כָּל עַמָּהּ נֶאֱנָחִים מְבַקְשִׁים לֶחֶם: הבחור הצעיר שגם בימי מצוק ומצוק שלא היה די אוכל, ישב ולמד בהתמדה מרובה, והתחזק בקבלה שקיבל על עצמו, ולא עזבו ה', הסכיתו ושמעו:
להפתעתו הגדולה, לא נענה הבחור ונשאר בסירובו העיקש, ועל אף חולשתו ורעבונו הנורא, אמר: מודה אני לך מאוד על טוב לבך, אבל על גדרי לא אעבור! בטוח אני בחסדי צורי וקוני, שלא יטשני בשביל חומרתי, ויימצא המזון הנצרך לנפשי!
הלך אפוא האיש לדרכו, והשאיר את הבחור לרעוב ללחמו. והנה – סיפר הגאון רבי דוד זצ"ל, שעמד כל אותה עת כמחריש מן הצד – לא חלפה לה שעה קלה, ולפתע נכנס אותו אדם לביהמ"ד עם מגש נאה בידו, כשעליו ערוכה ומסודרת כל אותה ארוחה שהזמינו מקודם לסעוד אותה עימו בביתו.
סיפר הגאון רבי דוד סולבייצי'ק זצוק"ל ראש ישיבת בריסק, בן מרן הגרי"ז זצוק"ל גאב"ד בריסק, טיב מעשה מיוחד במינו שראהו במו עיניו.
בתקופת מלחמת העולם בעת שרגזו ורעשו מוסדות תבל, היה בחור פליט אחד תלמיד חכם ירא אלקים ושמור מן החטא, שבהמוט עולם ומלואו נס לפליטה מעירו וממשפחתו, הגיע יחיד בגפו, נכנס היישר לבית מדרש קטן שמצא, ותיכף התיישב לו בשיאה של מלחמת העולם רכון על תלמודו בבית המדרש. כשתורתו הקדושה
משוש חייו ובה מצא את מנוחת נפשו, הוא לא שת אל ליבו שום פחד ומורא, גם כאשר מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה, ולא פסיק פומיה מגירסא.
אולם 'שאלה' טבעית אחת היתה מנקרת בבטנו: מהיכן ירק זה חי? – כאשר בזמני הרעב הקשה והמחסור שנוצר בעקבות המלחמה שהקיפה את רוב העולם, היה קשה עד מאוד להשיג מזון.
אבל גם לקושיא אלימתא זו לא נתן הבחור הצדיק דנן להפריע בעדו בעבודת הקודש, והתעלה עצמו מעל הרעב המקרקר, לא עזב את ספסלי בית המדרש, והמשיך בעוז בסדרי לימודיו. – מצידו היה זה נראה 'כאילו' עולם כמנהגו נוהג, 'כאילו' אין רעב... ו'כאילו' אין מלחמה ואין שואה!
אחד מבאי אותו 'שטיבל' קטן, שנכמרו רחמיו על הבחור שהלך ונחלש מיום ליום בהעדר תזונה ראויה, ניגש אליו ושאלו: אמור נא בחור'ל, האינך רעב?
רעב מאוד! – זעק הבחור ברוב חולשתו.
בוא נא אם כן עמי לביתי והצטרף עימנו לארוחה, הרבה אמנם אין לי להגיש בזמנים קשים שכאלו, אבל כרגע יש מעט בביתי כדי להחיות מעט את רעבון נפשך!
מן הסתם, אמר הבחור כמבין דבר מתוך דבר, ישנם בביתך גם את אשתך ובניך ובנותיך, שגם הם צריכים לסעוד את ליבם...
אכן כן, נענה האיש, אבל לעת עתה ברוך ה', ביכולתנו לחלוק את ארוחתנו גם לאורח חשוב כמוך, וזו תהיה זכות גדולה עבורנו! צר לי! ענה הבחור למטיבו, אך מעודי קיבלתי על עצמי בגדרי שמירת העיניים, שלא להיכנס לבתים זרים שמסתובבות שם נשים ובנות, לא אוכל אפוא להתלוות אליך!
נחרד האיש והתפלא, וכי זו עת עתה לנהוג בחומרות? [צו פראווען פרומקייט...], הלא אם לא תאכל תגווע חלילה ברעב! נישט דא וואס צו רעדין! [אין על מה לדבר] – פסק הבחור נחרצות, לבית זר אינני נכנס ויהי מה!
זיי נישט קיין שוטה! [אל תהיה טיפש] – פתח האיש בדברי מוסר ותוכחה, הרי יודע אתה שהמלחמה הקשה משתוללת בחוצות בעוז, ואין מי שיסתכל עליך כלל, ומי ידאג עבורך לפת לחם? – אצווה אפוא על אשתי ובנותי שיטמינו את עצמן בחדריהן פנימה עד שתסיים את ארוחתך, ועתה אל תתמהמה! כי מי יודע אם בעודכמה שעות יישאר בידינו משהו...
אך להפתעתו הגדולה, לא נענה הבחור ונשאר בסירובו העיקש, ועל אף חולשתו ורעבונו הנורא, אמר: מודה אני לך מאוד על טוב לבך, אבל על גדרי לא אעבור! בטוח אני בחסדי צורי וקוני, שלא יטשני בשביל חומרתי, ויימצא המזון הנצרך לנפשי!
הלך אפוא האיש לדרכו, והשאיר את הבחור לרעוב ללחמו. והנה – סיפר הגאון רבי דוד זצ"ל, שעמד כל אותה עת כמחריש מן הצד – לא חלפה לה שעה קלה, ולפתע נכנס אותו אדם לביהמ"ד עם מגש נאה בידו, כשעליו ערוכה ומסודרת כל אותה ארוחה שהזמינו מקודם לסעוד אותה עימו בביתו.
מה קרה? שאל הבחור בפליאה, הלא זה עתה עזבתני בהחלטה ברורה להשאיר אותי כאן ברעב אם איני מצטרף אליך לביתך?
התחרטתי! ענה האיש בפשטות, פשוט ריחמתי עליך והתבוננתי בנפשי שהביטחון הזה שאתה בוטח אין בו עדיין מאכל ומשקה לגופך המיוסר, הא לך את סעודתך ואכלת ושבעת! [ולא שת אל לבו, שדווקא אותו ביטחון שבטח הבוטח בקונו גרם להפוך את דעתו להביא המזון לביהמ"ד...].
ועל שכיוצא בזה מעיד נעים זמירות ישראל בספר תהלים (לד, ט-יא): "טעמו וראו כי טוב ה'" – כשתשמרו את העיניים היטב שלא לראות כי אם בטוב ה' אז תזכו לראות את ישועת ה'! – "אשרי הגבר יחסה בו, יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו.
