"זה לי כחמשים שנה שאני מנותק מכל זיק יהודי", גילה הקשיש המיוסר, "במהלך השנים הללו חייתי בכפירה מוחלטת, ובודאי שלא צמתי כלל ביום הכפורים, וכעת צמתי לראשונה ביו"כ...

"זה לי כחמשים שנה שאני מנותק מכל זיק יהודי", גילה הקשיש המיוסר לר' מענדל, "במהלך השנים הללו חייתי בכפירה מוחלטת, ובודאי שלא צמתי כלל ביום הכפורים, התגלגלתי לכאן בשל מעשה שנתפס כ'עוון' בעיני הקומוניסט"ן...

"והנה, בערב יום הכפורים האחרון", ממשיך הזקן לספר, "בעודי צועד שבור ורצוץ ביו צריפי מהמחנה, ניגש אלי לפתע יהודי בלתי מוכר, אחד מאלפי עובדי הכפיה השוהים במחנה, ואמר לי: 'יהודי! דע לך שמחר הוא יום הכפורים'!".

לא הבנתי מהיכן הוא נגלה אלי, אך המשפט הקצר שהוא אמר, שבר את לבי לרסיסים, לפתע נזכרתי בכל העבר שהתאמצתי כ"כ לשכוח במהלך השנים. רגשות עמוקות התעוררו בי מכח נשמתי אשר בקרבי, והחלטתי בשנה זו לצום ביום הכפורים, לראשונה בחיי".

סיפר המגיד הגה"ח רבי שמעון הירשלער שליט"א מלונדון:

ידוע היה המשפיע בליובאוויטש הרב החסיד רבי מענדל פוטערפאס זצ"ל, שנודע בשנינותו ובאמריו ומשליו החריפים, וביראתו הקודמת לחכמתו, ובדבקותו בתורה ובמצוות במסירות נפש ממש.

פרק נכבד בחייו הרוחניים היו עשר שנות שהותו במחנות המאסר הסובייטים הנודעים לשמצה, בשך התנאים הקשים מנשוא ששרו בהם. אולם גם בתנאים הקשים בהם היה שרוי, לא וויתר רבי מענדל ולו על קוצו של יו"ד, לא חילל שבת ויו"ט מעולם, ואף לא גזז את זקנו, דבר שהיה כרוך שמסירות נפש ממש, לכל היודע קצת מה שהתחולל שם.

עוד בטרם שגלה למחנה, בשעה שהוקרא לפניו פסק הדין שבו נגזרו עליו עשר שנות מאסר בעבודת פרך, מיד קפץ ואמר לשופט בתחנונים: אני מוכן אני לשבת אף עשרים שנה בכלא או לחלופין לעבוד שש עשרה שעות ביממה במקום שמונה, ובתנאי שתפטרוני מעבודה ביום השבת.

לאחר שהשתחרר, העיד רבי מענדל למקורביו מקצת מקורותיו באותם ימים קשים, כאשר בין דבריו הוא סיפר את הסיפור הבא, תוך שהוא מדגיש באופן מיוחד כי כל פרט שבו - אמת, וכי אין בו שום גוזמא.

את ראשית תקופת מאסרו עבר רבי מענדל בבית כלא מסוים, ר' מענדל אף סיפר שזכה לישב באותו בית הכלא ביחד עם רבי הרה"ק הריי"ץ מליובאוויטש זי"ע, (הוא אף פירט את פרטי המאסר, באמרו שהוא ישב בחדר מס' 168 והריי"ץ ישב בחדר מס' 114), ולאחר מכן הועבר לכלא אחר, וכעבור כמה שנים הוחזר לכלא שבו התחיל את תקופת מאסרו.

יום חזרתו לכלא הראשון, ערב יום הכפורים היה, שעות ספורות בטרם התקדש החג, לפני 'כל נדרי'. רבי מענדל ישב בדד באחת הפינות עם מעט מחפציו וניסה להיזכר בתפלת 'כל נדרי' שאמורה להאמר לעת ערב.

כיון שפקידי שלטון הקומוניסטים ברשעתם השתדלו לעשות הכל כדי להפריע להם ולירד לחייהם ולהציק להם במחנה, היו הם מתישים מפעם לפעם את האסירים בחקירות ארוכות ומיותרות, ואף פתאומיות, שנקראו לשם באופן פתאומי מבלי להתכונן לכך.

אולם רבי מענדל היה איש מיושב, וידע כי ביום בואו למחנה צפויה לו חקירה שכזו, ומי יודע אם יוכל לאחריה להספיק לומר 'כל נדרי''. על כן החליט להקדים את אמירת 'כל נדרי' לאותה שעה שבה ישב והמתין לחקירתו הממושכת.

ביום המחרת, יום הקדוש והנורא - יום הכפורים, הוכרחו האסירים לצאת ל'טיול' היומי, אם ניתן לקרות לזה בשם 'טיול'... מדובר היה בסיבוב למשך חמש עשרה דקות בשטח עגול, כאשר כל אסיר צועד לבדו, ואסור לו להחליף מלה עם שום אדם, ואף לא להביט לעברו (!). נדרש מכל אסיר לצעוד כשעיניו מושפלות לארץ, ושומרים חמושים בכלי זיין עוקבים אחריהם מלמעלה על שמירת ההוראות.

היתה זו הפעם הראשונה שבה הרגיש ר' מענדל את ה'טיול' המרושע הלזה על בשרו, והוא בחר לנצל את המעמד ללחישת תפלות היום מתוך זכרונו. כך סובב עצמו ללא מנעלים לרגליו, מחמת קדושת היום. עיניו היו נעוצות ברצפה, ושפתיו פזמו את הפיוט הנודע 'וכל מאמינים'...

(את זה בחר לשורר לעצמו, מחמת היותו מונח בזכרונו היטב, עקב היותו מסודר על סדר א-ב). באותם רגעים, התעוררה במוחו קושיא עצומה: "כיצד אני מצהיר: 'וכל מאמינים'?! בשעה שמלכות הרשעה חרטה על דגלה את הכפירה, והמינות שולטת בכל, ואף רבים וטובים מבני ישראל נסחפו אחר המינות דמשכי, ונגררו כ'תרנגולים בבני אדם' אחר האידאולוגיה הכפרנית הקומוניסטית שהכחידה כל זיק של אמונה מהלבבות?, רחמנא ליצלן, שאין להם מה למכור, רק נמשכו בע"כ בתר המינות, כמו שניבאו חז"ל. ואחר כל זה, היתכן שאומרים עדיין 'וכל מאמינים'".

הקושיא נקרה במוחו זמן רב, אולם רבי מענדל היה אמון על דברי הצדיקים כי קושיות בעניני אמונה מקורן מהקליפה הטמאה. התאמץ רבי מענדל להסיר ולדחות את הקושיא ממחשבתו ולהמשיך לנגן לעצמו שוב ושוב את המלים הקדושות: "וכל מאמינים", עד אשר חלפה השאלה ממוחו.

עשרים ושמונה ימים שהה רבי מענדל באיזו מחנה ששימש לו כ'מעבר' בדרכו להישלח לארץ גזרה, לאחד ממחנות העבודה הנודעים לשמצה במחוז 'סיביר' הקפוא. לאחר עשרים ושמונה ימים, כאשר נאספה כמות אנשים מספיקה של אסירים, נשלח רבי מענדל עם עוד מאות אסירים כמותו למסע ארוך ומתיש, שבסופו הגיע ל'סיביר', שרק הוצאת המלה מהפה מעורר פחד ורעדה.

אכן, כאשר הגיעו האסירים לשם, התברר להם, לחרדתם, כי המחנות שבהם שהו עד עתה דמו ל'בית מלון' בהשואה לתנאים המחרידים שמחכה להם מעתה, שכן מעתה ואילך נגזר עליהם לישון על גבי דרגשים משותפים, שהיו בעצם שלש קומות של מדפים (פאליצע"ס), כשבכל 'מדף' נדחסו שלשים בני אדם זה לצד זה, באופן זה נדחסו בכל חדר קטן כמאתיים איש, שנאלצו לנשום יחדיו את האויר הדחוס שהיה מצוי בחדר בדוחק רב.

ר' מענדל התבונן סביבו והבחין בפנים מוכרות, כי מרבית שוכני המחנה היו גוים גסי הרוח, ומעוטם יהודים שרובם נראו כגויים. ולקח זמן עד שהרגיש ביהודי זה שהיה מונח בדרגש העליון הצמוד לתקרה.

היה זה יהודי מבוגר שפניו החוורות העידו על חולשתו הרבה. ר' מענדל עלה אליו ושאל בשלומו וקורות חייו, האיש סיפר כי הוא מילידי העיר בריסק דליטא, אביו היה יהודי חרדי, אולם, הוא כבר בגיל צעיר ביותר נטה אחרי הקומוניזם, כך, בהיותו בן עשר בלבד נמלט מבית הוריו והצטרף לקבוצת צעירים שנלהבו אחר הקומוניזם, מכאן ואילך הוא נתעלה אצלם ונהפך להיות גדול ובכיר בתנועה הקומוניסטית.

"זה לי כחמשים שנה שאני מנותק מכל זיק יהודי", גילה הקשיש המיוסר לר' מענדל, "במהלך השנים הללו חייתי בכפירה מוחלטת, ובודאי שלא צמתי כלל ביום הכפורים, התגלגלתי לכאן בשל מעשה שנתפס כ'עוון' בעיני הקומוניסט"ן...

"והנה, בערב יום הכפורים האחרון", ממשיך הזקן לספר, "בעודי צועד שבור ורצוץ ביו צריפי מהמחנה, ניגש אלי לפתע יהודי בלתי מוכר, אחד מאלפי עובדי הכפיה השוהים במחנה, ואמר לי: 'יהודי! דע לך שמחר הוא יום הכפורים'!".

לא הבנתי מהיכן הוא נגלה אלי, אך המשפט הקצר שהוא אמר, שבר את לבי לרסיסים, לפתע נזכרתי בכל העבר שהתאמצתי כ"כ לשכוח במהלך השנים. רגשות עמוקות התעוררו בי מכח נשמתי אשר בקרבי, והחלטתי בשנה זו לצום ביום הכפורים, לראשונה בחיי".

"זכרתי שיום הכפורים הוא יום תפלה, וניסיתי לדלות מזכרוני קטעי תפלה, אולם כל מה שזכרתי מילדותי היה רק 'מודה אני' שאומרים בבוקר כשקמים מהמטה, והפסוק 'שמע ישראל'... חזרתי איפוא על קטעים אלה שוב ושוב עד לסיום הצום.

כשהסתיים היום, הייתי מותש לגמרי, אך הייתי גם מרוצה מזה שעשיתי את הצעד הזה, לא האמנתי שאהיה מסוגל במצב הבריאות הרעוע שלי לוותר על מנת לחם היומית, שהציל את האדם ברגעים הקריטיים, והייתי מסוגל לצום עד לסיום הצום".

 "אני מלא הכרת הטוב לאותו יהודי שהזכיר לי את יום הכפורים", סיים הזקן את דבריו, "כך אוכל להסתלק מן העולם כיהודי מאמין".

האיש סיים את דבריו, ור' מענדל נזכר באותה קושיא שנקרה במוחו באותו יום הכפורים... עתה התיישבה לו הקושיא: אכן כן, 'וכל מאמינים' - אפילו לאותו יהודי שבמשך חמשים שנה דבק בכפירה, נותר בלב זיק של אמונה המתין לרגע המסומן מן השמים, אז ניפחה בו רוח חיים והוא גדל והיה לשלהבת גדולה שהאירה את לבו היהודי והשיבה אותו לאביו שבשמים.

(מובא בס' 'שה לבית - 'גשמי ברכה', עמ' תרל"ד ששמעו בעצמו מבעל המעשה הצדיק רבי מענדל זצ"ל, והובא בגל' קנין תורה)