כשוך קולות החיבוט הבין כי המשקפת הגיעה אל קרקעית הנקיק... נסיונותיו הכושלים לא הועילו. למרות נסיונו הרב ומומחיותו בעפר, בטיולים ובנגב, לא עלה בידו לחדור אל הנקיק התלול והמסוכן.
מדוכדך מאבדן המשקפת היקרה להחריד ומושפל מאין אונים, ישב הטיילן על קרקע הנגב שכה אהב ובהה נכחו.
בְּדוּאִי ישיש חלף על חמורו והוא לא היה מבחין בו, אלמלא פנה אליו הבדואי ובירכו לשלום. בייאושו כי מר, פנה וסיפר לבדואי את מצוקתו, אולי הוא, השוכן מלידתו בין חולות הנגב, יידע להציע פתרון.
אין מה לעשות, חרץ הבדואי, ובפניו המחורצים הסתמן חריץ נוסף של החלטיות, אך בכל זאת, יש הזדמנות נדירה להציל חפצים יקרים שאבדו במקומות אלו. הסכת ושמע. בימי החורף, לפעמים שטפון מים אדירים זורם ממרחקים, שועט אל הוואדיות ואל הנקיקים, ובגאות המים הם שוטפים איתם את כל החפצים שנבלעו בהם בימי הקיץ.
אם תשכיל לעמוד כאן בשעה זו, יתכן שתצליח לחלץ את משקפתך היקרה.
בוקר של חול המועד.
בית כנסת קטן וחמים במרכז הארץ.
זוגות זוגות פזורים בהיכל ולומדים תורה. אבא ובן, סב ונכד, שני ילדים, שני מבוגרים, התורה שייכת לכולם. גבאי בית הכנסת עומד מן הצד ורווה נחת על בית מקדש מעט שלו הפורח בימי חול המועד ומואר באשה של תורה.
"תמתין עוד מעט קט", הוא אומר, "תראה איזו הפתעה".
כעבור זמן קצר נשמעו פסיעות כפולות ולבית הכנסת נכנסו שני אנשים חייכנים. החיוך היה המכנה המשותף היחיד ביניהם. האחד גבוה; השני, איך נאמר, פחות. האחד רחב גרם; רעהו צנום. האחד בעל פנים שזופות, ידיים רחבות, הפוסע בבטחה בצעדים האומרים: "אני-כאן". רעהו, עטור באיצטלא דרבנן, מכנס את ידיו אל ספר קודש המהודק אל חזהו, מהלך בעדינות, כחומל על הקרקע וממאן לכבוש אותה ולייסרה.
בלא התלבטויות פנו השניים בצוותא אל מקומם, וכבר ידעתי כי אין זו הפעם הראשונה שהם מתוועדים ללמוד תורה. בדרכם הם שלפו מסכת פסחים מארון הספרים וחיש מהרה שקעו בלימוד.
כעבור רבע שעה היה העבדקן הצנוע עומד, גבו מתוח, ידו האחת פרושה אל הגמרא, כשואבת ממנה את דבריו, וידו השנייה מנופפת באוויר, חותכת את המשפטים ותוחמת את הגבולות, מעשה רוקם. בן זוגו ללימוד, יושב היה מולו, שותה בצמא את דבריו. כף ידו הגדולה קעורה לפנים, כמשתתפת בקליטת המידע, ורעותה חוככת ברקותיו, מעשה חושב.
היישבו שניים יחדיו, בלתי אם נועדו? הוא מגיד שיעור בדף היומי, והוא קבלן מבצע של עבודות עפר. הוא והוא.
היה זה בחול המועד, לפני שנים. - אתה רואה אותו? שאל הגבאי והצביע על הקבלן, יום אחד הוא פסע בהנאה בנגב הצחיח. זה תחביבו. הוא והנגב. מזה שנים, עוד מילדותו אני זוכר את להיטותו אל מרחבי הנגב, לחום, לחול, למרחבים הצחיחים. פעם הסביר לי, שבנגב הוא מתחבר לעצמו, הוסיף הגבאי בקריצת עין השמורה לילידי גליציה וסביבותיה. בקיצור, הוא צעד עם ציודו המשוכלל, שהלך ותפח עם השנים, ולפתע התנתקה משקפתו היקרה מן הרצועה וצנחה אל עבר הנקיק.
כשוך קולות החיבוט הבין מיודענו כי המשקפת הגיעה אל קרקעית הנקיק, אך ראה לא נראתה. נסיונותיו הכושלים לא הועילו. למרות נסיונו הרב ומומחיותו בעפר, בטיולים ובנגב, לא עלה בידו לחדור אל הנקיק התלול והמסוכן.
מדוכדך מאבדן המשקפת היקרה להחריד ומושפל מאין אונים, ישב הטיילן על קרקע הנגב שכה אהב ובהה נכחו. בְּדוּאִי ישיש חלף על חמורו והוא לא היה מבחין בו, אלמלא פנה אליו הבדואי ובירכו לשלום. בייאושו כי מר, פנה וסיפר לבדואי את מצוקתו, אולי הוא, השוכן מלידתו בין חולות הנגב, יידע להציע פתרון.
אין מה לעשות, חרץ הבדואי, ובפניו המחורצים הסתמן חריץ נוסף של החלטיות, אך בכל זאת,
יש הזדמנות נדירה להציל חפצים יקרים שאבדו במקומות אלו. הסכת ושמע. בימי החורף, לפעמים שטפון מים אדירים זורם ממרחקים, שועט אל הוואדיות ואל הנקיקים, ובגאות המים הם שוטפים איתם את כל החפצים שנבלעו בהם בימי הקיץ.
אם תשכיל לעמוד כאן בשעה זו, יתכן שתצליח לחלץ את משקפתך היקרה.
אין מקרה בעולם... - מיודענו שב לרכבו, ובדרכו אל מרכז הארץ אסף טרמפיסט, הלא הוא מגיד השיעור, אשר עלה על האוטובוס הלא נכון וירד בתחנה הלא נכונה, אי שם. במהלך הנסיעה סיפר בעל המשקפת לנוסע את הקורות אותו, ולאחר ששח את עצתו של הבדואי הישיש, הפטיר הנוסע, והשיאנו, והשיאנו, נו, נו, והשיאנו.
- והשיאנו?
בדיוק אתמול שמעתי רעיון יפה מאד על תפילתנו בימי המועדים. אנו מתפללים "והשיאנו ה' אלוקינו את ברכת מועדיך, לחיים ולשלום לשמחה ולששון". בתקופת החג יורד שפע רוחני מיוחד משמים. הקב"ה משפיע מטובו על בניו אהוביו. או אז הם זוכים להתעלות למדרגות רוחניות גבוהות יותר. תפילתנו, היא, איפוא, "והשיאנו" – רבון העולמים, התרוממותנו בתקופת החגים, בה אנו נישאים אל-על, על כנפי השפע הרוחני שאתה משפיע עלינו, תהא ניכרת בנו גם לאחר תום החג.
כשסיפרת לי על מי השטפונות המשיאים את המשקפת ממעמקי הנקיק, נזכרתי. "והשיאנו". מכאן ועד לבקשתו של בעל המשקפת כי עוד באותו היום ייאות הנוסע ללמוד איתו תורה, "והשיאנו", לא חלף זמן רב...
ומזה שנים, בכל חול המועד הם יושבים ולומדים תורה", סיים הגבאי בסיפוק.
