כשלפתע בהיותנו באמצע היער, פתח הגרמני ביריות שנורו אל האויר בעודו צועק אלי בקול פוקד: ברח לך, ברח לך.
בו ברגע שסיימתי את תפילתי חל השינוי המפתיע. הגרמני החל לשוחח איתי בסגנון אנושי ובשפה רכה, כשהוא מזדהה עמי בצרתי באופן אישי ומספר על אומללותו גם הוא ואומר: גם לי יש משפחה שבשל המלחמה נשארו הרחק מפה בגפם ואיני יודע מה עולה בגורלם והם אינם יודעים מה גורל אביהם, אני מבין אותך היטב ואת מה שעובד עליך. כך המשכנו עוד כמה עשרות מטרים, כשלפתע בהיותנו באמצע היער, פתח הגרמני ביריות שנורו אל האויר בעודו צועק אלי בקול פוקד: ברח לך, ברח לך...
מרבה היה הגאון רבי חיים קרייזוירט זצ"ל לחזור כל ימיו על סיפורו האישי, כשחייו נתנו לו משמים במתנה ולשלל רב בהצלה פלאית מצפורני הנאצים ימ"ש. הוא תלה כל זאת באותו מעשה חסד שעשה במסירות נפש ללא ציפייה לקבלת שכר עליו סיפר כהמשך ישיר לאותו נס.
ששה שבועות אחרי שהגרמנים ימ"ש פלשו לווארשא הצליח רבי חיים בחסדי השי"ת לברוח ממקומו ולעבור לצד הרוסי, תוך סיכון חייו, ומשם להימלט לליטא. בהגיעו לליטא הועיד פניו לקובנה והתקבל בתור תלמיד מן השורה אצל הגאון רבי שמעון שקאפ זצ"ל. אולם לא קלה היתה דרך זו. בטרם הצליח להימלט מווארשא הגיע פעם למצב בו היה כפסע בינו ובין המוות רח"ל. וכה סיפר הרב על רגעי האימה שחווה:
גם אם אפשר לספר לילה שלם על חסדי השי"ת, אגלה פרט אחד מרכזי שהיה אז באמצע מסלול מנוסתי מפולין. נתפסתי בידי קבוצת חיילים גרמנים ימ"ש. היה זה באחד הלילות ולאלתר הוכנסתי למפקדה המקומית. כשראני המפקד הראשי החל צווח על פיקודיו: מאוס עלי לראות יהודים מתים בתוך המפקדה, קחו אותו לשדה הסמוך ושם תירו בו למוות. תיכף ומיד הוצאתי החוצה על ידי חייל בודד שצעד עמי צעד אחר צעד לעבר השדה, אותו כיניתי אז 'שדה המוות'.
בדרכי שיכולה היתה להיות דרכי האחרונה זכרתי היטב את מאמר חז"ל, שאפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים. התחזקתי בליבי ונשאתי תפילה חרישית לבורא כל העולמים שירחמני. כמובן שלא העזתי להוציא מילים מפי ורק לבי השיח את הרהורי לפני המקום להותיר לי את החיים לשלל, כאשר לזכותי תיזקף מצוה הגדולה ששימשתי במסירות עצומה את הרב הישיש ר' ישעי'לה משנה זצ"ל. אותה שעה נפתחו שערי השמים לרווחה והתקבלה תפילתי ברצון. ותוך כדי דיבור, משכיליתי לשפוך שיחי לפני בעל הרחמים, והנה ראיתי מלאך רחמים ניצב לצדי להושיעני.
בו ברגע שסיימתי את תפילתי חל השינוי המפתיע. הגרמני החל לשוחח איתי בסגנון אנושי ובשפה רכה, כשהוא מזדהה עמי בצרתי באופן אישי ומספר על אומללותו גם הוא ואומר: גם לי יש משפחה שבשל המלחמה נשארו הרחק מפה בגפם ואיני יודע מה עולה בגורלם והם אינם יודעים מה גורל אביהם, אני מבין אותך היטב ואת מה שעובד עליך. כך המשכנו עוד כמה עשרות מטרים, כשלפתע בהיותנו באמצע היער, פתח הגרמני ביריות שנורו אל האויר בעודו צועק אלי בקול פוקד: ברח לך, ברח לך. וכמובן ניצלתי את ההזדמנות שנקרתה להציל את נפשי מבלי להבין דבר וברחתי ממקום הסכנה כל עוד נפשי בי. אולי אפשר ללמוד לקח מעובדה זו לפעמים חושבים אנו שאנחנו עושים טובה לזולת ולבסוף מתברר שעשינו לעצמנו. גם לאחר שהצלחתי לעבור משוכה זו לא חלפה עדיין הסכנה לגמרי ובהמשך אותו הלילה נתקלתי פעמיים בסיכונים ממשיים ובעז"ה זכיתי להנצל גם מהם והגעתי ליעדי.
מעניין אתכם בודאי לדעת על אותו מעשה חסד שתליתי בו את הזכות להנצל, הנה מעשה שהיה כך היה: הרב הישיש ר' ישעי'לה משנה זצ"ל, תלמיד חכם זקן וסגי נהור, בן אחר בן לרבי יחיאל מיכל מזלוטשוב זצ"ל, התגורר בווארשא של הימים ההם, ובגיטאות הצפופים כאשר כבר לא היו מקומות איכלוס נאותים, יכול היה הדבר להשפיע על בריאותו של הישיש. האדמו"ר מגראדזיסק, הרה"ק רבי ישראל שפירא הי"ד, שלח אותו להתחלק איתי בחדר המגורים. מה שהוא לא ידע זה שבחדרי הקטון היתה רק מיטה אחת ואין בו מקום לשתיים. גם ר' ישעילה עצמו שכאמור היה סגי נהור לא ידע זאת, מפני שלא ראה את המיטה היחידה, רק ידע שקיבל מיטה להניח עליה את גופו החלוש.
משך כל זמן שהתגוררנו יחד בחדר, למשך מספר שבועות, ישן הוא על המיטה ואנכי ישנתי על הארץ הקשה והקרירה. לא התלוננתי על המצב שנוצר ועשיתי זאת מתוך הערכה לגדלות רוחו, גם הקפדתי לדאוג לרווחתו בכל אשר נצרך אליו חשתי כי זכות רבתי נפלה בחבלי לשמשו במסירות של ממש לה זכיתי עד ליום הסתלקותו.
