ואז פרצה מלחמת לבנון השנייה... הדודה התקשרה לאמא בוכייה. פרצה מלחמה ואני ל-ב-ד!
הדודה האלמנה העריכה את ההקרבה ותמיד לא חדלה להודות ולהלל את הורי: "לא האמנתי שתהיה לי משפחה!" - הייתה חוזרת על המשפט שוב ושוב. אנחנו היינו עבורה כנכדים, והיא עבורנו כסבתא.
תמיד, כאשר הייתה אמא נשאלת 'זה לא קשה?' הייתה עונה: 'ישנם אנשים שצריכים ללכת רחוק כדי לחפש חסד - ברוך השם לנו הגיע החסד עד הבית...'
פעם אף נפרץ סכר הדמעות של אמא והיא שאלה: 'האם רק בגלל שאין לה ילדים נגזר עליה להזדקן לבד?' עצם המחשבה אודות מציאות בה הדודה ממשיכה לגור רחוק, ולבד, לאחר כל הקשיים שעברה בחייה, נסכה באימא כוחות להמשיך.
רבותי! במשך ארבע-עשרה שנה חיה אצלנו הדודה! במהלך השנים עברו הורי דירה פעמיים, ותמיד היה ברור מראש שיש לדאוג לחדר פרטי לדודה. וזאת מלבד עוד אתגרים שונים שהדבר הביא לפתחם.
ההורים שלי ניחנו במידת החסד באופן בלתי רגיל, ליבם פתוח כאולם לכל צורכי הזולת. הבית פתוח בסעודות שבת לכל אורח מזדמן, עד שחלק מאלו הפכו במשך הזמן לאורחי-קבע.
ביתם סמוך למרכז רפואי גדול, כך שלא פעם זוגות שנתקעים בבית החולים סמוך לשבת מתארחים ולנים אצלם. הם תמיד גורמים לאורחים להרגיש רצויים בביתם.
בדירה לידם מתגוררת קבוצת בנות מיוחדות, ואמא תמיד טורחת להביא להם מאכלי שבת ביתיים - מעבר למה שהן מקבלות במקום. אבי מתנדב ב'דרכי-מרים' ומסיע ברכבו הפרטי חולים רבים למרכז הרפואי הסמוך לביתם.
אבל הסיפור שרציתי במיוחד לשתף כאן, התרחש עם דודה של אבא. מדובר באחותה הגדולה של סבתא שלי. היא עברה ילדות קשה. התייתמה בגיל צעיר, ובמשך כל התקופות הקשות דאגה לאחותה הצעירה במסירות נפש. אחיה התאום נהרג רח"ל בעודו צעיר. לדאבון לב גם לא זכתה לילדים, כך שהתוצאה הייתה שבקושי היה לה משפחה.
היא עלתה לארץ עם בעלה, והם השתקעו בצפון. לאחר פטירת בעלה הייתה אמי מזמינה אותה פעמים רבות אלינו, ובין ביקור לביקור ניסתה להפיג את בדידותה של הדודה האלמנה בעזרת הטלפון.
ואז פרצה מלחמת לבנון השנייה...
הדודה התקשרה לאמא בוכייה. פרצה מלחמה ואני ל-ב-ד!
***
'לא עוד!' - החליטה אמא באותו רגע - 'את באה לגור אתנו!' לא צריך להתבונן לעומק כדי לקלוט את המשמעות הדרמטית של המשפט. להכניס הביתה אלמנה ערירית, עם עבר והווה כאוב
ועתיד מעורפל. אבל ההורים שלי קפצו למים!
הדודה היקרה עברה אלינו, והורי דאגו לה במסירות נפש. יתירה מכך: היא הפכה לחלק בלתי נפרד מהמשפחה שלנו. לכל טיול, נסיעה לשבת מיוחדת, אירוע משפחתי, לכל מקום לקחו את הדודה, ולא עלה על דעת אמא לרגע להשאיר אותה בבית – גם לא עם מטפלת צמודה.
ומי כבר מדבר על הטיפול היומיומי השוטף בה, על הסידורים, הנסיעות, הבדיקות רפואיות וכו' הכל הכל היה מוטל על ההורים שלי. לא תמיד זה היה פשוט. אבל אמא מעולם לא הסכימה לוותר עליה.
***
הדודה העריכה את ההקרבה ותמיד לא חדלה להודות ולהלל את הורי: "לא האמנתי שתהיה לי משפחה!" - הייתה חוזרת על המשפט שוב ושוב. אנחנו היינו עבורה כנכדים, והיא עבורנו כסבתא.
תמיד, כאשר הייתה אמא נשאלת 'זה לא קשה?' הייתה עונה: 'ישנם אנשים שצריכים ללכת רחוק כדי לחפש חסד - ברוך השם לנו הגיע החסד עד הבית...'
פעם אף נפרץ סכר הדמעות של אמא והיא שאלה: 'האם רק בגלל שאין לה ילדים נגזר עליה להזדקן לבד?' עצם המחשבה אודות מציאות בה הדודה ממשיכה לגור רחוק, ולבד, לאחר כל הקשיים שעברה בחייה, נסכה באימא כוחות להמשיך.
רבותי! במשך ארבע-עשרה שנה חיה אצלנו הדודה! במהלך השנים עברו הורי דירה פעמיים, ותמיד היה ברור מראש שיש לדאוג לחדר פרטי לדודה. וזאת מלבד עוד אתגרים שונים שהדבר הביא לפתחם.
***
עם השנים לא נהיה קל יותר, אלא להיפך. הדודה הפכה למעט סיעודית, וגם תופעות של דמנציה (מחלת השכחה) החלו לפקוד אותה. אך למרות הכל הורי המשיכו לתת לה את הטוב ביותר, והיא מצידה המשיכה להודות להם "על כל הבלאגן שאני עושה לכם".
יום אחד, החזירה הדודה המיוסרת את נשמתה לבורא עולם - זכה ונקייה.
ולא. היא לא רשמה "צוואה" לזכות הורי על רכושה...
מה שקרה היה פשוט. מכיוון שלא היו לה יורשים נוספים, ומכיוון שלא רשמה צוואה אחרת, עברה הדירה שהייתה בבעלותה לרשות הורי (כמובן שהיא יכלה להחליט בחייה לתרום הכל לאיזה מוסד, ואף אחד לא היה מתערב בהחלטתה).
בכך שילם הקב"ה להורי היקרים מעט על הזכויות הרבות מספור שהם צברו במשך שנים כה ארוכות של חסד, ועוד חסד, ועוד... מעבר לכך היה בסיפור עוד מעגל שנסגר: הדודה שהתמסרה
לאחותה הצעירה ממנה בימי היתמות, זכתה שהבן של אותה אחות יתמסר אליה בימי זקנה ושיבה!
