כשדמעות רותחות זולגות במורד לחייו. 'אוי, א-לי א-לי למה עזבתני', החסרים ילדים בשמי מעל לתת לי גם כמה כאלה?
שנים של כאב, של ציפיה, של שאיפות גדולות המתנפצות שוב ושוב – התנקזו לשעה ארוכה של אמירת פרקי תהלים נלהבת, בדמעות שליש ובבכי משתפך. כל סאת הכאב מצאה לה מקום וביטוי בין פרקי התהלים, שנאמרו בהתלהבות נרגשת, בפתחון לב יוצא דופן. שעה ארוכה עמד מול ארון הקודש והתחנן כבן לפני אביו שבשמים, ולא נחה דעתו...
הוא עובר מפרק לפרק, אומר בניחותא את ספר התהלים כולו, לא ממהר לאף מקום. הוא חש ששערי שמים פתוחים, וזה הזמן להיכנס בעדם, לדפוק על השולחן, להתעקש בכל הכח. עם כל פרק ופרק הלכה התרגשותו וגברה, תפילתו הפכה יותר ויותר נלהבת. וכשספר התהלים הסתיים – חש הקלה פושטת בלבו, תחושה שהיו לרצון אמרי פיו והגיון לבו, וישועתו קרובה לבוא.
היה זה בעיצומו של יום הפורים תשס"ב. חוצות העיר בני ברק תוססים כהרגלם ביום הזה, הרצים יוצאים דחופים ומשלוחי מנות בידיהם. בכל קרן רחוב נרשמים דיונים ערים בין כהנים גדולים בני שמונה עד עשר, הצועדים לצד אחותם הכלה הקטנה, שביום הזה זכתה סוף סוף...
רבי אריה יושב בביתו, ולבו מלא כאב. למעלה מחמש שנים חלפו מאז נישא, כבר היה יכול להחזיק בידיו איזו כלה קטנה-גדולה או ליצן עליז וחייכן. לא זה ולא זה, רק המתנה ארוכה, כואבת, מייסרת. אכזבה ועוד אכזבה, ריק ושיממון. שנים ארוכות של ציפיה לילד שיבוא כבר, שישמח או שיצעק, שיבכה או שירקוד. רק שיבוא...
ביום כמו פורים, מתעצם הכאב שבעתיים. בחוץ הכל ממהרים, בידיהם משלוחי מנות למלמדים ולמורות, לגננות ולמנהלים. הילדים שלהם לא נותנים מנוחה עד שהעניבה תשב בדיוק במקום והשפם הסינטטי יסורק למשעי. אבל רבי אריה רק ממתין, שיבוא כבר הילד שיהיה לו מלמד שצריך לתת לו משלוח מנות, או גננת שצריך להכין לה עיצוב!
לפתע, הוא ניעור באחת מהרהוריו הנוגים. 'פורים היום!' – נזף בעצמו קמעא, 'שושנת יעקב צהלה ושמחה!' בכוחות לא לו הוא מתנער, ויורד אל הרחוב הצוהל. מתעלם מכל מה שמעורר בו את הכאב, ואץ רץ, ממוקד במטרה, אל עבר בית המדרש.
הוא פוסע פנימה בלאט, בית הכנסת כמעט ריק מאדם. הכל עסוקים במצוות היום, אצים ומתרוצצים. עוד מעט, בשיפולי היום, כשהחמה תתחיל לאסוף את קרניה, הכל יתכנסו לסעודת 'משתה ושמחה'. עכשיו – כולם עוד עסוקים בשאר מצוות היום, ויש לו את הזמן...
הוא ניגש אל ארון הקודש ונעמד בחזיתו. נוטל לידיו ספר תהלים, ובהשתפכות הנפש שאין לתאר הוא מתחיל לקרוא, כשדמעות רותחות זולגות במורד לחייו. 'אוי, א-לי א-לי למה עזבתני', החסרים ילדים בשמי מעל לתת לי גם כמה כאלה? כמה אפשר לצפות ולייחל? לא הגיעה עת הישועה, זמן להתרונן בשמחה?!
שנים של כאב, של ציפיה, של שאיפות גדולות המתנפצות שוב ושוב – התנקזו לשעה ארוכה של אמירת פרקי תהלים נלהבת, בדמעות שליש ובבכי משתפך. כל סאת הכאב מצאה לה מקום וביטוי בין פרקי התהלים, שנאמרו בהתלהבות נרגשת, בפתחון לב יוצא דופן. שעה ארוכה עמד מול ארון הקודש והתחנן כבן לפני אביו שבשמים, ולא נחה דעתו...
הוא עובר מפרק לפרק, אומר בניחותא את ספר התהלים כולו, לא ממהר לאף מקום. הוא חש ששערי שמים פתוחים, וזה הזמן להיכנס בעדם, לדפוק על השולחן, להתעקש בכל הכח. עם כל פרק ופרק הלכה התרגשותו וגברה, תפילתו הפכה יותר ויותר נלהבת. וכשספר התהלים הסתיים – חש הקלה פושטת בלבו, תחושה שהיו לרצון אמרי פיו והגיון לבו, וישועתו קרובה לבוא.
מספר שעות חולפות, ובאותו היכל בית המדרש נערך השולחן הטהור לכבוד היום, בראשות הרה"ק בעל ה'באר יעקב' מנדבורנה זי"ע, שהשבוע חל יומא דהילולא שלו והוא ימליץ טוב בעדנו. רבי אריה שניצב שם יחד עם ההמונים, מקבל מהרבי ברכת 'לחיים' עם איחול וברכה כמו איתות מן שמיא: השנה זה יקרה... הוא שב לביתו בכוחות מחודשים, מרגיש שבפורים הזה עשה משהו שטרם עשה מעודו, שהשמחה לה הוא מצפה – קרובה מאי פעם!
וזה קרה, כך בדיוק. פחות מעשרה חודשים חלפו, עד שרבי אריה זכה לחבוק בן זכר, הוא ורעייתו הפכו להורים. את השמחה שהרקיעה שחקים לא נוכל לתאר, היה זה כעין מזכרת ליום הפורים השמח, בו פעל את השמחה הזו!
את הסיפור כולו שמענו מגיבור המעשה, ידידי הרה"ג רבי אריה לייב אלבום שליט"א, ראש כולל 'אליבא דהלכתא' דחסידי נדבורנה, החושף כאן לראשונה את כח התפילה בימי הפורים כפי שחווה בעצמו, את הישועה לה זכה בזכות דמעותיו ותפילתו ביום הפורים, כדי ללמד את כולנו:
אחים יקרים, לכולנו יש משהו שמעיק עלינו, צרה שיושבת לנו על הלב. השבוע מגיע הרגע הגדול בו נוכל להיפרד מהצרות שלנו אחת ולתמיד, להיוושע בתשועת עולמים.
ביום הפורים שערי שמים נפתחים לרווחה, כל יהודי יכול לפעול בו את הישועה אליה הוא נכסף. אחים יקרים, בל נחמיץ את ההזדמנות, בל ניתן ליין לבלבל ולסחרר אותנו... השבוע הזמן לפעול, ביום הפורים כדאי לבוא אל המלך ולהתחנן אליו. לא לחסוך בכוחות, לא להתקמצן על התפילות... אם לא עכשיו – כששערי שמים פתוחים – אימתי. הבה ננצל את עת הרצון לתפילה נרגשת מעומקא בליבא, הבה נעמוד בשער המלך בלבוש שק ונזעק זעקה גדולה ומרה. כי רק כך נזכה לצאת מלפניו בלבוש תכלת וחור ועטרת זהב גדולה, וכולנו - כל המצפים לישועה - נזכה לצהול ולשמוח בישועת ה'!
(פניני פרשת השבוע)
