חלילה לא זרקתי אוכל לאשפה, את האוכל הגשתי ישר לכלב שלנו, והוא אוהב מלוח
ר' יצחק נאלם דום, ליבו נשבר לרסיסים בקרבו וסירב להאמין, מה?! טרחתי עמלתי ושילמתי ממיטב כספי בעבור כלב?! סברתי לתומי כי יהודי נוסף בדרך אל האור, והנה התבדיתי, אוי לי ואבוי לנפשי. מה פשעי ומה חטאתי כי נתקיים בי בהידור 'לכלב תשליכון אותו'. בסה"כ רציתי להועיל ליהודי חברי, והיה זה שכרי ?! שנה של מסירות נפש בכדי לְזַכּוֹת כלב עם אוכל גלאט מהדרין?! הוא חזר לביתו והסתגר בחדרו, ובכה בדמעות שליש כשכולו תמיהה על רצונו הטוב, ומה שחשב שעשה מצווה, הלך לריק...
שני יהודים שותפים בעסק התכשיטנות חיו בארה"ב. מרחק רב הבדיל ביניהם, בעוד האחד ר' יצחק, היה יהודי חסידי וירא שמים, היה שותפו תינוק שנשבה, שלא ידע בין ימינו לשמאלו ביהדות, החסיד ניסה בכל עת להשפיע על חבירו לשנות את דרכיו ולהתקרב, אך הדברים נפלו על אוזניים אטומות. ויהי היום, ואשת השותף הלכה לעולמה, כשבא שותפו החסיד לנחמו וראהו עמוק באבלו חישב כי עתה היא שעת הכושר הנכונה והחל לשדלו בדברים כי אולי ושמא הזמן גרמא להתחזק בתורה ומצוות לעילוי נשמתה.
ואכן, הפעם נפלו דבריו על אוזניים קשובות. השותף החל לחשוב מעט ולהרהר, ולבסוף ענה כי אמנם חשב כבר על כך והיה אכן רוצה להתחיל להתחזק בכשרות, אך היות ואשתו איננה, ומסעדה כשרה אין באיזורו לקנות מאכלים כשרים, וגם בניו אינם דתיים, לכן יקשה זה עליו מאוד, והוא נמנע מלקבל על עצמו את המצווה הזאת. חבירו הנאמן שמצא פתח פתוח בדבריו, קפץ ואמר, אני אארגן בשבילך אוכל כשר, ועליך נשאר רק להקפיד לאכול מאלו בלבד. השותף הסכים לדבריו, ומאז היה מרחיק ר' יצחק נדוד לעיר סמוכה, שם שכנה מסעדה כשרה למהדרין, קנה ממיטב המאכלים שיספיקו למשך שבוע והביאם לבית שותפו בשפע.
סדר זה היה קשה מאוד לאותו חסיד, הנסיעה הארוכה והזמן שהקדיש לכך, וגם הממון הרב שהשקיע במאכלים לקחו ממחייתו המזערית, אך בכל פעם התחזק כי בזכותו אוכל יהודי נוסף בכשרות, והיה זה שכרו, ואדרבה לפום צערא אגרא. כך עבר שנה תמימה בלא להפסיד שבוע.
עברה השנה. ובאחת הפעמים שהביא ר' יצחק לשותפו את מזונותיו לאותו שבוע, פנה אליו הלה ואמר לו, ידידי יצחק, אני מעריך אותך למאוד על כל השנה, אך כבר הבאת די, ומהיום והלאה הינך פטור ואינך צריך להביא לי יותר, אינני רוצה שתמשיך לטרוח למעני. ר' יצחק לא ויתר על הזכות והתעקש כי רוצה להמשיך בהסדר זה. ענה לו חבירו, אל תכעס עלי, אך דע לך שלמשך כל השנה האחרונה לא אכלתי כלל ממה שהבאת לי, אכלתי משלי, אוכל לא כשר...
החסיד לא ידע את נפשו, וחישב להתעלף... זאת למה, שאל בטרוניה קלה, מה אכפת לך לאכול כשר. השותף השיב כי האוכל שהביא היה מלוח במקצת לטעמו והוא אינו אוהב מלח, לכן העדיף לאכול אוכל שלו נטול מלח. בתמיהה מהולה בכעס שאל את חבירו, וכי בעבור כך לא אכלת, בגלל טיפת מלח זרקת אוכל של שנה שלימה לאשפה, הרי השקעתי בכך הון ודמים תרתי משמע. אל דאגה, כספך לא ירד לטמיון כלל, וחלילה לא זרקתי אוכל לאשפה, את האוכל הגשתי ישר לכלב שלנו, והוא אוהב מלוח, הוא לא הותיר ממאכליך שריד ופליט. ואכן כפי עיניך הרואות השמין הכלב מאז והתפטם כדבעי, כל זאת בזכותך ובזכות מאכליך, ואכן תודה רבה, אך מעתה ואילך אסתדר לבדי ואינך צריך לטרוח עבור הכלב...
ר' יצחק נאלם דום, ליבו נשבר לרסיסים בקרבו וסירב להאמין, מה?! טרחתי עמלתי ושילמתי ממיטב כספי בעבור כלב?! סברתי לתומי כי יהודי נוסף בדרך אל האור, והנה התבדיתי, אוי לי ואבוי לנפשי. מה פשעי ומה חטאתי כי נתקיים בי בהידור 'לכלב תשליכון אותו'. בסה"כ רציתי להועיל ליהודי חברי, והיה זה שכרי ?! שנה של מסירות נפש בכדי לְזַכּוֹת כלב עם אוכל גלאט מהדרין?! הוא חזר לביתו והסתגר בחדרו, ובכה בדמעות שליש כשכולו תמיהה על רצונו הטוב, ומה שחשב שעשה מצווה, הלך לריק.
עברה כמה שנים, ועל דלת בית באיזור היהודי בברוקלין דופק סטודנט. היה זה במסגרת לימודיו באוניברסיטה כשקבוצת סטודנטים גוים עסקו בלימודי יהדות, במהלכה הוצרכו לעקוב מקרוב אחר חיי היהודים ואורחותיהם, ועל מטבח הבית היהודי. בעלת הבית פתחה את הדלת והוא הציג את עצמו וביקש את רשותה להיכנס אל הבית לראות את התנהגות היהודים, וללמוד על המטבח ודיניו. היא הכניסה אותו במאור פנים יהודי, וכיבדה אותו במנת דגים מכובדת שגמרה זה עתה לבשל לכבודה של שבת, הרעב הכה בו והוא נענה להצעתה בחפץ לב, זאת על אף האיסור מצד המכללה להסכים להתיידד עם היהודים חלילה...
סבר הפנים היפות שהתקבל בהן, הייתה זרה לו, הוא לא הכיר הכנסת אורחים ומידות טובות שכאלו ואהבת הזולת שכזו, הוא השיב לה על התפעלותו העצומה בשבח העם היהודי, וכשהוא מסיים פלט והוסיף: נראה כי אכן צדקו דברי סבי ... היא כלל לא הבינה במה מדובר, ולכן שאלה אותו לפשר דבריו, וענה לה, שסבא שלו היה משנן תמיד ללא הרף כי אין כמו העם היהודי, במאור פניו הייחודי והכנסת האורחים שלו הפלאית, ואכן רואה אני עתה שהוא צדק.
מנין ידע זאת סבך, שאלה בעלת הבית, והוא השיב כי סיפור ארוך זה, והכל התחיל מעת שהסבא התאלמן לפני כמה שנים, ויהודי מיוחד הביא לו מנות אוכל מדי שבוע! סבא שלי אמנם לא אכל זאת מחמת מליחותם והיה משליכם לכלבו, אך תמיד, אבל תמיד, היה משנן ומבהיר כי עלינו ללמוד מאורחותיו של אותו יהודי שבמסירות נפש דאג לחבירו. סיים הסטודנט והדגיש שוב, במסגרת לימודי הסתובבתי בקרב כל מיני דתות ועדות, אך אכן נוכחתי לדעת כי סבי צדק ואין כמידת טובם של היהודים.
בעלת הבית התרגשה למאוד, ושאלה אותו איך קראו לאותו חבר מסור של סבך, 'יצחק' ענה הנכד מי יתן אי פעם ואזכה למצוא אותו. אמרה לו בעלת הבית, הנה יצחק זה 'בעלי הוא' שהיטיב עם סביך, ויושב הוא כעת למטה במשרדו, מיד אקרא לו ויעלה. ר' יצחק עלה, התיישב עם הנכד הסטודנט וגילה והודיע לו שיהודי טהור הוא לכל דבר, והחל מגולל עמו שיחה על התורה והיהדות, הנכד, שלא כסביו, גילה התעניינות במידה רבה, וכך במשך תקופה שב אט אט, והחל שומר תורה ומצוות עד שנעשה בעל תשובה אמיתי.
בדרך פלאית של השגחה פרטית הועיל אותו אוכל שהושלך לכלב, שדוקא סטודנט זה ידפוק על בית זה ויספר את סיפורו.
סופו של הסיפור מרגש לא פחות, עברה כשנה מאז חזר הנכד בתשובה, והנה הסב גם הוא שב על עקבותיו בתשובה שלימה, והתקיים בהם הכתוב 'והשיב לב אבות על ידי בנים ולב בנים על ידי אבותם', וגם זה בכח אותו אוכל כשר שהוגש שנה שלימה ל... כלב. ברוב הימים תמצאנה!
ללמדנו בא, שאין מעשה טוב שיורד לתהום, כולם פועלים גדולות ונצורות אם במוקדם אם במאוחר. ודבר זה תשובה ניצחת היא ליצר הרע, שבתחבולות בא אצל האדם ומפתהו בחלקלקות לשונו, מה יתן לך ומה יוסיף לך מצוה נוספת זו, אך לא כן הדבר, כל מעשיך בספר נכתבים, ויבוא היום והמה יועילו ויפעלו את פעולתם, ואין שום מצוה ולימוד תורה שהולכת לאיבוד, והקב"ה משתעשע ונהנה מכל יהודי ומכל מעשה ולו הדל ביותר.
אומרת התורה בפרשתינו, "וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי, וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ" (יז, כג), מתרץ הגאון רבי משה פינשטיין זצ"ל בספרו 'דרש משה', כיצד הוציא מטה אהרן שקדים והפרחים כבר נשארו, הרי כשיוצאים הפירות, הפרחים כבר נובלים ונושרים? לאיזה טעם נצרך נס גדול זה?? ביאר הרב יסוד נפלא מאד: ללמדנו שכל הדברים המביאים לקדושה, אינם בטלים ונעלמים! וכל עמל האדם לתורה ומצוות, גם אחרי קיום המצווה שהיא הפרי, הפרחים עצמם - שהם העמל הטרחה והצער שבאו לו כדי לקיים המצווה, הרי הם קיימים ועומדים לעד, ושכרם שמור לו לבעליו לנצח!
