חרדה של ממש אחזה ברבי אריה לייב והוא החל להזדעזע: האכן יש לך כאב אוזניים?! תדע לך שאין זה דבר פשוט כלל! אסור לך לשבת בחיבוק ידיים או לכלות את זמנך במיני שיקויים שטיבם אינו ידוע
בדיוק כפי שצפה רבי מנחם מנדל, תיכף כשרבי מנחם מנדל סיפר לדוקטור כי הוא הגיע אליו בשל כאב אוזנו, הרי שהרופא הגיב בפליאה רבה: האם בשל כך שכואבת לכם האוזן, באתם את כל הדרך הזאת מראדין ועד וילנה? רבי מנחם מנדל לא חיכה רגע וסיפא לו את כל הסיפור כהווייתו, שבעל כרחו הוא נמצא כאן, כיון שגיסו הגדול רבי אריה לייב הורה לו זאת.
דוקטור צמח שאבאד שהוקיר את רבי אריה לייב בדק את האוזן הכואבת ביסודיות רבה, ואבחנתו הייתה שאין שם כלום. זו כאב שגרתי עד מאוד, שייתכן שאירע מחמת רוח פרצים וכיוצא בזה, ועד יום או יומיים הוא יחלוף כלעומת שבא. ניתן כמובן להקל על הכאב עם מעט שמן זית חם, אך אין כל סיבה לדאגה או לחשש.
בדרכו חזרה לראדין חשב לעצמו רבי מנחם מנדל: הלוא תעלומה היא ממש, מה היה רצונו של רבי אריה לייב עד שניאות היה לשלם לי את כל ההוצאות עבור הנסיעה? הלא איגלאי מילתא למפרע והוכיח סופו על תחילתו שאנכי צדקתי בהחלט?!
רבינו החפץ חיים זיע"א השיא את בת זקוניו, מרת פייגא חיה, זו שנולדה לו לעת שיבה מהרבנית אליה נישא בזיווג שני, להגאון רבי מנחם מנדל יוסף זאקס, שהיה בחור מופלג בכל מידה נכונה, תלמיד חכם עצום וירא שמים. למרבה הפלא, בחתונה זו לא השתתף אבי החתן, רבי יעקב מרדכי. המחותן שהתגורר בעיר שידלובה לא הגיע לראדין לשמחת אפריון בנו, כיון שסבור היה שיש בכך פגיעה בכבוד התורה של רבינו החפץ חיים: היעלה על הדעת שאיש פשוט כמוני, יישב בשולחן הכבוד סמוך לרבן של כל בני הגולה, כאילו אנחנו שווים זה לזה?! אין זה כבוד התורה של החפץ חיים שאדם כמוני ישתתף בחתונה זו, והוא אכן נותר בביתו, כשבהעדרות זו הוא מלמד את בנו כבוד התורה מהו.
גם אצל רבינו החפץ חיים למד החתן הצעיר את משמעות כבוד התורה: בתקופה מסוימת היה רבי מנחם מנדל יוצא מביתו השכם אל עבר הישיבה וחוזר בסביבות חצות הלילה. למרות השעה המאוחרת היה החפץ חיים ממתין עד בואו של חתנו ושובו לביתו, וכשהיה נכנס לבית היה החפץ חיים מעיר את אשתו הרבנית וגם את בתו, אשת רבי מנחם מנדל, כדי שיזכו במצוות שימוש תלמיד חכם, והיו שתי הנשים עורכות את השולחן לכבודו של החתן ומכינות לו תבשיל חם כדי להשביע את ליבו. אף החפץ חיים בעצמו היה עומד עליו ומשמשו במזיגת כוס חמין מהביל. לעתים היה החפץ חיים בעצמו מורח לו חמאה על הלחם, כדי שיאכל ויתחזק.
וכשהרגיש החתן שלא בנוח על כך שחמיו טורח עבורו, בפרט בשעה כה מאוחרת, נענה החותן הדגול במשפט קצר אך מחייב ביותר: וכי מה אתה חושב שאין ליהודי זקן מה לעשות חוץ מאשר לישא אשה? אלא שאליך הייתה כוונתי: לזכות לחתן תלמיד חכם שכמותך.
חלפו שנים ורבינו החפץ חיים נתבקש בישיבה של מעלה. רבי מנחם מנדל עוד התגורר בראדין, שם הרביץ תורה לתלמידים. ויהי היום ורבי מנחם מנדל החל לחוש בכאב עז באחת מאזניו. תחילה חשב רבי מנחם מנדל שאין זה אלא כאב זמני שיחלוף עד מהרה, אלא שהתבדה: הכאב היה חד וחריף ולא זו בלבד שהוא לא הפסיק אלא שהוא גם התחזק והכאיב עוד יותר.
דאגה בלב איש יסיחנה. בערבו של יום, כשרבי מנחם מנדל חזר לביתו, הוא פגש את גיסו, הגאון רבי אריה לייב הכהן, בנו של החפץ חיים, והוא סיפר לו על כאב האזנים שתקף אותו לפתע. רבי אריה לייב כבר היה אז בגיל מבוגר בהחלט, ורבי מנחם מנדל חשב כי מנסיונו בוודאי יש לו עצה כל שהיא להקלת הכאבים. סבור היה שימליץ לו על טיפול מסוים או על טיפות אוזניים שיכולות לסייע. אולי אפילו יזכה אותו בברכה נאמנה שיש בכוחה להועיל.
למרבה פליאתו של רבי מנחם מנדל, תגובתו של גיסו רבי אריה לייב לא הייתה שגרתית. נראה היה עליו כאילו הוא שמע על אדם שנחלה במחלה קשה ואיומה, שייתכן שהיא חשוכת מרפא. חרדה של ממש אחזה ברבי אריה לייב והוא החל להזדעזע: האכן יש לך כאב אוזניים?! תדע לך שאין זה דבר פשוט כלל! אסור לך לשבת בחיבוק ידיים או לכלות את זמנך במיני שיקויים שטיבם אינו ידוע. אין לך עצה אחרת אלא לעלות על הרכבת המהירה הנוסעת מראדין לוילנא ולהכנס אל הרופא היהודי הנודע: דוקטור צמח שאבאד, הוא יביט באזניך, יעיין בהם הדק היטב, ויקבע את דרך הרפואה המתאימה והנכונה.
ד"ר צמח שאבאד היה ידוע מאוד ומוכר למשפחת החפץ חיים, ואף לגדולי עולם נוספים שהם ומשפחותיהם היו מזדקקים לשירותיו. כאשר נודע להחפץ חיים שעומד להתקיים כינוס של רופאים בווילנא ועל הפרק עלו הצעות שונות להטבת מצב בריאותם של תלמידי הישיבות, כמו להגביל שעות הלימודים ולקבוע שעה או שעתיים ביום לחילוץ עצמות, ועוד שיפורים ותקנות מסוג זה, הקדים החפץ חיים וכתב מכתב ברכה ליו"ר האסיפה, ד"ר צמח שאבאד, וכה היו דברי החפץ חיים במכתבו אליו:
"כבוד ידידי החכם הרופא מר צמח שאבאד נ"י. אחדשה"ט. כאשר שמעתי שבקרוב תתקיים אסיפת הרופאים, וכבודו הנהו היושב ראש, הנני שולח ברכתי אליו שהרופא חולי עמו ישראל ישלח לכם עזרתו וברכתו ממרום... היות ששמעתי שמצב הישיבות מעניין אתכם הרבה, אמרתי להודיעכם שב"ה הישיבות עומדות על בסיס נכון וקיים, התלמידים מקבלים כל צרכיהם, ומספיקים להם ארוחתם שלש פעמים בכל יום, כשעתיים בכל יום המה מחליפים כח על ידי טיולים, וב"ה הם בריאים ושלמים. בטח תהיה לכם כל זה לכם לשמחה גדולה. ממני ידידו המוקירו ומכבדו כערכו הנשגב".
ואחרי החתימה הוסיף עוד שתי שורות הללו: "רציתי להזכיר לכבודו: כתוב בתורה 'כל הנוגע בהר מות יומת', אם הנגיעה בהר היא במיתה - הנוגע בתורה עצמה לא כל שכן".
רבי מנחם מנדל עמד משתומם מול נחרצותו של גיסו רבי אריה לייב. תחילה חשב שמא הוא אומר זאת מהשפה אל החוץ, אך רבי אריה לייב חזר על כך פעם נוספת, כשהוא דוחק בו שלא יתמהמה.
שאל אותו רבי מנחם מנדל: ילמדנו רבינו לשם מה עלי לנסוע מראדין לוילנא כדי לפגוש את דוקטור צמח שאבאד, הלא מלבד דמי הנסיעה היקרים מאוד ברכבת המהירה, גם דמי הביקור שהרופא הזה נוטל מפולפלים ויקרים. אין הוא רופא מהשורה, אלא מומחה עולמי בתחום הרפואה, ומשכך גם נוטל מחיר בהתאם.
אם תשאלני, המשיך רבי מנחם מנדל והסביר לגיסו, מה יש בדעתי לעשות, הרי שאומר לך שהעצה הפשוטה ביותר עבור כך היא להטביל פיסת צמר גפן בשמן זית חם ולהניח בתוך האוזן. זהו מנהגם של אנשים רבים מספור כשאזנם כואבת להם והם רואים פלאים ממש: האוזן מתרפאת גם בלי לבקר אצל דוקטור צמח שאבאד.
לאחר דין ודברים שעבר בין רבי מנחם מנדל לרבי אריה לייב, כשרבי אריה לייב טוען ברגש רב שאסור לזלזל בכאב אוזניים שסכנה גדולה יש בה, וכדברי המדרש הנודעים (דברים רבה י א): "הלכה אדם מישראל שהיה חושש באזנו מהו שיהא מותר לרפאותו בשבת, כך שנו חכמים: כל שספק נפשות דוחה את השבת וזו מכת האוזן אם סכנה היא מרפאים אותה בשבת", ומבואר שחז"ל הכירו באדם החושש באזנו כמי שהוא מצוי בספק נפשות. ואילו רבי מנחם מנדל עומד כנגדו ומשתאה: אין זה כאב יוצא דופן שראוי לנסוע עבורו לוילנא ולבזבז כסף רב.
איכשהוא בתוך להט הויכוח הבין רבי אריה לייב כי 'דררא דממונא' יש כאן: הסיבה שבשלה אין רבי מנחם מנדל מעוניין ללכת אל דוקטור צמח שאבאד היא לא אחרת מאשר שהוא מתקשה בשאלה המפורסמת 'כסף מנלן'?! הלוא הנסיעה ברכבת לוילנא עולה סכום חשוב וגם דוקטור צמח שאבאד לוקח על הביקור עוד סכום גדול. כל אחד מהם לחוד, ובוודאי שניהם יחד, הוא לא סכום שאברך עני יכול להרשות לעצמו לבזבז על דבר שאינו מוכרח, והיינו טעמא דרבי מנחם מנדל שאין הוא מסכים לנסוע לוילנא.
רבי אריה לייב לא חשב פעמיים. הוציא את ארנקו מכיסו, ספר ומנה סכום של עשרים וחמשה רובל והושיט לו אותם בחפץ לב כשהוא אומר לו: הא לך הכסף של הוצאות אלו, וקום סע זה עתה לוילנא.
נאנח רבי מנחם מנדל כמי שנכנע בויכוח. לקח את שטרות הכסף ויצא אל עבר תחנת הרכבת, שם המתין זמן מה עד לבואה של הרכבת המיוחלת. אל הרכבת הוא לא הלך בגפו, שכן רבי אריה לייב התלווה אליו. גם במשך כל דרכם יחד אל תחנת הרכבת המשיכו השניים לדון ולהתווכח, אלא שכאז גם עתה: שניהם נותרו בעמדתם הראשונה, אם כי בפועל רבי מנחם מנדל נכנע ונסע לוילנא.
באותם שעות שיושב היה רבי מנחם מנדל ברכבת העושה את דרכה מראדין לוילנא עלו בו מחשבות מתבקשות: אכן הכסף בידי ויכול אני לשלם לדוקטור צמח שאבאד ככל אשר עולה ביקור אצלו, אך עדיין אין בכך ערובה לכך שהרופא כלל לא יבין לשם מה באתי אליו. והרי ללעג ולקלס אהיה בעיניו כאשר אכנס אל הקליניקה ואומר לו כי הגעתי מראדין עבור כאב אזניים פשוט.
הרהר רבי מנחם מנדל שוב ושוב עד שעלה בדעתו רעיון פשוט: אספר לרופא גופא דעובדא היכי הוי. הלוא הרופא מכיר היטב את משפחת החפץ חיים ויודע את מעלתם; אם כך אומר לו שגיסי הגאון רבי אריה לייב, בנו של החפץ חיים, הוא זה שאילץ אותי לנסוע, והוא גם שילם מכיסו את כל ההוצאות הכרוכות בזה. לא יכולתי איפוא לסרב לו ולכן באתי.
תיכף עם בואו לוילנא סר רבי מנחם מנדל אל הקליניקה של דוקטור צמח שאבאד. היה שם תור ארוך של אנשים שהיו יושבים וממתינים בסבלנות עד להגיע תורם. רבי מנחם מנדל התיישב גם הוא וחיכה כי יקראו לו להיכנס. לאחר כמה דקות יצא דוקטור צמח שאבאד מחדרו והביט בממתינים, ומשראה את חתנו של החפץ חיים יושב כאחד האדם מיד קרא לו להכנס לחדרו.
בדיוק כפי שצפה רבי מנחם מנדל, תיכף כשרבי מנחם מנדל סיפר לדוקטור כי הוא הגיע אליו בשל כאב אוזנו, הרי שהרופא הגיב בפליאה רבה: האם בשל כך שכואבת לכם האוזן, באתם את כל הדרך הזאת מראדין ועד וילנה? רבי מנחם מנדל לא חיכה רגע וסיפא לו את כל הסיפור כהווייתו, שבעל כרחו הוא נמצא כאן, כיון שגיסו הגדול רבי אריה לייב הורה לו זאת.
דוקטור צמח שאבאד שהוקיר את רבי אריה לייב בדק את האוזן הכואבת ביסודיות רבה, ואבחנתו הייתה שאין שם כלום. זו כאב שגרתי עד מאוד, שייתכן שאירע מחמת רוח פרצים וכיוצא בזה, ועד יום או יומיים הוא יחלוף כלעומת שבא. ניתן כמובן להקל על הכאב עם מעט שמן זית חם, אך אין כל סיבה לדאגה או לחשש.
בדרכו חזרה לראדין חשב לעצמו רבי מנחם מנדל: הלוא תעלומה היא ממש, מה היה רצונו של רבי אריה לייב עד שניאות היה לשלם לי את כל ההוצאות עבור הנסיעה? הלא איגלאי מילתא למפרע והוכיח סופו על תחילתו שאנכי צדקתי בהחלט?!
ברדתו מהרכבת ראה רבי מנחם מנדל כי גיסו כבר עומד ומצפה לו, ועוד בטרם הספיק להוציא הגה מפיו הקדים רבי אריה לייב ושאל אותו: מה הייתה אבחנתו של דוקטור צמח שאבאד? ורבי מנחם מנדל השיב בתרעומת מעט: הוא אמר את שאני אמרתי: אין כאן ולא כלום, ולשווא טרחתי ונסעתי. ועוד הוסיף ואמר דברים של התמרמרות על הטירחה היתירה שנגרמה לו מחמת נסיעה מיותרת זו ועל הבזיון שהיה לו אצל הדוקטור הנודע.
התבונן בו רבי אריה לייב, ואמר לו ברגש רב: אומר לך את האמת, התייראתי ופחדתי מאוד על אזנכם, שהרי ביום האתמול עמדתי בסמוך אליך כששמעת את אחד האברכים נעמד ומדבר משהו בגנות אחד מתלמידי החכמים בראדין, ואתם שמעתם ולא מחיתם. והרי בוודאי תזכרו את דברי חז"ל על השומע בזילותא דרבנן ואינו מוחה שנענש בתולעת היוצאת מאזנו, וכמו שאמרו על התנא רבי אלעזר בן רבי שמעון, במסכת בבא מציעא (פד:): "יומא חד חזאי ריחשא דקא נפיק מאוניה, חלש דעתאי. איתחזי לי בחלמא, אמר לי: לא מידי הוא, יומא חד שמעי בזלותא דצורבא מרבנן ולא מחאי כדבעי לי".
סיים רבי אריה לייב: כאשר אני שמעתי שכואבת לכם האוזן, רעדתי כולי. חשבתי לעצמי מי יודע מה קרה לכם, ושמא תולעים מקננים לך באוזן, ולכן מיהרתי לשלוח אותך לרופא המומחה דוקטור צמח שאבאד. עכשיו ששמעתי שהוא אומר שהכאב הוא סתמי, נרגעתי בהחלט.
*
על הפסוק (במדבר טז כ-כא): 'וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע', דקדק רבינו האור החיים הקדוש: צריך לדעת למה אמר 'כרגע', ואם להודיע כי הוא שגיא כח להרוג ששים ריבוא כרגע, כבר הודיע זה מקודם דכתיב (שמות לג) 'רגע אחד אעלה בקרבך וכליתך'.
ותירץ האור החיים הקדוש, דהנה עוון המרגלים קדם למחלוקת קרח, "ושם פירשתי, כי גזירת כליה שגזר ה' על הדור ההוא נתקיימה, אלא שהועילה תפילת משה שלא ימות העם כאיש אחד אלא בהמשך זמן ארוך, אם כן, העדה כבר היא מחויבת כליה, לזה בא מאמר ה' כאן בחידוש הגזירה שיהיה 'כרגע', פירוש, שלא יאריך להם הזמן כמו שנתרצה מקודם".
והוסיף על כך הרה"ק השם משמואל זיע"א (שנת תרע"ד) ששני חטאים אלו, המרגלים וקורח ועדתו, הם באותה בחינה: חסרון אמונה, אם בדברי השי"ת ואם בדברי משה עבדו, והנה חטא כלל ישראל היה שלא מיחו בשומעם בזילותא דמשה רבינו על ידי קורח ועדתו, והיה זאת לאות שאינם שלמים באמונה, ולכן התעורר עליהם חטא המרגלים שאף הוא היה עניין חסרון באמונה.
וכלשונו: "בנידון דידן, בכל העדה שלא מצינו להם חטא משפט מות כי לא עשו דבר, מכל מקום מחמת החטא הקדום מצטרף מה שלא מיחו בקרח, כי באם היו שלמים באמונה בהשם יתברך היה להם לנקר את עיני קרח הבא לעשות קרחה בעולם ולמרוד בנביא ה', ומה שלא מיחו בו - זה לאות שאינם שלמים באמונה, ועל כל פנים מהרהרים אולי עשה משה מדעתו והסכים הקדוש ברוך הוא על ידו, ונראה בזה עקבות חטא המרגלים חסרון האמונה, על כן נדונין על לשעבר".
