'יענקל, הבאתי לך סגולה מהאור החיים' הכריזה הגב' קמניץ בקול מאושש... "אני מבקשת שתחבוש את הרגל, את האזור הכואב, עם המטפחת הזו"|סיפור פלאי לרגל יומא דהילולא...

ר' יעקב הביט במטפחת השמנונית המפויחת והתלבט. עם כל הכבוד, על סגולה כזו הוא לא שמע מעולם. "חלילה, אינני מטיל כל ספק בכוחו של האור החיים הק' לעזור ולהושיע" מלמל בסקפטיות מה, "אבל אם המטפחת הזו תעזור לי? זה כבר משהו אחר".

ברם הלהט והאמונה בדבריה של זוגתו לא הניחו לו, הוא הסיר את התחבושת מאזור המכה, חבש את עצמותיו הדואבות במטפחת החלקלקה שהותירה עקבות עטרן בכל מקום שרק נגעה, מעל המטפחת כרך שוב את התחבושת הרגילה, היטיב את ראשו על הכר וקיווה לטוב.

שעה קלה לאחר מכן פילח זעזוע של התרגשות את בית משפחת קמניץ.

היה זה האב, ר' יעקב, שהרגיש 'משהו' ומיהר לשתף את זוגתו במתחולל. משהו קרה ברגל... לא מובן, לא ברור איך, הכאב הלופת כמלחציים נסוג לו בפתאומיות, צנח בכמה דרגות... 

***

רחוב מלכי ישראל, פינת רחוב עמוס, סואן היה כרגיל באותה שעת אחר צהרים מאוחרת של אותו יום רביעי, לפני קרוב לחמישים שנה. 

ר' יעקב קמניץ (שם בדוי), מיקירי ירושלים, הקשיח את אחיזתו בסלי הפלסטיק הצבעוניים העמוסים בפרי הארץ, עושה 'בעיניים עצומות' את המסלול השבועי הקבוע משוק 'מחנה יהודה' לביתו, בדיוק כמו כל שבוע בעשרות השנים האחרונות, מאז נישא והקים את משפחתו הברוכה. 

מדי יום רביעי הוא יוצא לערוך 'קנייה שבועית' בשוק הירושלמי, ממלא את סליו בפירות וירקות במחירי סוף היום, חוזר הביתה בידיים מלאות לשמחת בני הבית. 

"פששש, אוהו, ר' יעקב" הוא שומע פתאום קול מוכר מולו. "עדיין סוחב סלים כבדים מהשוק, ועוד הולך ברגל, אה? כמו 'יונגערמאן' - אברך בן עשרים"... 

היה זה זלמל'ה, מכר ותיק, חבר מהחיידר, שלמרבה הצער אף פעם לא התברך ב'עין טובה' ומפרגנת במיוחד. ר' יעקב נחרד מההערה הזו, בשביל מה לפתוח פה לשטן, למה לתת 'עין' בזולת. בגבורת נפש נצר את שפתיו, העדיף להמשיך הלאה בשתיקה.

"תן, תן שנייה להחזיק את הסל, תן לראות כמה הוא כבד" לא הרפה זלמל'ה כשחיוך לעגני משוח על שפתיו. איכשהו הצליח ר' יעקב להתחמק ממנו, להתקדם עוד כמה צעדים זריזים במעלה רחוב עמוס המתעגל, לצאת מטווח ראייתו, אך כנראה שמטווח מילותיו לא יצא...

לפתע בום, טראח... בליטה סמויה במדרכה התקילה את ר' יעקב, הפילה אותו ארצה מלוא קומתו עם הסלים ותכולתם, כשרגלו נחבטת בחוזקה בקרקע. שזיפים סגלגלים ושסקים כתמתמים התגלגלו חיש לכל עבר, מנקדים את האספלט השחור כפרחים ססגוניים.

עוברי אורח חמי לב אצו מיד לסייע לו לקום על רגליו, אחרים ניסו לרדוף אחרי הפירות המתגלגלים, בטרם יהפכו למיץ טרי ובריא תחת צמיגי המכוניות. 

האנחות והגניחות שבקעו מפי הנופל אותתו שמשהו חמור אירע לו, לא סתם מכה ברגל. שני אברכים התנדבו להחזיק בו משני צדיו, סייעו לו איכשהו לדדות עד ביתו ברחוב הסמוך, שם צנח באפיסת כוחות, כשאינו יכול לזוז מרוב כאבים. עם סלים, משוק מחנה יהודה, הוא כבר לא חזר לעולם.

***

השעות הבאות לא הביאו מרפא בכנפיהן.

הכאבים ברגל הלכו וגברו וזוגתו המסורה מיהרה לקבוע לו תור דחוף לקופת החולים. כבר למחרת בבוקר התייצב, ליתר דיוק נסחב בשארית כוחותיו, בקומה שפופה, אצל הרופא שאבחן אצלו 'ראומטיזם' במפרקי הרגל, רשם לו כמה כדורים האמורים לשכך את הכאבים, אך משום מה הללו סירבו לפעול את פעולתם.

חולפים כמה ימים, הכאבים העקשניים אינם נרגעים, כל פסיעה עולה לר' יעקב בייסורי איוב, כנראה שאבחנתו של הרופא לא הייתה נכונה. הוא קובע תור אצל הפרופסור בבלי, במרפאה במעלה רחוב שטראוס, אחרי כמה שבועות של המתנה הוא זוכה סוף סוף להתקבל ולעבור סדרת צילומים ובדיקות מקיפה. 

מתברר שהסיפור גרוע הרבה יותר מ'ראומטיזם'.

"נקרע לך כל הסחוס, לא פלא שכואב לך" מגלה לו הפרופסור בכובד ראש ומציג בפניו את הצילום שמראה זאת לבן על גבי שחור.

"כשאין את הסחוס, אותה רקמה גמישה שבין עצמות הברך, מתנגשות העצמות זו בזו בכל פסיעה וגורמות לייסורים נוראים". הרופא לא העניק לו סיכוי גדול להשתקם אי פעם, הסביר לו שאין דרך להצמיח סחוס מחדש. כל שהיה בידו הוא לחבוש את רגלו באופן מסיבי, בתחבושת גדולת ממדים, כך שהברך תהיה תלויה באוויר והעצמות לפחות לא יתחככו ויתנגשו בכל פסיעה. 

בפנים מוכות הלם דידה ר' יעקב אל מחוץ למרפאה, מבין שחייו כנראה השתנו לנצח.

ר' יעקב, האיש מלא שמחת החיים, התוסס והפעיל, הפך לאדם מוגבל ומיוסר, שכל פסיעה ותזוזה שלו כרוכה במאמץ אדיר, בנשיכת שפתיים, הזקנה קפצה עליו באחת. לעבודתו הבכירה ב'משרד הסעד' (בו הועסקו בשעתו לא מעט יהודים חרדים) הוא נאלץ להגיע הלוך ושוב במוניות שמחיר עלותן אינו רחוק מהמשכורת החודשית שלו, נעזר במקל כאדם קשיש, כשתחבושת גדולה מלפפת אותו מכף רגל.

הגרוע מכל הוא שהכאבים רק הולכים ומתגברים, כל כיפוף ברגלו משמיע רעש אימתני 'טריק - טראק', כמו ציר חלוד מחוספס. לאחר כמה שבועות לא נותרה לו ברירה נוספת, הוא הוציא את עצמו לחופשה בלתי מוגבלת מעבודתו, נשאר לשכב בבית והתייסר בכאביו הפיזיים והנפשיים. 

ימים קשים ומתוחים הגיעו למשפחת קמניץ. המצב הכלכלי נעשה לחוץ, החגורה התהדקה בפתאומיות ואף שינוי לא נראה באופק.

***

זוגתו של ר' יעקב היא ילידת 'בתי הורנשטיין' בירושלים, שכונה שכל ילדיה גדלו על סיפורי הישועות שהתרחשו על ציונו בעל ה'אור החיים' הקדוש. 

מדי שנה ביום ההילולא נערכו בשכונה, כבר לפני כתשעים שנה, כמה 'סעודות הילולא' בבתיהן של משפחות שזכו לראות ישועות בזכות רבינו חיים בן עטר זי"ע וקיבלו על עצמן לערוך סעודה לדורות, לזכר הנס.

הסיפור הזה התרחש שנים ספורות לאחר שחרור ירושלים מהלגיון הירדני, הר הזיתים והעיר העתיקה שבו מחדש לידיים יהודיות.

כיון שהגיע יום ט"ו בתמוז באותה שנה, נעו מיתרי ליבה של הגב' קמניץ. היא החליטה לנסוע להתפלל, לבקוע שערי שמים, על ציונו של רבינו ה'אור החיים'. גמרה אומר לפעול ישועה אישית ויהי מה.

בליל ט"ו תמוז, יומא דהילולא, לראשונה מזה תקופה ארוכה בה מיעטה לצאת מהבית עקב הטיפול בבעלה סביב השעון, נטלה עמה ספר תהלים גדול, מטפחת בד להספיג את דמעותיה, עלתה על האוטובוס ויצאה להר הזיתים. 

שעות ארוכות ניצבה במרחק מה מהציון, שפכה את ליבה כמים לפני ה', התפללה שוב ושוב לישועתו ורפואתו המהירה של בעלה, בזכותו של הצדיק הטמון כאן, ביקשה והתחננה בדמעות שליש למען משפחתה האהובה שאיבדה ביום בהיר את משענתה וחוסנה. "ריבונו של עולם, עשה למען תינוקות של בית רבן שלא חטאו".

לפתע הבזיק בליבה רעיון לא שגרתי, כשהיא עצמה אינה יודעת מהיכן בא. מעולם לא שמעה על משהו דומה. 

היא ביקשה מהמתפללים לאפשר לה להתקרב לרגע אל הציון עליו בערו בשעתו נרות שמן ושעווה לרוב, שלפה בזריזות את מטפחת הבד ספוגת הדמעות שבתיקה והעבירה אותה הלוך ושוב על פני הציון, כמו מנקה את המצבה משכבת הפיח והשמן שהצטברה עליה, לאחר שהמטפחת נספגה כהוגן ושינתה את גונה לשחור בוהק טמנה אותה עמוק בתיקה. 

'יענקל, הבאתי לך סגולה מהאור החיים' הכריזה הגב' קמניץ בקול מאושש, מלא תקווה, מיד בשובה לביתה בשעת ליל מאוחרת. היא סיפרה לבעלה בקצרה על הרעיון שעלה במוחה בעודה מתפללת ליד הציון, "אני מבקשת שתחבוש את הרגל, את האזור הכואב, עם המטפחת הזו".

ר' יעקב הביט במטפחת השמנונית המפויחת והתלבט. עם כל הכבוד, על סגולה כזו הוא לא שמע מעולם. "חלילה, אינני מטיל כל ספק בכוחו של האור החיים הק' לעזור ולהושיע" מלמל בסקפטיות מה, "אבל אם המטפחת הזו תעזור לי? זה כבר משהו אחר".

ברם הלהט והאמונה בדבריה של זוגתו לא הניחו לו, הוא הסיר את התחבושת מאזור המכה, חבש את עצמותיו הדואבות במטפחת החלקלקה שהותירה עקבות עטרן בכל מקום שרק נגעה, מעל המטפחת כרך שוב את התחבושת הרגילה, היטיב את ראשו על הכר וקיווה לטוב.

שעה קלה לאחר מכן פילח זעזוע של התרגשות את בית משפחת קמניץ.

היה זה האב, ר' יעקב, שהרגיש 'משהו' ומיהר לשתף את זוגתו במתחולל. משהו קרה ברגל... לא מובן, לא ברור איך, הכאב הלופת כמלחציים נסוג לו בפתאומיות, צנח בכמה דרגות. דמעות של התרגשות שטפו את עיניו של ר' יהושע ובני ביתו, ישועת ה' כהרף עין... 

אבל הפלא המשמעותי פי כמה התרחש כמה שעות לאחר מכן, לעיני כל בני הבית, כאשר לראשונה מזה כמה חודשים, מאז המכה, חש ר' יעקב כי הוא מסוגל להציג את כף רגלו על הארץ, ואפילו לנסות לדרוך עליה, להעז לפסוע. 

זו הייתה הפסיעה הראשונה בדרך המהירה לשיקום מלא.

אחרי כמה ימים הוא כבר יכול היה להתהלך בלי מקל, הברך כבר לא כאבה, העצמות לא דקרו כמו מחטים, החריקות המאיימות חדלו להישמע מתוך הרגל, עד שבתוך ימים לא רבים לא נותר לר' יעקב אלא להתקשר בלב מתרונן למקום עבודתו ולהודיע שהחופשה הכפויה שנאלץ ליטול – הגיעה לסופה הטוב.

***

כמה חודשים אחרי הנס הגדול...

שמחת תורה בבית הכנסת 'הר צבי' בירושלים, מעגלי ריקוד מלאי שמחה פורצים סביב הבימה, בין הרקדנים הבולטים נראה לא אחר מר' יעקב המפזז בחינניות כאברך צעיר, משלהב את האברכים הצעירים בריקודיו. מי שלא יודע מה עבר עליו בקיץ האחרון, לא יעלה על דעתו שמדובר ב'חבוש' שיצא מבית האסורים.

"שמיני רגל בפני עצמו" מכריז ר' יעקב בנהרה באוזני ידידיו, כשבמקרה הזה מקבלים דברי המשנה משמעות אישית מיוחדת.

"תקופה קצרה לאחר מכן כבר לא זכרתי באיזו רגל אירע הנס. הכאב נעלם כלא היה. לא ביקשתי אפילו לערוך 'צילום' נוסף, פשוט לא היה צורך בכך. פלא פלאים! ללמדך כמה גדול כוחו של רבינו ה'אור החיים' הקדוש, זכותו יגן עלינו" מסיים ר' יעקב, בעל הנס המכיר היטב בנסו.

מקור: שמעתי מכלי ראשון מפי בעל המעשה הרה"ג שליט"א, מיקירי ירושלים של מעלה, ותשוחח"ל.

(המבשר תורני - הרב שמעון טיקוצקי)