הרגשתי שוב את דמעותיי מרטיבות את לחיי. פתאום נצנצה במוחי מחשבה חדה ובהירה. אם יזכני ה' ואצא בשלום מהתופת, אסיים את לימודי במסכת תענית עם ביאורי 'גבורות ארי', ואדפיס את הגיגיי וחידושיי בספר מהודר.
כמעט ניטלה ממני רוח החיים, ולפתע צפה תמונה אל מול עיניי: אני נלקח מביתי בגטו דעברעצין, אוחז בידו של בני מרדכי-ניסן, בן השנה וחצי, נושק למזוזת הפתח, נותן מבט אחרון בבית הריק, ועיניי המלאות דמעות נחות על מסכת תענית והספר 'גבורות ארי'.
הרגשתי שוב את דמעותיי מרטיבות את לחיי. פתאום נצנצה במוחי מחשבה חדה ובהירה. אם יזכני ה' ואצא בשלום מהתופת, אסיים את לימודי במסכת תענית עם ביאורי 'גבורות ארי', ואדפיס את הגיגיי וחידושיי בספר מהודר.
שוב כבשו אותי הגעגועים ללימוד בתורה הקדושה, ובזכותם ניעורה בי תקווה מחודשת לשרוד במקום הנורא שבעולם. ואכן, בל' בניסן תש"ה פתחו חיילי ארצות-הברית את גדרות המחנה וזכיתי לצאת לחופשי, עם עוד כאלפיים אסירים.
***
הגאון רבי משה שטרן היה רב העיר דעברעצין שבהונגריה לפני מלחמת העולם השנייה. בניסי ניסים ניצל מהשואה האיומה, היגר לארצות-הברית, שימש רב קהילה וחיבר את סדרת הספרים 'באר משה'. את נסיבות הצלתו הניסית ממלתעות הרשע תיאר בהקדמת ספרו:
מאז ומתמיד היו חביבים עליי ספריו של רבי אריה-לייב גינזבורג (מחבר הספר 'שאגת אריה'). אהבתי לעיין בדבריו המלאים גאונות נפלאה וחידושים מבריקים. קבעתי לי לימוד קבוע במסכתות ראש השנה, חגיגה ומגילה, כדי שאוכל להתמצא בספרו המעמיק, 'טורי אבן', שעוסק בהן.
בשנת תש"ד, בין פורים לפסח, השתלטו הנאצים הארורים על הונגריה. בתוך זמן קצר הכריזו על הפרדת היהודים מכלל האוכלוסייה וריכוזם בגטאות. סמוך לחג השבועות נבנו חומות הגטו בעירנו, דעברעצין.
יותר מעשרת-אלפים נפשות מבני העיר, עם עוד אלפים שנאספו מעיירות וכפרים סמוכים, נצטוו להצטופף יחד במרחב קטן. החיים נעשו קשים. למצוקה ולרעב הצטרפו עתה מחלות, שנגרמו בשל התברואה הירודה.
יום אחד, בעודי צועד בין סמטאות הגטו האפופות אווירת נכאים, פגשתי רב שהובא מאחד הכפרים. הוא הזמין אותי לחדרו, פתח מזוודה והראה לי אוצר שלא יסולא בפז: ספרי קודש רבים שהשכיל להציל מביתו. סקרתי את הספרים בגעגוע, ולפתע נתקלו עיניי בתגלית מדהימה – הספר 'גבורות ארי', של רבי אריה-לייב גינזבורג, על מסכת תענית – ספר שטרם זכיתי לראות.
התמלאתי תשוקה גדולה לעיין בספר. הלוא מסכת תענית אינה נחשבת מורכבת במיוחד, ורציתי מאוד לגלות כיצד מצליח רבנו לפלפל במסכת זו דווקא. הפצרתי לפני הרב להשאיל לי את הספר. כשנוכח בכנות רצוני, ניאות.
שמחתי לא ידעה גבול. בתוך רגעים נשאבתי לעולם אחר. חומות הגטו נמוגו. לא שמעתי את נביחות הכלבים ואת שאגות הקלגסים הארורים. גמעתי בצמא דף אחרי דף, משתומם ומתפעם מרוחב דעתו של המחבר, איך הוא צולל למעמקי סוגיות קשות כסלע, מבקע אותן בסברותיו הנוקבות, ואז שט בקלילות במרחבי ים התלמוד, להביא הוכחות לדבריו ממקורות מרוחקים.
כך עברו עליי יום ועוד יום. הספר לא מש מחיקי, והוא שימש לי קרן אור בתוך האפילה הנוראה. עד שיום אחד פרצו הגרמנים אל תוך הגטו והחלו לרכז את כולנו. האוויר התמלא צווחות אימים, הצלפות שוטים ונביחות כלבים מזרי אימה.
באותה עת עמדתי בדף ח"י במסכת תענית ובסוגיה המקבילה בספר 'גבורות ארי'. הנאצים כבר היו בבניין. סובבתי את ראשי לעבר השולחן, שעליו היו מונחים שני הספרים היקרים לליבי. זה היה מבט של פרידה.
מאותו רגע נפערו לפנינו שערי הגיהינום. מנת הסבל שנחלנו לא תתואר. נשלחתי למחנה ברגן-בלזן הידוע לשמצה. מוטל על דרגש נוקשה, סובל מחולשה ומרעב, בהכרה מעורפלת, אני מתכנן את המפגש הקרב עם בני משפחתי, הוריי ורבותיי, שעלו בסערה השמיימה בכבשני אושוויץ.
כמעט ניטלה ממני רוח החיים, ולפתע צפה תמונה אל מול עיניי: אני נלקח מביתי בגטו דעברעצין, אוחז בידו של בני מרדכי-ניסן, בן השנה וחצי, נושק למזוזת הפתח, נותן מבט אחרון בבית הריק, ועיניי המלאות דמעות נחות על מסכת תענית והספר 'גבורות ארי'.
הרגשתי שוב את דמעותיי מרטיבות את לחיי. פתאום נצנצה במוחי מחשבה חדה ובהירה. אם יזכני ה' ואצא בשלום מהתופת, אסיים את לימודי במסכת תענית עם ביאורי 'גבורות ארי', ואדפיס את הגיגיי וחידושיי בספר מהודר.
שוב כבשו אותי הגעגועים ללימוד בתורה הקדושה, ובזכותם ניעורה בי תקווה מחודשת לשרוד במקום הנורא שבעולם. ואכן, בל' בניסן תש"ה פתחו חיילי ארצות-הברית את גדרות המחנה וזכיתי לצאת לחופשי, עם עוד כאלפיים אסירים.
בראש חודש אב חזרתי לדעברעצין. רחובות היהודים השוממים העידו בלי מילים על השבר הגדול שפקד אותנו. רגליי נשאוני אנה ואנה, עד שנתקלתי בערימות גדולות של ספרי קודש, שהנאצים הארורים התעתדו לגרוס לצורך מיחזור.
פתחתי את החבילה הראשונה וכל גופי נאחז צמרמורת: בראש הערימה היו מונחים מסכת תענית והספר 'גבורות ארי', שנלקחו משולחני בגטו!
השנים חלפו. היגרתי לארצות-הברית, שיקמתי את חיי וקיבלתי עליי עול הנהגת קהילה מעטירה. יום אחד נתקלתי בדברי רבנו המאירי במסכת תענית: "יחיד או ציבור שאירעה להם סיבה המונעתם מלעשות מצווה או מעשה שמחויבים לעשותו, יהיו מתכונים להיות מחשבתם נקייה לעשות אותו כל זמן שיהיה בידם לעשותו".
כברק היכה בי זיכרון ההחלטה ההיא בברגן-בלזן. שקדתי אפוא על לימודי מהמקום שבו עצרתי, באותו יום מר בגטו, ובחסד ה' זכיתי להדפיס את ביאוריי בספר 'גבורות ארי על מסכת תענית' עם ביאור 'באר משה', להרבות את גבול הקדושה.
(בהקדמתו לספרו גבורת ארי עם הביאור באר משה)
