כאן אזר המוהל אומץ ושאל אותו: "אבל מדוע? הרי את כל היתר המצוות אינך מקיים, למה דווקא במצוה זו אתה מסתכן כל כך?". והקצין השיב: "את החותם שהטביע בי אבי כשאני הייתי בן 8 ימים אני רוצה להטביע בבני אחרי.

לילה אחד העירו אותו בדפיקות חזקות, שלא השאירו בידו ספק כי עיסוקו נחשף ושעתו הגיעה. ואכן בדלת ניצב פולקובניק (דרגת קפטן) במדי הצבא האדום, שאמר לו: "קח איתך את כלי העבודה שלך ובוא אחרי". המוהל נטל את שני הצרורות שמתחת למיטתו שהיו מוכנים בדיוק לשעה כזו, אך למרבה ההפתעה, במקום למשאית אסירים הוא הוכנס לרכב פרטי שאותו קצין נהג בו בעצמו. הם נסעו צפונה ממוסקבה למעלה מ- 3 שעות והגיעו לכפר קטן לאחר שהאיר השחר, שם עצר הקצין למוהל: "בואו אחרי". 

את האפיזודה הבאה סיפר הרה"ג רבי ישראל מאיר לאו שליט"א באחת משיחותיו:

הסופר ניצול השואה אלי ויזל הגיע לברית המועצות כשמסך הברזל עדיין הפריד בין היהודים שם לעולם כולו, יהודים אותם כינה 'יהודי הדממה'. הוא פגש ביהודי שהיה נוהג למול ילדי ישראל לבקשות ההורים, תוך סיכון עצמי כי הדבר היה אסור על פי החוק. הוא ידע כי בכל שעה יש לו לצפות למאסר ולהגליה לסיביר, אם לא גרוע מזה. כדי להיות מוכן להגליה היו שני צרורות קבועים למיטתו – האחד הכיל טלית, סידור ותפילין ובצרור השני – כלי המילה.

לילה אחד העירו אותו בדפיקות חזקות, שלא השאירו בידו ספק כי עיסוקו נחשף ושעתו הגיעה. ואכן בדלת ניצב פולקובניק (דרגת קפטן) במדי הצבא האדום, שאמר לו: "קח איתך את כלי העבודה שלך ובוא אחרי". המוהל נטל את שני הצרורות שמתחת למיטתו שהיו מוכנים בדיוק לשעה כזו, אך למרבה ההפתעה, במקום למשאית אסירים הוא הוכנס לרכב פרטי שאותו קצין נהג בו בעצמו. הם נסעו צפונה ממוסקבה למעלה מ- 3 שעות והגיעו לכפר קטן לאחר שהאיר השחר, שם עצר הקצין למוהל: "בואו אחרי".

בבית כפרי המתינה להם אישה עם תינוק והקצין אמר: "זה התינוק שלי. אני יהודי, אני יודע במה אתה עוסק אני רוצה שתמול אותו עכשיו". "לא אמרתי לך את שמי , כי אני לא רוצה שתדע אותו ולא תוכל אי פעם להסגיר אותי", המשיך ואמר, "מפקדי לא יודעים את זהותי האמיתית, וכשידעתי כי יהיה לי בן – דאגתי שאשתי תלד פה בכפר הנידח הרחק ממוסקבה, כדי שאוכל למול אותו בבוא היום באין רואה".

כאן אזר המוהל אומץ ושאל אותו: "אבל מדוע? הרי את כל היתר המצוות אינך מקיים, למה דווקא במצוה זו אתה מסתכן כל כך?". והקצין השיב: "את החותם שהטביע בי אבי כשאני הייתי בן 8 ימים אני רוצה להטביע בבני אחרי. זה המעט שאני חייב לזכרו של אבא ולכבודה של המורשת היהודית שאליה נולדתי. החותמת הזו תאמר לבן שלי כל חייו כי הוא בן לעם היהודי".

  כן, מסירות הנפש היא המייחדת את עם ישראל מכל העמים, היא ההופכת את עמנו לעם סגולה, אהוב וחביב. תכלית חייו של היהודי עלי אדמות, אינה להעביר כאן את חייו, כיתר בעלי החיים. לא כן. חייו של היהודי מקודשים ומרוממים ומיועדים אל תכלית אחת: קנין חיי נצח בעולם הבא. זה הוא סוד כוחה של מסירות הנפש למיתה ויש בכך גם כדי ללמדנו על מהותם של החיים, על קדושתם ועל מעלתם.