כשמוע רבי יעקב את הדברים הללו, עמד משתומם ונפחד על המכשלה הגדולה אשר אירע. הוא החל לרעוד בכל גופו וארכובותיו נקשו זו בזו.
לתדהמתי, היום בבוקר התברר לי כי המשמש של הרבי טעה בין הסירים והחליף ביניהם. במקום לקחת את הסיר שהכנתי עבור הרבי ולהגיש מתוכו את האוכל, הוא לקח את הסיר של השר הגוי, ואילו הסיר של הרבי נותר עומד על מקומו, ויד לא נגעה בו. אללי לי, חזרה בעלת הבית ויבבה בקול, שחטא בא על ידי והכשלתי את הרבי במאכלות אסורות, ואנה אני באה.
כשמוע רבי יעקב את הדברים הללו, עמד משתומם ונפחד על המכשלה הגדולה אשר אירע. הוא החל לרעוד בכל גופו וארכובותיו נקשו זו בזו. רבי יעקב החליט שעליו לברר אצל המשמש בקודש מה אכן היה שם וכיצד אירעה הטעות שבשלה החליף בין הקדירות ולקח את הקדירה שהיו בה נבילות וטריפות.
בעיירה קריסלבה, זו הסמוכה לעיר דווינסק הידועה, התקיימה קהילה יהודית קטנה שבמרכזה קבוצה חשובה של יראים ושלמים הנמנים על קהילות החסידים. היו זמנים שגם רבני העיירה היו חסידים מובהקים. אחד מאותם חסידים ואנשי מעשה שהתגוררו בקריסלבה היה החסיד המפורסם רבי ישעיה קריסלאווער, שהיה מגדולי חסידיו ומקושריו של האדמו"ר האמצעי מליובאוויטש, רבי דוב בער שניאורסון זיע"א, בנו של האדמו"ר הזקן בעל התניא והשולחן ערוך זיע"א.
נקל לשער את אכזבתו של רבי ישעיה, החסיד המובהק, כשנודע לו שרבו הגדול האדמו"ר האמצעי הגיע לעירו קריסלבה, ואף בחר להתאכסן בביתו, ואילו הוא עצמו לא היה שם. כמי שיסודות החסידות היו נהירים לו, ידע רבי ישעיה כי הכל הוא בהשגחה פרטית ומכוונת, וכי משמי מרומים סובבו שבאותם הימים הוא לא יהיה בעירו עקב אילוצים שונים, וכך לא היה יכול להשתתף באירוחו של רבו ובקבלת פניו, אולם אכזבתו מההפסד הרוחני הייתה רבה.
משעמדו על פתח הבית ואשתו של רבי ישעיה ראתה את האורחים החשובים שהגיעו אל מעונם, היא פתחה את הדלתות לרווחה, הזמינה את האדמו"ר האמצעי ופמלייתו המצומצמת להיכנס פנימה, והודיעה להם כי הבית כולו נתון לאירוחם המלא על הצד היותר טוב.
במהירות רבה פנתה בעלת הבית והתקינה חדרים נאים עבור האדמו"ר האמצעי ומלוויו. את הסלון הגדול והמרווח פינתה מחפצים מיותרים, והכשירה אותו לשמש כבית הכנסת וכבית המדרש, כאולם שבו ייערכו התפילות וההתוועדויות, ואף הוסיפה חדר צדדי שבו יוכל הרבי לקבל את קהל החסידים ל'יחידות', לבקשת עצה ולקבלת ברכה בכל מעשי ידיהם.
היא גם מיהרה להודיע לגבאי כי תיכף ומיד תכין ארוחה משובחת לכבודו של האדמו"ר האמצעי ומלוויו. אשת חיל הייתה אשתו של רבי ישעיה וכוחה רב מאוד במלאכות הבישול והאפייה. מנהלת הייתה כמין 'קייטרינג' קטן שבו נתנה שירותי הסעדה לכל דורש. לא רק יהודים היו נהנים ממאכליה הטובים, אלא גם כאלו שאינם בני ברית. השם הטוב למאכלים היהודיים שיצאו ממטבחה יצא לתפארת גם בעיירות הסמוכות, ובעלי יכולת מבין העשירים הגויים היו מזמינים אצלה ממאכליה המשובחים.
אדהכי והכי פשטה השמועה בעיירה כי צדיק בא לעיר, ומכל קצוות העיירה נהרו החסידים לקבל ברכת שלום מהרבי.
דרכו של אדמו"ר האמצעי הייתה בבחינת "רחובות הנהר", דברי תורתו ומאמרי דברי אלוקים חיים היו באופן של הרחבת הביאור ואריכות ההסבר. אמירת דברי החסידות של האדמו"ר האמצעי הייתה שלא בדרך הטבע, כיון שהיה מרבה באמירתם ובכל פעם היה המאמר יכול להימשך כמה וכמה שעות, והיו מקרים שהשומעים מוחם היה קטן מלהכיל את רוב השפע, ואילו הרבי לא התעייף כלל.
גם בהיותו בקריסלבה, מיד כשבאו החסידים אל בית האכסניה במעונו של רבי ישעיה, יצא הרבי אל הסלון המרווח והחל באמירת דא"ח. על אף שבשעת אמירת דברי תורתו היה שורר שקט מוחלט, מכל מקום מפעם לפעם היה רגיל הרבי 'להשקיט' כביכול את הציבור, בקריאות חוזרות ונשנות: הס, הס. והיה נכדו האדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש זיע"א מסביר שהיה זה כדי להשקיט את נביעת המוחין שלו ששפעו דברי תורה לרוב. גם בזו הפעם התארכו הדברים מאוד. האדמו"ר האמצעי ישב עם החסידים והשפיע להם שפע רב מעומק תורת החסידות, מים חיים ממעיינם הנובע של רבותינו הקדושים הבעל שם טוב והאדמו"ר הזקן. במשך שעות ארוכות דרש הרבי וציבור הנוכחים שתה את הדברים הנפלאים בצמא רב.
במשך כל אותו זמן הייתה בעלת הבית, אשתו של רבי ישעיה, יושבת וממתנת במטבח, מחכה לסוף התוועדות הרבי עם חסידיו, מצפה שהרבי ייכנס לחדרו והיא תוכל להגיש את סעודת הערב עליה טרחה זמן רב. השעות חלפו, ובעלת הבית, שכבר לא הייתה צעירה לימים, הרגישה כי שמורות עיניה נעצמות ואין היא יכולה עוד, פרשה לשנת הלילה, מתוך כוונה שהמשמש בקודש של הרבי הוא כבר יגיש את האוכל כראוי.
אחד מפמליית הרבי היה הרב החסיד המפורסם רבי יעקב בכרך, שהיה מכונה בשם "יעקיל קאדניר", על שם עיירת הולדתו 'קידאן'. רבי יעקב היה תלמיד ישיבת וולוזין, וכשנמשכה נפשו אל תורת החסידות, היה מחסידיו המובהקים של האדמו"ר האמצעי ואף הצטרף אליו במסעו לעיירת קריסלבה.
בבוקר השכם קם רבי יעקב משנתו הקצרה כדי להתכונן כראוי לעבודת תפילת שחרית. כדרכם של חסידים הראשונים היה מהלך הלוך ושוב בפרוזדור הבית כשהוא מעשן את מקטרתו (-'לולקא ציבעך'), וראשו תפוס במחשבות על דברי החסידות שנשמעו אמש מפי הרבי.
תחילה נטה רבי יעקב להתעלם מהקולות ששמע, אולם מרגע לרגע הם התגברו יותר ויותר. הייתה זו בעלת הבית, אשתו של רבי ישעיה, שהייתה בוכה ומייללת בקולי קולות, באין הפוגות. עוצמת הבכיות הייתה כאילו אירע זה עתה אסון גדול או שמא בשורה נוראה הגיעה לידיעתה. רבי יעקב הרגיש חובה בנפשו לעזור והוא פנה אל בעלת הבית לשאול אותה: מה אירע שהיא בוכה עד כדי כך.
רק לאחר שידולים רבים הסכימה אשתו של רבי ישעיה לספר את אשר על ליבה: איך לא אבכה ואזעק על הרעה האיומה שהגיעה בגללי לרבינו הקדוש. הנה זיכה אותי השי"ת שהרבי יבוא לשכון כבוד בצל קורתנו, ועתה נעשתה הרעה הגדולה לאלוקים כי בשלי נכשל הרבי באכילת נבילות וטריפות רחמנא ליצלן.
לא הצליח רבי יעקב להבין את כוונת בעלת הבית, מה עניין נבילות וטריפות לכאן, עד שהיא נענתה והסבירה: הלא תדע כי נוהגת אני לבשל מיני תבשילים לכל דורש ומבקש, ומבישולים אלו אני מוצאת את פרנסתי. דרכם של הגויים המבקשים שאבשל להם היא שהם מביאים איתם את העופות בתוך קדירות משלהם, ואני זו שמתבלת אותם ונותנת בהם טעם לשבח בבישול ארוך, וכשהקדירה מוכנה – הם באים ולוקחים אותה. כך מעדיפים הגויים שאטפל בעופות שהם מביאים ואכין אותם לאכילה, מאחר ואין הם זקוקים לעופות שנשחטו כדת וכדין, הומלחו והוכשרו, שמחירם יקר יותר כמובן.
גם הלילה העמדתי קדירה רבתית עבור אחד משרי המלוכה שהגיע למלון אורחים סמוך ונפשו חשקה במאכלים מבושלים כהוגן. הכנתי עבורו סיר מלא בעופות של טריפה, העמדתי אותה על כירה מיוחדת העשויה בשביל הגויים, כדי שיוכל לבוא בבוקרו של יום ולקחת את הסיר עימו.
ואילו בצד השני של המטבח, מצויה הכירה שבה אני מבשלת עבור משפחתי ועבור אורחיי היהודים. שם כמובן הכל כשר ביתרון ההידור, ועל כירה זו העמדתי קדירה גדולה עם עופות עבור הרבי.
לתדהמתי, היום בבוקר התברר לי כי המשמש של הרבי טעה בין הסירים והחליף ביניהם. במקום לקחת את הסיר שהכנתי עבור הרבי ולהגיש מתוכו את האוכל, הוא לקח את הסיר של השר הגוי, ואילו הסיר של הרבי נותר עומד על מקומו, ויד לא נגעה בו. אללי לי, חזרה בעלת הבית ויבבה בקול, שחטא בא על ידי והכשלתי את הרבי במאכלות אסורות, ואנה אני באה.
כשמוע רבי יעקב את הדברים הללו, עמד משתומם ונפחד על המכשלה הגדולה אשר אירע. הוא החל לרעוד בכל גופו וארכובותיו נקשו זו בזו. רבי יעקב החליט שעליו לברר אצל המשמש בקודש מה אכן היה שם וכיצד אירעה הטעות שבשלה החליף בין הקדירות ולקח את הקדירה שהיו בה נבילות וטריפות.
כבר בהגיע רבי יעקב אל המשמש בקודש והוא מבוהל ונרעש עד מאוד, נבהל המשמש כנגדו וישאלהו: מדוע פניך רעות היום?! בקושי רב הצליח רבי יעקב לספר למשמש את כל אשר שמע מפיה של בעלת הבית, אלא שלהפתעתו הרבה, לא זו בלבד שהמשמש בקודש כלל לא נבהל אלא שגם חיוך רחב עלה על שפתיו והוא פתח ואמר: שוטה שבעולם, וכי אין אתה יודע ומכיר את מעלת וקדושת רבינו אשר עליו נאמר כי לא יאונה לצדיק כל און וכיצד יעלה בדעתך שרבינו יכשל בעוון נורא שכזה?!
לא הבין רבי יעקב את כוונתו עד שהמשמש בקודש נטל אותו בידו והוליכו אל החדר שבו ישב הרבי אמש כדי לסעוד את סעודת הערב, והנה הוא מראה לו שהקדירה מלאה עד תומה ולא נחסר מהתבשיל אפילו טיפה אחת.
תהה רבי יעקב ואמר: האמנם לא טעם הרבי מהתבשיל אפילו מעט?! נענה המשמש בקודש וסיפר: תאמין לי שאני מספר לך גופא דעובדא היכי הוה, ומעשה שהיה כך היה: כשרבינו סיים את ההתוועדות ועלה לחדרו, פניתי אל המטבח, נטלתי משם את הקדירה והעליתי אותה לחדרו. שם ערכתי את השולחן בלחם ומלח. הרבי נטל את ידיו ובירך ברכת 'המוציא' על ככר לחם שהוכן לו.
מזגתי מרק מתוך הקדירה והגשתי את הצלחת לפניו. הרבי נטל את הכף, בחש במרק ואף העלה מעט ממנה, אולם לאחר שהתבונן בה שתי פעמים, נענה ואמר: אין רצוני לאכול את המרק. לא פציתי פה והבאתי לפניו את הבשר מתוך הקדירה. אף עליה התבונן הרבי ואמר: אין רצוני לאכול את הבשר.
היות והופקד עלי לשמור על בריאותו של רבינו, המשיך המשמש בקודש ותיאר בפני רבי יעקב את סדר המאורעות, הוריתי היתר לעצמי ושאלתי: הרי הרבי לא אכל היום מאומה, ולא באו לפיו כי אם שתי כוסות תה. מדוע לא יאכל הרבי מתבשילים אלו שהכינה נוות ביתו של מארחנו רבי ישעיה.
חייך הרבי ואמר: לא זו בלבד שאין ברצוני לאכול מזה, אלא אף אתה לא תאכל מקדירה זו, לא מהמרק ולא מהבשר. כיוון ששמעתי את דבריו המפורשים של הרבי, נטלתי את הצלחת ושפכתי אותה חזרה אל הקדירה, והנה היא עומדת לפניך מלאה ושלמה כפי שהייתה.
שמח וטוב לב חזר רבי יעקב אל בעלת הבית ופייס אותה בדברים: תנוח דעתך כי רבינו הקדוש ביראת חטאו המופלגה ניצל, ואף הציל את המשמש בקודש יחד עמו מלאכול אפילו טיפה מתוך הקדירה האסורה. הנה היא עומדת שלמה ומלאה, מוכנה ומזומנת למוסרה לשר הגוי שהזמין אותה.
כשנודע הדבר במקהלות החסידים, הרהיבו עוז כמה מגדולי החסידים ופנו אל האדמו"ר האמצעי בשאלה: ילמדנו רבינו, מהיכן היה ידוע לו שקדירת התבשיל היא טריפה, וכיצד על ידי ההסתכלות בכף החליט רבינו להתנזר מהמאכל?
האדמו"ר האמצעי שהיה ענוותן כהלל ומצניע לכת להסתיר את כוחו הגדול ולהלביש את המופתים שעשה בלבוש טבעי, נענה ואמר: "כמדומה לי שאתם סוברים שזהו מופת השגת הרוחניות, אך לא כן הוא הענין, כי המחשבות הנופלת לאדם פתאום לא באות לחינם, והנה בעת שלקחתי את הכף בידי נפל במחשבותיי דין מענייני הלכות טריפות, ולכן לא רציתי לאכול מזה".
את הסיפור הזה העלה רבי יעקב קאדניר על הכתב בספרו 'סיפורים נוראים', והוא מסיים במילים הבאות: "והמשכיל יבין שאף אם כדבריו כן הוא, דבר גדול הוא יותר מאם שהיה בעצמו מבין שהוא טריפה, כי נראה איך שכבוד קדושתו חשוב וחביב למעלה. אבל באמת כאשר הכרנו קדושתו דבר נקל הוא אצל רום מעלתו להבין שזהו טריפה, ועוד אם לא הבין כי אם מצד המחשבה מה לו להסתכל שתי פעמים בהכף. וגם אם האמת שהבין רק מצד ההסתכלות ולא מצד המחשבה שנפלה כמו שאמר, גם זהו דבר שאי אפשר להעלות על הדעת שכבוד קדושתו יוציא מפיו הקדוש דבר שאינו כן. אך יובן שבאמת היו שני הדברים: היינו מצד שנפל במחשבתו הדין מטרפות נזכר להסתכל, ומצד שהיה אהוב ונחמד למעלה חסו על קדושתו הטהורה והפילו במחשבתו את הדין בהלכות טריפות כדי שיזכור להסתכל בהכף".
*
על הפסוק (שמות יב יז): 'וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם', כתב הגאון החיד"א זצ"ל בספרו 'דבש לפי' (מע' ח אות יח): הנזהר בפסח מחמץ בכל שהוא - מובטח לו שלא יחטא כל השנה, כן כתבו גורי האר"י זצ"ל. וזה רמז 'ושמרתם את המצות' וקרי 'ושמרתם את המצוות' כמו שאמרו ז"ל. ורמז שאם שמרתם את המצות שמירה מעליא, כהלכות הפסח, אז תהיו בטוחים 'ושמרתם את המצוות' לבלתי תחטאו.
וכיוצא בזה, על הפסוק (שמות יג י): 'וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה', כתב הרה"ק הפנים יפות זיע"א: רמז בזה מה שכתב האר"י ז"ל, שהנשמר מחמץ בפסח יועיל לנפשו כל השנה להשמר מחטא, הרי שגדולה מצוה זו שהרי אמרו חז"ל (סוטה כא.) מצוה בעידנא דעסיק ביה מציל מן החטא, והמצוה הזאת היא מאירה עיני הנשמה להשמר מן החטא כל השנה, וזהו שאמר 'ושמרת' שהוא לשון קיום, שהמצוה הזאת מתקיימת באדם מימים ימימה כדפירש רש"י משנה לשנה.
*
וידועה קושית העולם על דברי רבותינו בעל התוספות אשר קבעו במה שאמרו (גיטין ז.) שאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים, שאין זה 'אלא גבי מידי דאכילה דגנאי הוא לצדיק שאוכל דבר איסור', ולכאורה, כיון דעל כל פנים במידי דאכילה מובטחים הצדיקים שלא יכשלו, הרי שבוודאי לא יכשלו במשהו חמץ בפסח, ואם כן, לפי הבטחת האריז"ל דכל הנזהר במשהו חמץ בפסח מובטח לו שלא יחטא כל השנה, נמצא שלמעשה בכל דבר חטא אין תקלה באה לצדיקים, ומדוע כתבו התוספות שאין זה אלא במידי דאכילה.
אמנם בשו"ת תירוש ויצהר (סי' לט) כתב לתרץ בשם האחרונים שגם כוונת האריז"ל שהנזהר ממשהו חמץ אינו חוטא, היינו שאינו חוטא במאכלות אסורות דווקא, וכאותו הטעם שכתבו בעלי התוספות שהוא גנאי לצדיק שיאכל דבר איסור.
