השיעור הגדול שלימד רבי איסר זלמן – עדיף להתפלל באופן המוגדר כ"בדיעבד" לפי הרמב"ם, ובלבד שלא לגרום חלישות הדעת, צער או אכזבה ליהודי פשוט המצפה לתשומת לב
ערכתי חשבון נפשי, שישנם שם כמה יהודים שנהנים מאוד כשהראש ישיבה שואל בשלומם ומתעניין בטובתם, והשיחה פורתא הזו שלאחר שחרית נוסכת בהם כוח ועידוד רב! – ועתה אם אפסיק להתפלל שם, אגרום להם חלישות הדעת, ואגזול מהם את החיזוק וההנאה הזו שיש להם בפתיחת יומם...
עדיף לי אפוא - סיים ר' איסר זלמן – "לוותר על 'לכתחילה' של הרמב"ם, העיקר שלא לגרום צער ואכזבה וחלישות הדעת לאיש ישראל!"
סיפר הגה"צ המקובל רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א:
סיפר לי הגאון הרב יעקב אליעזר שוורצמן שליט"א, ראש ישיבת לייקווד שבירושלים עיר הקודש, עובדא נפלאה מזקנו הגדול מרן רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל.
פעם אחת, בעת שעסק רבי איסר זלמן בחיבורו המפורסם "אבן האזל" על הרמב"ם בחלק 'מדע-אהבה', הגיע לבירור זמן קריאת שמע ותפילת שחרית. ולאחר שהעמיק בעיון ההלכה ובירורה המקיף כדרכו בקודש, העלה מסקנתו בדעת הרמב"ם שזמן קריאת שמע ותפילה הנכון לכתחילה, הוא בעת נץ החמה דייקא כוותיקין, והתפילה שלא כוותיקין הרי היא כמו בדיעבד. [עיין מה שכתב באבן האז"ל פ"א מהלכות קרי"ש הל' יא-יב].
דרכו של רבי איסר זלמן היתה מאז ומתמיד להתפלל שחרית בבית הכנסת המרכזי שבשכונת "בתי ראנד" ['ראנד שול'], שם היו מתפללים שלא כוותיקין, אלא מאוחר יותר. אך עתה לאור מסקנתו המחודשת בדעת הרמב"ם, הוחלט בדעתו שיש מקום לחוש למעשה לשיטת הרמב"ם, ומן הראוי להחמיר להתפלל תפילת שחרית כוותיקין!
ואכן קבע עם הבחור העוזר, תלמידו שהיה ישן בביתו ומסייע לרב ולרבנית בכל הנצרך להם [הויז בחור], שלמחרת בבוקר ישכימו קום בהשכמת הבוקר, כדי ללכת לתפילת שחרית כוותיקין.
לפנות בוקר הקיץ הבחור בשעה היעודה, והנה רואה הוא שר' איסר זלמן כבר קם מזמן, והוא מתהלך בביתו אנה ואנה, כחושב ומתחבט בענין קשה וסבוך. הבחור הזדרז והכין את עצמו ליציאה לדרך, וכשראה שהראש ישיבה מתעכב, ניגש אליו ביראת הכבוד והעיר לו בעדינות שהשעה מתאחרת, ואם נמתין עוד הרי נפסיד את המנין של וותיקין!
לפליאתו, ענה לו ר' איסר זלמן בגאונות ישרות מידותיו המתוקנות: "התבוננתי היטב בדבר, והגעתי למסקנא שלא להתפלל בנץ!" – ופירש טעמו ונימוקו עימו: הנה בבית הכנסת שבבתי ראנד, שם אני מתפלל בקביעות זה רבות בשנים, יש מנין קבוע של יהודים טובים מן השכונה, שהתרגלו במשך השנים בדקות הספורות שלאחר התפילה, תוך כדי קיפול הטלית והתפילין, שמברכים איש את רעהו בברכת צפרא טבא!, ודורשים ומתעניינים איש בשלום רעהו, כאשר מצוי בבתי כנסיות של מניינים הקבועים בכל יום.
והנה ערכתי חשבון נפשי, שישנם שם כמה יהודים שנהנים מאוד כשהראש ישיבה שואל בשלומם ומתעניין בטובתם, והשיחה פורתא הזו שלאחר שחרית נוסכת בהם כוח ועידוד רב! – ועתה אם אפסיק להתפלל שם, אגרום להם חלישות הדעת, ואגזול מהם את החיזוק וההנאה הזו שיש להם בפתיחת יומם...
עדיף לי אפוא - סיים ר' איסר זלמן – "לוותר על 'לכתחילה' של הרמב"ם, העיקר שלא לגרום צער ואכזבה וחלישות הדעת לאיש ישראל!"
