חבל, סיים המלך באנחה, על עם ישראל שהוא עם אציל ונעלה, שלדאבון לב סובל ומתענה שנים רבות בגלות רק בגלל הסיבה הזו של שנאת חינם
רק לאחר מאמצים מרובים הצליח המלך להגיע אל הפונדק היהודי.
רחמיו של היהודי בעל הפונדק נכמרו עליו והוא הכניס אותו לבית, הגיש לו בגדים לפי מידותיו, הכין לו ארוחה טובה, מזג לו כוס גדולה מלאה במשקה חריף ומשובח, וניסה לעודדו ולהשיב את רוחו.
אשתו של הפונדקאי הייתה משוכנעת שמדובר בשודד שחיפש תירוץ להיכנס לבית וכעת הוא מתכנן לשדוד אותם ולהעלם עם כל רכושם, אולם הפונדקאי לא הסכים איתה: עומד לפנינו אדם רועד מקור, עייף ורעב, אסור לחשוב חשבונות! חייבים להכניס אותו ולדאוג לו.
גם כשהיא אמרה לו שהוא גוי – עדיין לא הסכים לשמוע בקולה ואמר לה שכל אדם נברא בצלם אלוקים.
והמלך שומע כל מילה, ובעיניו דמעות של התרגשות.
״זה ההבדל בין הגויים לבין העם היהודי הנבחר! אשרי העם שככה לו!״
הסיפור שאנו עומדים לספר, היה נוהג לספר הרבי הקדוש רבי מאיר מפרמישלאן בכל שנה ושנה, ביום חג השבועות.
אנחנו נקדים ונספר זאת בערב חג השבועות כיון שלסיפור הזה יש קשר להכנה החשובה שעל כל אדם לעשות לקראת חג השבועות, זמן מתן תורתנו.
לאחרונה ממש סיפרנו על הגאון רבי שמשון וורטהיימר זצ"ל, מי שהיה מרבניה ומנהיגיה הנודעים של יהדות העיר וינה בירת אוסטריה לפני יותר משלוש מאות שנה.
סיפרנו, שכשהוא הגיע לראשונה לוינה, בשנת תמ"ה, היה זה בנסיבות מצערות ומכאיבות מאוד. הוא איבד את אשתו, ובסופו של דבר, לאחר מאורעות נפלאים הוא חזר ומצא אותה, ואז הוא הסכים לוותר על חיי עושר וכבוד והוא חזר לאשת נעוריו.
השמועה עשתה לה כנפיים והיא הגיעה עד למלך אוסטריה שאמר כי הוא מעוניין לראות ולהכיר את האיש אשר לא הלך בתאות ליבו, האיש שמאס בכבוד ובגדולה.
וכשרבי שמשון עמד בפני המלך הוא נשא חן וחסד לפניו וזכה להיות מהמקורבים למלכות. הוא התמנה להיות שר האוצר של כל הממלכה, וכמובן שהוא ניצל את מעמדו בכדי לפעול ככל יכולתו למען כלל ישראל.
ויהי היום, והמלך פנה אל רבי שמשון בשאלה נוקבת:
אני מכיר היטב את המעלות המיוחדות של העם היהודי, את עדינות נפשו, את המצוות ואת המעשים טובים שהם עושים, ולכן אני לא מצליח להבין: מדוע באמת הם נמצאים בגלות ולא זוכים לגאולה? מדוע הם לא זוכים לחזור לימי קדם, לימים בהם הם ישבו איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו?
רבי שמשון היה המום מעצם השאלה, וכי מה הוא יכול לענות על כך למלך, וכי הוא יודע חשבונות שמים, את הסיבות הנסתרות והגבוהות שלכן בני ישראל שהם צריכים לתקן?
אבל המלך לא הסכים לוותר.
הוא חשש שרבי שמשון מתחמק ממנו ולכן הוא אמר לו בשפה חד משמעית: אני דורש ממך שתגלה לי את האמת לאמיתה, ולא תעלים ממני כלום.
רבי שמשון שקע במחשבות ולאחר כמה דקות של הרהורים הוא נענה ואמר:
הסיבה של אורך הגלות היא אחת ויחידה: שנאת חינם! אם בני ישראל היו אוהבים זה את זה ומכבדים זה את זה – הגאולה השלמה הייתה מגיעה.
אבל המלך לא הסכים להאמין. זו הייתה נראית לו התחמקות, והוא אמר לרבי שמשון:
אני רואה שהחלטת לא לגלות לי את הסוד האמיתי! הרי ברור לי שהתשובה שנתת לי אינה נכונה.
ובכן, דע לך שיש לך שלשה ימים כדי לומר לי את התשובה האמיתית, ואם אכן גורלך וגורל אחיך היהודים חשוב לך - כדאי לך לגלות לי את הסוד האמיתי.
ורבי שמשון יצא מעם המלך נבוך ואובד עצות.
*
רבי שמשון מלבד כל מעלותיו היה גם מקובל וידיו רב לו בחכמת הסוד והנסתר.
החליט איפוא איפוא שיעשה שאלת חלום כדי לדעת את התשובה האמיתית לשאלה זו.
כמובן שלא עושים שאלת חלום כדבר של מה בכך, אך מכיון שכאן הייתה סכנה גדול מרחפת על יהודי המדינה מחמת כעסו של המלך, לכן רבי שמשון ביקש שיתנו לו מענה שמיימי.
ואמנם להפתעתו, השיבו לו מהשמים שהוא צדק בהחלט במה שהוא אמר, שסיבת עיכוב הגאולה היא בגלל שנאת חינם, אלא שמאחר והמלך לא מסכים להאמין לדבר, הרי שמהשמים יביאו שבסופו של דבר, המלך עצמו יראה שהתשובה הזו היא הנכונה, והוא יאמין לה לחלוטין.
רבי שמשון נרגע כשהוא שמע את התשובה מהשמים, והוא חיכה בסבלנות לראות כיצד יפול דבר.
*
אחד מתחביביו של המלך היה מפעם לפעם לצאת למסע ציד ביערות על יד וינה, עיר הבירה. המלך רכוב על סוסו היה יוצא כמנהגם של מלכי ארץ גויים ומשתעשע בציד.
המלך היה בקי היטב בשבילי היער, אלא שבאותו יום היה המלך כל כך שקוע בציד עד שהוא לא שם לב שטעה בדרכו וכך רכב למקומות שאותם לא הכיר.
רק אחרי שעות רבות, כשלפתע החל להרגיש את העייפות ואת הרעב, המלך שם לב שלמעשה הוא אינו יודע היכן הוא נמצא.
בינתיים, ירד הלילה. רוח קרה החלה נושבת, מה שכמובן הוסיף לעייפות ולרעב של המלך.
המלך המפונק לא ידע מה עושים: קור אימים, הוא רעב ועייף. מה בדיוק הוא יעשה כאן ביער, בין חיות הטרף, בשעות הלילה?!
בינתיים המלך המשיך לרכב על הסוס עד שהוא הגיע לנהר, ולשמחתו גילה שמהעבר השני של הנהר מנצנצים אורות. הוי אומר: יש שם ישוב כלשהוא.
אבל איך מגיעים לשם?
הבין המלך שאין לו ברירה כי אם לחצות את הנהר בשחייה.
הוא הוריד את בגדיו, השאיר את הסוס וקפץ לתוך מי הנהר הקרים. זו הייתה דרך קשה, אבל בסופו של דבר, לאחר שחיה ארוכה וקשה הגיע המלך לצד השני.
אלא שאז התברר לו שהוא בבעיה קשה: בכל בית שהוא דפק שם בבקשה להכנס ולקבל מחסה, הציצו מהחלון וכשראו אדם במצב כזה שיצא מהנהר, חשבו אולי הוא איזה שד או מלאך חבלה ולא הסכימו לפתוח לו את הדלת. היו כאלה שממש שיסו בו את הכלבים.
רק לאחר מאמצים מרובים הצליח המלך להגיע אל הפונדק היהודי.
רחמיו של היהודי בעל הפונדק נכמרו עליו והוא הכניס אותו לבית, הגיש לו בגדים לפי מידותיו, הכין לו ארוחה טובה, מזג לו כוס גדולה מלאה במשקה חריף ומשובח, וניסה לעודדו ולהשיב את רוחו.
אשתו של הפונדקאי הייתה משוכנעת שמדובר בשודד שחיפש תירוץ להיכנס לבית וכעת הוא מתכנן לשדוד אותם ולהעלם עם כל רכושם, אולם הפונדקאי לא הסכים איתה: עומד לפנינו אדם רועד מקור, עייף ורעב, אסור לחשוב חשבונות! חייבים להכניס אותו ולדאוג לו.
גם כשהיא אמרה לו שהוא גוי – עדיין לא הסכים לשמוע בקולה ואמר לה שכל אדם נברא בצלם אלוקים.
והמלך שומע כל מילה, ובעיניו דמעות של התרגשות.
״זה ההבדל בין הגויים לבין העם היהודי הנבחר! אשרי העם שככה לו!״
לאחר מכן הכין היהודי מיטה נוחה עבור האורח והביא לו כרים וכסתות להתכסות בהם.
בבוקר פנה המלך וביקש מהאורח שיסיע אותו בעגלה שלו לעיר וינה, שם הוא ישלם לו בעין יפה על הכל וגם יחזיר לו את הבגדים ואת כל מה שנתן לו.
גם כעת הפונדקאית הזהירה את בעלה, שהאיש עלול להתנפל עליו בדרך, ולהסתלק עם כל הרכוש, אבל דבריה נפלו על אוזניים אטומות. בעלה הסביר לו: זו מצוה, ושומר מצווה לא ידע דבר רע!
כשהגיעו לוינה כיון אותו האורח שיסע ליד ארמון המלוכה, ואז באותה דקה שהוא עבר ליד הארמון, מבחין הפונדקאי להפתעתו שהאורח שלו נעלם לפתע. לא זו בלבד, עד שהוא מספיק להתאושש מהעלמותו של האיש, קופצים עליו חיילים מהמשמר המלכותי ועוצרים אותו.
ככל שהיהודי נסה להתנצל, לא היה לו עם מי לדבר.
המלך כשהוא קפץ אל תוך הארמון ציווה על החיילים לעצור את העגלון ולהכניס אותו לאחד מחדרי ההמתנה.
לאחר שעה ארוכה, היהודי נקרא להכנס אל חדרו של המלך, והוא כולו רועד ורוטט וכמעט שהוא לא קרס תחתיו מתעלף, מרוב פחד ואיבוד עשתונות.
המלך פונה אליו ושואל אותו: אתה מכיר אותי?
היהודי מגמגם: בוודאי, וכי יש אזרח שאינו מכיר את תמונת הוד מלכותו המלך, ירום הודו?!
והאם אותי בעצמי ראית פעם? המשיך המלך לשאול.
״מימי לא! ענה היהודי.
והמלך מחייך כולו ואומר לו: למה תאמר כך והרי הלילה הזה לנתי בפונדק שלך ואתה עצמך הבאת אותי לארמון בעגלתך.
הפונדקאי כמעט והתעלף שוב.
אחרי שהיהודי התאושש ביקש המלך מהיהודי שיגיד לו מה השכר שהוא מבקש לקבל בתמורה לכך שההציל את המלך.
הפונדקאי שקע במחשבות, ושתק.
נראה היה שהוא מתקשה לבקש.
אבל המלך לא הבין: תבקש מה שתרצה! כלום חסר בבית המלך?! האם שר האוצר הרב וורטהיימר לא יתן לך ככל שתחפוץ.
רק אחר בקשות מרובים, הסכים הפונדקאי סוף סוף לומר את אשר על ליבו.
הוד מלכותו! פתח היהודי ואמר, ב"ה פרנסתי מצויה לי בשפע רב מהפונדק אשר בכפר, אני לא זקוק למתנות.
ובכל זאת, בקשה גדולה אחת לי אליך אדוני המלך, והיה אם תואיל למלאותה, אדע מנוחת הנפש.
המלך הנהן בראשו
והיהודי ממשיך:
באחד הכפרים הסמוכים לכפר שבו אני גר, מתגורר רוכל יהודי, אשר עשה לעצמו מנהג קבוע: הוא מופיע מדי שבוע בכפר שלי, והוא קונה מהאיכרים כל מיני ׳מציאות׳: עורות, גרוטאות, כלים שבורים וכיוצא בזה.
הדבר הזה מקומם אותי מאוד!
הרי אני מעולם לא דרכתי בכפרו, מעולם לא הלכתי לחפש ׳מציאות׳ אצל שכניו, מה הוא צריך לבוא אל הכפר שלי ולעשות סחורה עם שכניי?!
הכלל צריך להיות: ׳איש על מחנהו ואיש על דגלו׳ – כל אחד והכפר שלו.
אני מבקש אם כן שהמלך יוציא צו שאוסר על היהודי הזה לדרוך בכפר בו אני מתגורר, והיה זה שכרי מכל עמלי!
המלך היה בהלם מוחלט.
ואולם מיד התעשת ואמר: חכם וצודק הוא הרב ורטהיימר! הצדק עמו!
המלך ציוה להזמין במהירות את הרב וורטהיימר, הוא סיפר לו את כל הסיפור ואמר לו: קח את היהודי הזה ותעשירו בעושר רב, כפי שאכן מגיע לו!
אולם מה שאני רוצה להגיד לך שצדקת בהחלט:
בלילה בו הייתי אצל הפונדקאי היהודי, למדתי להכיר את אצילות נפשו של העם היהודי, אבל כעת גם נוכחתי לראות את הבעיה שבגללה אתם בגלות: שנאת חינם!
חבל, סיים המלך באנחה, על עם ישראל שהוא עם אציל ונעלה, שלדאבון לב סובל ומתענה שנים רבות בגלות רק בגלל הסיבה הזו של שנאת חינם.
את הסיפור הזה היה הרבי הקדוש רבי מאיר מפרימישלאן מספר מדי שנה ביום חג השבועות, כדי לעורר את שומעי לקחו לסלק את היצר הרע של שנאת חנם מעליהם.
*
ידועים דברי רבינו האור החיים הקדוש על הפסוק (שמות יט ב): 'וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר', שכאן בא הפסוק ללמד אותנו את שלשת הכללים שהם "עיקרי ההכנה לקבלת התורה" שרק באמצעותם התרצה הקב"ה להנחיל ולתת לנו את תורתו. האור החיים מסביר שם את שלשת הדברים, והדבר השלישי הוא החיבור והאחדות.
וכך כתב רבינו האור החיים הקדוש: "בחינת ייעוד חכמים בהתחברות בלב שלם ותמים... יתוועדו יחד ויחדדו זה לזה ויסבירו פנים זה לזה". את זה אומרת התורה במילים "ויחן שם ישראל", ויחן לשון יחיד, כאיש אחד בלב אחד, שכל ישראל נעשו כאיש אחד באחדות ובאהבה וכך הם נהיו ראויים לקבלת התורה.
*
הרבי הקדוש הבית ישראל אמר רעיון:
חז"ל אומרים: "ואהבת לרעך כמוך, רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה". אמר הבית ישראל: ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה – ביום מתן תורה, כדי לזכות לתורה, כדי לזכות לקבל את התורה, צריך שיהיה תחילה "ואהבת לרעך כמוך".
ידוע שבכל חג וחג יש מצוות מיוחדות: בפסח אוכלים מצות ואסור לאכול חמץ, בסוכות יושבים בסוכה ונוטלים ארבעת המינים. מה המצוה בשבועות? [יהיו אולי כאלה שיגידו בדרך צחות שהמצוה היא לאכול מאכלי חלב ולקשט את הבית בשושנים. אבל כמובן שאלו רק מנהגים]. מה האמת?
הרבי הקדוש הלב שמחה היה אומר בשם זקנו רבינו הקדוש השפת אמת חידוש מופלא: המצוה בשבועות זה להיות ביחד, באחדות. לכן חז"ל באו וקראו את שם החג הזה "עצרת" – מהו עצרת? יש רש"י בפרשת ראה שמסביר שעצרת זה מלשון כנופיא, מלשון התאספות. אומר השפת אמת: לכן שבועות קרוי עצרת, כי כל מהותו זה התאספות, להיות ביחד, כאיש אחד בלב אחד.
