השוחט לא האמין למשמע אזניו: דבר כזה לא זכו לו שוחטים כלל ועיקר!
השוחט לא האמין למשמע אזניו: דבר כזה לא זכו לו שוחטים כלל ועיקר! פעמים בודדות בכלל הסכים המגיד לחתום על כתב קבלה, והנה כאן מציע המגיד מיוזמתו שלו להצטרף ולחתום על כתב הקבלה אשר לו. הרבה יותר משמינית שבשמינית של גאווה נמסכו בלבבו של השוחט בשעה שהוא רץ לביתו להביא את כתב הקבלה ולהציג בפני המגיד.
לאחר שהמגיד חתם בשולי כתב הקבלה של השוחט, נענה המגיד ואמר: בוודאי עתה תביא בשר משחיטתך אל בעל האכסניה כדי שהוא יתקין עבורנו סעודה הגונה בה נטיב את לבנו בזה הערב 'ליל שישי'. השוחט שמח מאוד וסיכם עם האכסנאי כי כבר עתה ימהר ויביא לו אומצות בשר משובחות כיד המלך.
היה זה כדבר המתבקש מאליו באותה שעה שהמגיד הרה"ק רבי מרדכי מטשרנוביל זיע"א הגיע אל אותה עיר ואם בישראל, שהשוחט המקומי יבוא וייראה את פני הקודש כשסכין השחיטה שבידו, למען יביט המגיד בסכין ויחווה את דעתו הטהורה עליה, כאשר היה דרכו מימים ימימה.
כי אכן כך היה דרכם של רבים וטובים מצדיקי קמאי שעם בואם לעיר אחרת היו רגילים לבקש לראות את סכין השחיטה, כשטעמם ונימוקם עימם בראש ובראשונה לגדור גדר ולעמוד בפרץ לבדוק בעצמם האם השוחט אכן ראוי לאותה איצטלה ויודע את מקומו 'להעמיד' סכין שחיטה כראוי. מבקשים היו להציל את כלל ישראל משוחטים שאינם הגונים או שאינם בקיאים דיים במלאכתם, ואינה דומה שמיעה לראייה, כשהם בכבודם ובעצמם בודקים את הסכין ורואים את אשר לפניהם.
על אחת כמה וכמה שהיו נוהגים הצדיקים כך בשעה שהיו באים לאכול משחיטתו של אותו שוחט שלעירו הם הגיעו. אמנם היו צדיקים שלעת נסיעתם ממקום למקום היה מצטרף לפמלייתם השוחט הקבוע שלהם, שכן מסורת בידם הייתה שלא לאכול אלא משחיטתו של אותו שוחט שמכירים הם בו ויודעים את טיב מלאכתו בגשמיות וברוחניות. אלא שלא כל הצדיקים היה באפשרותם לנהוג סלסול זה בעצמם בקביעות, ואף היו זמנים שגם אותם שהצדיקים שהורגלו בכך, עדיין השוחט לא היה יכול להצטרף עמהם מסיבות שונות ומחוסר ברירה היה עליהם לאכול משחיטת שוחט אחר, ולכן, בטרם אכלו מהבשר באותו מקום שהזדמנו אליו היו מבקשים לראות את השוחט ואת הסכין שבידו.
כיון שהגיעה השמועה לאותה עיר כי המגיד מטשרנוביל מגיע אליה ביום חמישי בשבת, לשבות בה את שבתו, ידע השוחט כי לא יארך זמן רב עד שהוא יוזמן אל המגיד. כיון שכן, מיהר והוציא אבן משחזת וחידד את סכינו היטב למען תהיה מוכנה ומזומנת בידו תיכף בבואו לרבי, משסיים, הניחה במקום המשתמר, לבל יפול בה פגימה חדשה.
קולות השמחה והצהלה שקידמו את פני המגיד עם בואו לעיר עוררו את השוחט שלא להמתין עד להזמנה אלא לבוא בעצמו ולהגיש את הסכין בפני המגיד. ואכן, לאחר זמן מועט כבר הופיע השוחט באכסניה הגדולה אותה הכינו למגיד ולמלוויו. תיכף הכניסוהו המשמשים בקודש אל חדרו של המגיד, שקבלו בסבר פנים יפות. הביט בסכין שוב ושוב, ואמר בניחותא: אכן, סכין חדה היא כראוי וכיאות.
עוד השוחט עומד שבע רצון לפני המגיד, והנה המגיד מפתיעו ואומר לו דבר שמעולם לא נשמע ממנו: הלא לפני שנים רבות, בעודך צעיר לימים, כשלמדת את מקצוע השחיטה קיבלת מרבך 'כתב קבלה' בו ניתנת לך הרשות לשחוט בקהילות ישראל?! הנהן השוחט בראשו כמסכים, ואף הוסיף בענווה מעושה: אין כתב הקבלה שבידי כשאר כתבי הקבלה שיש בידיהם של שוחטים אחרים, ששלי מפואר הוא ביותר ומעוטר בחתימותיהם של גדולי הדור שעבר אשר כבר שבקו חיים לכל חי; כתב הקבלה שלי הוא חתום על ידי גאונים אדירים ומצוקי ארץ אשר האירו את העולם בחיי חיותם, ושפתותיהם דובבות עד עצם היום הזה.
שמע זאת המגיד ואמר: אם כך, בדין הוא שאף אני אוסיף עליו את חתימתי שלי! כיהודה ועוד לקרא אף אני אבוא בכתב ידי ואצטרף בהורמנא לרשות זו שניתנה בידך לשמש כשוחט.
השוחט לא האמין למשמע אזניו: דבר כזה לא זכו לו שוחטים כלל ועיקר! פעמים בודדות בכלל הסכים המגיד לחתום על כתב קבלה, והנה כאן מציע המגיד מיוזמתו שלו להצטרף ולחתום על כתב הקבלה אשר לו. הרבה יותר משמינית שבשמינית של גאווה נמסכו בלבבו של השוחט בשעה שהוא רץ לביתו להביא את כתב הקבלה ולהציג בפני המגיד.
לאחר שהמגיד חתם בשולי כתב הקבלה של השוחט, נענה המגיד ואמר: בוודאי עתה תביא בשר משחיטתך אל בעל האכסניה כדי שהוא יתקין עבורנו סעודה הגונה בה נטיב את לבנו בזה הערב 'ליל שישי'. השוחט שמח מאוד וסיכם עם האכסנאי כי כבר עתה ימהר ויביא לו אומצות בשר משובחות כיד המלך.
אחד ויחיד היה בכל אותו הזמן שלא יכול היה להבין את אשר עיניו רואות ואזניו שומעות, והוא בנו של המגיד, הרה"ק רבי דוד מטאלנא זיע"א. ברוח קדשו ובטהרת לבבו ראה רבי דוד כי השוחט המקומי אין תוכו כברו, החזות אותה הוא מציג כאדם ירא ושלם סותרת לחלוטין את התועבות הנעשות בלבבו, והוא כעושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפנחס. המתבקש מכל זה היה, חש רבי דוד לעצמו, שאביו הקדוש, שבוודאי אף הוא רואה ויודע את כל זה, ירחיק עצמו לחלוטין מאותו שוחט, והנה למרבה הפלא, אביו מקרבו בכל מיני קירובין, חותם לו על כתב הקבלה, ואף מבקש בשר משחיטתו לסעודת הערב?!
כיון שלא הצליח רבי דוד למצוא אף הסבר שיניח את דעתו, הגיע רבי דוד למסקנא כי בוודאי אסור לו להרהר אחר מעשה אביו ורבו, ובוודאי כל מעשיו ודיבוריו אל השוחט אינם כפשוטם, אלא כוונות עילאיות ונסתרות יש לו בזה מכבשי דרחמנא אשר לא ניתנה הרשות לגלותם לקרוצי חומר. אמנם אין בכל זה כדי להתיר אף לו את אכילת הבשר משחיטתו של אותו שוחט, שהרי הוא מצידו יודע את האמת אודותיו, ולכן, הבין רבי דוד, כי עליו לדאוג לעצמו לסעודת ערב חליפית.
בחשאי ניגש רבי דוד לבעל האכסניה והודיעו כי מסיבות מסוימות מתנזר הוא לעת עתה מאכילת תבשילי בשר, ובשל כך בקשתו שטוחה בפניו כי יואיל להכין לו סעודת ערב ממיני תבשילים שאינם בשריים כלל. הסכים בעל האכסניה והודיעו כי הוא מכין עבורו דג קטן וסיר של נזיד ירקות, לאכול ב'ליל שישי'.
כאשר ביקש המגיד להסב אל סעודת הערב ראה כי הנה נפקד מקום בנו רבי דוד וכי אין הוא יושב יחד עימו לסעודה. קרא לו המגיד והתעניין אודות הסעודה אותה הוא מתכנן לאכול. רבי דוד השפיל את עיניו ואמר במבוכה כי הוא מעדיף שלא לאכול מיני תבשילים בשריים, ובעל האכסניה הכין עבורו ארוחה חילופית. המשיך המגיד ותהה: שמא תאמר לי מה הכינו עבורך? נענה רבי דוד ואמר את אשר אמר לו בעל האכסניה כי הוא מכין עבורו דג קטן וסיר של נזיד ירקות.
התהרהר המגיד ושאל את רבי דוד: רואה אני שזו סעודה נאה ומתוקנת היטב! האם זו סעודה המספקת גם עבורי? קפץ רבי דוד ואמר בשמחה רבה: בוודאי! בעל האכסניה הכין את הסעודה בעין טובה ובמידה מרובה, עד שכמה אנשים יכולים לאכול ממנה כדי שבעם ואף להותיר כראוי. הנהן המגיד ואמר: יסלחו נא מכיני הסעודה הבשרית, כי דומה עלי שמוטב לי לאכול יחד עם בני את סעודתו שלו.
ויהי ממחרת, לאחר תפילת שחרית, חזר המגיד וביקש שיכינו בעבורו סעודה בשרית, אף היא מבשר שנשחט בשחיטת השוחט המקומי. אלא שאותה התרחשות מאתמול חזרה ונשנתה שוב למרבה הפלא: רבי דוד ביקש שיכינו עבורו סעודה שאינה בשרית, וברגע האמת, באמתלה שאינה ברורה, זנח המגיד את הסעודה שהוכנה עבורו ופנה לאכול יחד עם רבי דוד את מה שהכינו עבורו.
באותה שעה הבין רבי דוד כי אביו המגיד עסוק כאן בעניינים רמים ונשגבים. ברור שאף הוא יודע היטב את טיבו של השוחט, שהרי זה לו שתי פעמים שבסופו של דבר אינו אוכל מהבשר של אותו שוחט, בתירוצים שונים ומשונים. אך מאידך גיסא, תמה רבי דוד, מה פשר כל אותם קירובים שאביו קירב את השוחט. הבין רבי דוד כי עתיד הוא כפי הנראה לראות דברים נוספים בענין, ושמא בסופו של דבר תתבהר לה התמונה לאשורה.
כשעתיים לאחר חצות יום השישי התנער לפתע המגיד מטשרנוביל ממקומו והודיע בפתאומיות כי נוסע הוא לעיר אחרת. המגיד לא פירט ולא הסביר טעמו של דבר, אלא הודיע בפסקנות כי הדבר מנוי וגמור עימו שאין בדעתו לשבות את השבת פה בעיר, כפי שאכן סבור היה בתחילה, ולכן עליהם לעשות את דרכם כעת אל אחת הערים השכנות ולהתארגן שם לשבת.
המגיד ביקש להזמין את בעל האכסניה והתנצל לפניו כי מטעם הכמוס עמדו הוא נאלץ לעזוב עתה בפתאומיות את העיר, וכי הוא מבקש שיסלחו לו על הטירחה, ובוודאי הוא עוד יבוא וישלים את הביקור בהזדמנות אחרת. בעל האכסניה, שחסיד מובהק היה, דמעות נצצו בעיניו אך הוא השיב למגיד כי דבריו קודש בעיניו וכי הוא עצמו יסייע לעושים במלאכה לארוז את החפצים ולהתארגן לקראת הנסיעה. המגיד שמח מאוד ובירכו בברכות רבות.
בעיצומה של הדרך אל העיר האחרת בה תכננו לשבות את שבתם, הבחין המגיד בנהר רגוע המצוי למרגלות ההרים. פתח המגיד ואמר לרבי דוד: בני יקירי, נהר זה הזדמן לנו בדרכנו כדי שנטבול בו לכבוד שבת קודש! עצרו המגיד ואנשיו את העגלה, והמגיד ירד לטבול בנהר. אף רבי דוד עצמו, לפי הוראת אביו, ירד לטבול בנהר.
היות ומצויים היו על אם הדרך, והיות והזמן היה קצר והמלאכה מרובה, שהרי עליהם עדיין לנסוע אל העיר האחרת ולהתארגן שם כראוי, סבר רבי דוד כי סדר הטבילות יהיה מהיר ביותר. אכן הוא עצמו ירד וטבל בנהר, עלה ונסתפג במהירות, ולאחר זמן קצר כבר היה חזרה בתוך העגלה. אלא, שלמרבה הפלא, המגיד עצמו התמהמה עוד ועוד בתוך הנהר. במשך שעה ארוכה טבל המגיד שוב ושוב באופן שכלל לא התאים להנהגתו הקדושה משכבר הימים.
גם כעת הבין רבי דוד כי טבילות מרובות אלו הם חלק בלתי נפרד מכל שרשרת המעשים המופלאים שעושה אביו המגיד בקשר לאותו שוחט רע מעללים, וזו כמובן גם הסיבה לעזיבה הפתאומית של האכסניה ביום שישי אחר חצות. ואכן, לאחר טבילות אלו, כשעלה המגיד מהנהר הוא פתח וסיפר לבנו רבי דוד, כמגלה טפח ומכסה טפחיים, את סיפורו של השוחט, שהשתלב עם כל מאורעות היומיים האחרונים.
שוחט זה, מלפנים היה איש כשר וישר, והליכותיו תאמו את המתבקש משוחט בישראל. זו הסיבה שעל כתב הקבלה של השוחט היו חתומים גדולי הדור הקודם שאכן בדקו וידעו שהאיש ראוי לאות איצטלה. אלא שברבות הימים נתפס השוחט למעשים מכוערים, ויצא לתרבות רעה רח"ל. השוחט עשה ככל אשר חפץ, ולא היה תוכו כברו. שבעוד שכלפי חוץ העמיד השוחט פנים כאילו הוא ראש שמים ומדקדק במצוות, הרי שאליבא דאמת היו שבע תועבות בליבו וכל מעשיו מקולקלים ביותר.
חזות זו העמיד השוחט כדי שהוא יוכל להמשיך במלאכתו, מלאכת הקודש של השחיטה, ביודעו היטב כי אילו יתגלה קלונו ויוודעו מעשיו האמיתיים, ידיחו אותו תיכף ממשרתו והוא לא יוכל להמשיך ולהתפרנס בכבוד ובהרחבה כהרגלו.
אלא שמעשיו של השוחט הטרידו את מנוחתם של כל אותם קדושי עליון, גדולי הדור הקודם שחתמו לו על כתב הקבלה. בכל פעם ששוחט זה היה עוסק במלאכת השחיטה, היו צדיקי אמת אלו כואבים ומצטערים מאוד על המכשלה שיצאה מתחת ידם, שבעטיים עוסק איש מפוקפק זה במלאכת קודש שאינה מתאימה לו.
צערם של הצדיקים הגיע אלי, וזו היא הסיבה שצירפתי את חתימתי על כתב הקבלה, כמי שאומר: אני הוא זה שסומך את ידי על שוחט זה, ובכך פטרתי את צדיקי הדור הקודם מאחריות על שוחט זה. בכך, שהסרתי את עול האחריות מעל שכמם, עשיתי להם טובה שאין בדומה לה בעולמות העליונים ועתה ינוחו בשלום על משכבם.
אמנם מכיון שנטלתי את האחריות על שכמי, הוטל עלי כמובן חובה גדולה לתקן תיקון גדול אודות שוחט זה ולהרים מכשול מדרך כל באי שער עירו האוכלים את שחיטתו. התעצמתי בעבודתי מאוד, וזה עתה, בטבילותיי המרובים פה בנהר, הצלחתי בחסדי השי"ת להביא את הדבר על תיקונו.
אדהכי והכי נסעה העגלה והגיעה אל העיר בה התעתדו להיות בשבת. בסיעתא דשמיא זכו המגיד ופמלייתו למצוא אכסניה הגונה בה שהו במשך כל השבת המרוממת. והנה כמה שעות לאחר מוצאי שבת, כשהמגיד כבר היה בדעתו להסב אל סעודת מלוה מלכה, לפתע הופיעה באכסניית המגיד, משלחת בהולה של כמה מבני אותה העיר שעזב המגיד בערב שבת, ודמעתם על לחיים. בערב שבת נפל השוחט של קהילתם למשכב והוא שוכב חולה אנוש, ועתה הם מבקשים כי המגיד יתפלל לרפואתו.
תחילה החריש המגיד ולא אמר להם כלום. לאחר דקות ארוכות פתח המגיד ואמר: אם אכן השוחט בעירכם חולה ואינו יכול למלא את תפקידו, אחזור לעירכם ואמנה לכם שוחט אחר, כדי שהעיר הגדולה לא תיוותר ללא שוחט. כך אכן היה, והמגיד נסע יחד עימם ולא זז משם עד שהעמיד עליהם שוחט שתוכו כברו שיעשה את מלאכתו באמונה כדת וכדין.
