כבר ביום הראשון היתה ידי אדומה מהצלפות הגומי
למרות שהילד נערך מראש לאפשרות הצפויה הזו - כשהיא קרתה לא מצא עוז לעמוד בה, ופשוט נמלט על נפשו... רועד בכל גופו, מצא לעצמו מפלט בפינת החצר, מעביר את הרגעים האחרונים במחשבתו ותוהה למה הסכים, למה היה מוכן לנסות שוב, למה העניק לעצמו במו ידיו את הכישלון הצורב. עודו מהרהר, חש יד רכה נוגעת בכתפו, היה זה המלמד... הוא הביט בו בחיוך של הבנה ואיכפתיות, והתלמיד האומלל לא הצליח לנצור את לשונו ופלט: 'אמרתי לך!'
והמלמד, שכמו המתין למילים אלה, השיב לו בחיוך אצילי: 'זה לא כל כך נורא... עליך לזכור כי שמונה כוסות תה נותרו שלמות, הגיעו בשלום ליעדן. בשמונים אחוז אתה מוצלח, הבעיה בעשרים אחוז האחרונים. אפשר להתמודד עם זה!' - אמר המלמד, ועודד את רוחו...
בעיר ירושלים פלטרין של מלך, בין תלמידי החכמים הרבים המתגוררים בעיר, שמור מקום של כבוד ליהודי אחד, תלמיד חכם ומרביץ תורה לרבים, שחזותו החיצונית לא מעידה דבר וחצי דבר על תהפוכות חייו. הוא נחשב לתלמיד חכם בעל שיעור קומה, שיש רק פרט אחד שעלול להסגיר מה עבר עליו...
הפרט הזה הוא רצועת עור הענודה על פרק ידו, נטולת שעון. רצועה בלבד. קשה להבחין בכך, כי הרואה את פרק ידו סבור כי השעון מצוי בגב היד, ואילו הרואה את גב ידו סבור כי השעון מצוי בפרק ידו… כך או כך, מתהלך היהודי כשרצועה נטולת שעון ענודה לידו, ומתי מעט מבחינים בעניין, רובם תמהים אולם מתעלמים...
ביום מן הימים, פגש בו הרה"ג רבי ישראל אהרנסון שליט"א שסיפר את הסיפור, ומיד הבחין ברצועת העור המוזרה לכאורה, רצועה נטולת שעון. הוא שאל בעדינות לפשר הדבר, והתשובה שקיבל הפתיעה:
מסתבר, שאותו יהודי נכבד ותלמיד חכם מופלג, נחשב בצעירותו כ'לא יוצלח' המוצלח ביותר, בעל שלוש ידיים שמאליות, ומוח מותאם לידיים שכאלה... היכן שנגע - דברים נפלו ונשברו, בכל מה שניסה להבין - התבלבל ונבוך, וכשניסה להתבטא - איבד את קצב הדיבור הסביר. בקיצור, שליימזל מובחר.
בת"ת בו למד, נהוג היה שהמלמד מבקש מעת לעת מאחד התלמידים, להכין עבורו כוס תה. גם תלמיד זה זכה בכיבוד זה, אבל לא יותר מפעמיים - בהן הצליח להוביל את הכוס עד שולחנו של המלמד, ואז היא נפלה ונשברה, התה נשפך, החברים לעגו, המלמד ניקה, והשאר היסטוריה... כך חלפו להן השנים, כאשר כל מלמד נותן לו סיכוי ומתאכזב, ההורים פכרו ידיים בייאוש, ואף התלמיד עצמו - כבר הרים ידיים, איבד תקווה.
ביום מן הימים, הופיע בת"ת מלמד חדש. מלא מרץ ורצון להוכיח את עצמו, החליט לטפל ב'בעיה' של הכיתה, בתלמיד הלז שנחשב למופת של כישלון. על אתר, החליט המלמד החדש לבקש מהתלמיד להכין לא פחות מעשר כוסות תה, להניחן על מגש, ולהגישן בשעת ההפסקה לכל המלמדים היושבים סביב שולחן חדר המלמדים... 'אינך יודע שאני 'לא יוצלח'?' - היתה תגובתו הראשונית של הילד, 'והלא זהו סוד ידוע, לא נותנים לי תפקיד שאינני מסוגל לעשות. כוס תה אחת צריכה רחמי שמים מרובים כדי להגיע ליעדה, עשר כוסות על אחת כמה וכמה...'
והמלמד בשלו, מתעקש. 'עשר כוסות תה בבקשה. כן, דווקא אתה. הגש אותן לשולחן!' - שב ופסק, ולתלמיד האומלל לא נותרה ברירה. השיג מגש, הניח עליו כוסות, הניח בהן שקיקי תה, הוסיף כפיות סוכר, ביד רועדת הצליח למלא מים רותחים כוס אחר כוס, בחש בכפית בזהירות, ורק כמה טיפות הותזו מסביב..., ועתה - המגש מוכן... 'נו, קדימה, הגש לשולחן!' - שב המלמד וביקש, והתלמיד, רגע לפני שניגש אל המגש, בלש בעיניו היכן ממוקמים היעה, המגב והמטאטא, בבחינת 'הקדמת רפואה למכה'.
כשידע היכן הם מונחים הוקל לו, וצעד אחר צעד החל צועד בזהירות כשהמגש בידיו, עמוס בכוסות תה מהבילות, ומתחיל לחלק את הכוסות בין אנשי הצוות...
ואז, כצפוי ממש, משהו הסיח את תשומת לבו, הוא איבד לרגע את שווי משקלו, ושתי כוסות מהבילות צנחו להן על רגלו של אחד המלמדים, שנבהל מהכוויה הלא נעימה...
למרות שהילד נערך מראש לאפשרות הצפויה הזו - כשהיא קרתה לא מצא עוז לעמוד בה, ופשוט נמלט על נפשו... רועד בכל גופו, מצא לעצמו מפלט בפינת החצר, מעביר את הרגעים האחרונים במחשבתו ותוהה למה הסכים, למה היה מוכן לנסות שוב, למה העניק לעצמו במו ידיו את הכישלון הצורב. עודו מהרהר, חש יד רכה נוגעת בכתפו, היה זה המלמד... הוא הביט בו בחיוך של הבנה ואיכפתיות, והתלמיד האומלל לא הצליח לנצור את לשונו ופלט: 'אמרתי לך!'
והמלמד, שכמו המתין למילים אלה, השיב לו בחיוך אצילי: 'זה לא כל כך נורא... עליך לזכור כי שמונה כוסות תה נותרו שלמות, הגיעו בשלום ליעדן. בשמונים אחוז אתה מוצלח, הבעיה בעשרים אחוז האחרונים. אפשר להתמודד עם זה!' - אמר המלמד, ועודד את רוחו...
למחרת, שב אליו המלמד וביקש לשוחח עמו. הוא הוציא מחיקו רצועת עור קטנה, והגיש אותה לתלמיד. 'זו מתנה עבורך, כדי שתשמש לך כתזכורת. הסכת ושמע, בכל פעם שתרגיש שאתה 'לא יוצלח', תמתח את הגומי עד שיצלוף בבשרך, ויזכיר לך שיש לך גם הצלחות בחיים, ואתה יכול להמשיך קדימה.
ואז, גם כשאתה לומד גמרא ומתקשה בהבנת התירוץ, טרם פושה הייאוש בעצמותיך, משוך ברצועת הגומי ושנן לעצמך, כי את קושיית הגמרא כבר הבנת, אז יש לך גם הישגים. גם כשאתה מנסה לסדר משהו ומסתבך, משוך ברצועת הגומי, וההצלפה תזכיר לך שבכל זאת משהו אתה יכול. וכן, גם אם הכנת כוס תה והיא נשפכה רגע לפני שהגשת, תמשוך ברצועת הגומי ותיזכר שהצלחת להכינה. אז אתה לא כזה כישלון, יש לך גם הצלחות!'
בדמעות, סיכם אותו תלמיד חכם: 'ולא תאמין, כבר ביום הראשון היתה ידי אדומה מהצלפות הגומי. אדומה. מצאתי לעצמי כל הישג קטן, והצלפתי ברצועה. וכך, צעד אחר צעד, זה נתן לי כח להילחם בייאוש, והתחלתי להתקדם...
ברבות הימים', הוסיף, 'אבדה לי הרצועה הזו, שהיתה יקרה כל כך לליבי, כי הבנתי שבזכותה עשיתי צעדים ראשונים של הצלחה בחיים. גדלתי ונהייתי לאיש, בסייעתא דשמיא עליתי והתעליתי במעלות התורה. ביום בו קיבלתי משרה תורנית נחשבת - הלכתי לרצען וביקשתי ממנו שיכין לי רצועת עור כזו, נטולת שעון, אותה אני מקפיד לענוד על ידי, כדי לזכור:
כן, הכל אפשרי, צריך רק להחליט להילחם. הכי קל זה להרים ידיים, כמה מפתה להתייאש. להגיד שאי אפשר, אני לא בנוי לזה, המצב לא מאפשר, ועוד תירוצים. זה מנחם לרגע, אבל לא מאפשר להתקדם. הרבה יותר כדאי להחליט להילחם. לראות הצלחות קטנות, להיתלות בהן, להצליף בעצמך ללא רחם. להיות נכון להתאמץ, להקריב, להיות נחוש, לא לוותר. בסופו של דבר - לכל יהודי יש כוחות נפש עצומים, אפשר להתגבר על כל קושי ולנצח!'
