הרבי פונה אליו בהשתאות: מה לכם פה בראזוואודוב, והלא מאיתנו יצא הדבר שתהיו בדזיקוב, כדי שתזכו לברכתו של אחי הקדוש
השנים חלפו. שערות לבנות כבר החלו להישזר בזקנו של רבי אליהו ווינער, אולם הוא לא איבד את שמחת ליבו ואת אמונתו החסידית היוקדת. את מלאכתו באכסניה שבבעלותו המשיך לעשות בשמחה ובטוב לבב, ואף לא חדל מנסיעותיו הקבועות לרבו. למרות שלא חלה כל התקדמות מברכותיו הרבים של הרבי, עדיין נותר רבי אליהו ווינער באמונתו האיתנה, והיה חוזר ומבקש שוב ושוב את ברכת רבו לזש"ק.
הבעל האכסניה שלא היה לוקח תשלום מנכדיו של הרה"ק מרופשיץ זי"ע
מנהג טוב עשה לו בעל האכסניה הידועה, החסיד רבי אליהו ווינער, שלא היה לוקח תשלום מנכדיו של הרה"ק רבי נפתלי צבי מרופשיץ זיע"א. כל נין ונכד לבית הגדול והקדוש שהזדמן אל האכסניה, אם למאכל ומשתה ואם לשינת לילה, היה שומע מבעל האכסניה כי פטור הוא מכל תשלום על האירוח, ואדרבה, מטעים היה רבי אליהו בפני האורח שלא ציפה כלל לכך, דע לך שכבוד וזכות היא עבורי שצאצאי קודש אלו, שלשלת היוחסין, באים בצל קורתי.
מבית אבותיו מקושר היה רבי אליהו לגזע בית רופשיץ, והוא עצמו חסיד נאמן לרבו הרה"ק רבי משה מראזוואדוב זיע"א, בנו של הרה"ק רבי אליעזר מדזיקוב זיע"א, בנו השלישי של הרה"ק רבי נפתלי צבי מרופשיץ זיע"א. מעת לעת היה רבי אליהו ווינער עוזב את האכסניה ההומיה, משאיר את ניהולה ביד אשתו הפעלתנית, ונוסע אל בית מדרשו של רבו הגדול, כדי לשאוב מלא חפניים תורה וחסידות.
בכל פעם שהיה רבי אליהו ווינער נפרד מרבו ומקבל ממנו את ברכת הדרך, היה רבי אליהו מתכופף לרבו ובסילודין היה מזכיר לרבו כי כבר חלפו כמה וכמה שנים מנישואיהם והם עדיין לא זכו לזרע של קיימא. מודים הם על העבר, על ביתם המלא בברכת ה', בפרנסה טובה ובכלכלה, ומבקשים הם על העתיד, לזכות לבנים מאירים את העולם. וכשהיה הרה"ק מראזוואדוב שומע את בקשת החסיד הנאמן היה מברכו בנפש חפצה כי אכן ימלא ה' כל משאלות לבו לטובה ויזכה לבנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות.
השנים חלפו. שערות לבנות כבר החלו להישזר בזקנו של רבי אליהו ווינער, אולם הוא לא איבד את שמחת ליבו ואת אמונתו החסידית היוקדת. את מלאכתו באכסניה שבבעלותו המשיך לעשות בשמחה ובטוב לבב, ואף לא חדל מנסיעותיו הקבועות לרבו. למרות שלא חלה כל התקדמות מברכותיו הרבים של הרבי, עדיין נותר רבי אליהו ווינער באמונתו האיתנה, והיה חוזר ומבקש שוב ושוב את ברכת רבו לזש"ק.
ביום מהימים פקד את האכסניה אורח חשוב מאוד: הרה"ק רבי מאיר מדזיקוב זיע"א, בעל 'אמרי נועם'. נוסע היה האמרי נועם לעיר רחוקה, ועל אם הדרך הוא פגש באכסניה שהתנהלה באווירה חסידית שמצאה חן בעיניו. בעל האכסניה מצידו הציע לאמרי נועם את המשובח שבחדרי האירוח, ואף טרח להכניס לחדר את סעודות היום והלילה כיד המלך. רבי אליהו ווינער עשה הכל לכבודו של האמרי נועם ולא חדל מלטרוח עבורו ולהשתדל שהרבי יהנה מהאירוח על הצד היותר טוב.
לא מיהר האמרי נועם לעזוב את האכסניה, וירא מנוחה כי טוב. במשך יומיים שהה הרבי באכסניה, וקווי ה' יחליפו כוח במנוחת הנפש ומנוחת הגוף. משעמד האמרי נועם לעזוב את האכסניה ולנסוע להמשך דרכו, הוא הזמין אליו את רבי אליהו ווינער, בעל האכסניה, ולאחר שהודה לו מקרב לב ביקש לשלם לו את כל המגיע לו, על האירוח היפה כולו.
להפתעתו שמע האמרי נועם את התשובה שקיבלו כל צאצאי בית רופשיץ: לא מגיע לי מאומה! האירוח כולו ניתן למעלתכם חינם אין כסף! ולתהייתו של האמרי נועם, המשיך רבי אליהו ווינער והסביר: קבלה טובה קיבלתי על עצמי זה מכבר שאין אני לוקח תשלום מאת צאצאי רבינו מרופשיץ. על אחת כמה וכמה שלא אטול אפילו פרוטה אחת מכבוד קדושתכם, מנהיג נאמן לקהל עדת ישורון בדזיקוב, ואחיו הגדול של מורי ורבי מראזוואדוב.
ניסה האמרי נועם להציע לרבי אליהו: אף אם אין רצונך להרוויח עלי, שמא תטול למצער את הכסף עבור ההוצאות הרבות שהוצאת עלי. אך רבי אליהו ווינער עמד על שלו בעקשנות רבה: לא אוותר על זכות זו להנות את כבודכם ואבקש מכם להניח לי בזה, כי אכן האמת היא שאין רצוני בכל תשלום.
הביט האמרי נועם ברבי אליהו ווינער ואמר: ניחא שאין רצונך לקבל כסף, אך אולי שמא זקוק אתה לדבר ישועה ורחמים? שמא יש לך לבקשני דבר מה ואוכל להאציל עליך מברכתי?
הייתה שם שתיקה ארוכה. במשך כמה דקות לא פצה רבי אליהו ווינער את פיו, אולם בסוף הוא החליט לדבר: הנה זה כמה שנים שכבר חלפו מאז נישואיי, וקולו של ילד עדיין לא נשמע בביתנו. יברכני נא רבינו שנזכה לבן זכר, והיה זה שכרינו באופן הטוב ביותר עבורנו.
האמרי נועם מצידו לא מיהר להשיב. עיניו נעצמו בדביקות עילאית, ולפתע הוא נענה ואמר בפסקנות: הואל נא להגיע אלינו, לבית מדרשנו בדזיקוב, לימי ראש השנה הבאים עלינו לטובה, ואי"ה מובטח לך כי אפעל עבורך ישועה להיוושע בבן זכר.
לא הוסיף האמרי נועם לדבר עוד. עלה על הכרכרה שהמתינה לו ונסע להמשך דרכו. ואילו רבי אליהו ווינער נותר על עמדו, מביט בכרכרתו של הרבי הנעלמת עם האופק וליבו קרוע מהרהורים: מצד אחד הוא יודע כי הוא זכה עכשיו להבטחה נדירה ומיוחדת, כזו שתביא לו את הישועה אליה הוא כל כך נכסף והשתוקק. אך מצד שני, חשב רבי אליהו לעצמו, הנה זה כבר חמש עשרה שנים שהוא נוסע אל רבו הרה"ק רבי משה מראזוואדוב לימי ראש השנה, חוק ולא יעבור. היה מה שהיה ובראזוואדוב הייתי על ימי הדין והרחמים; האם יכול אני לבטל חזקה חשובה שכזאת?
לא ידע רבי אליהו ווינער את נפשו כדת מה עליו לעשות. הוא לא הצליח להגיע במחשבותיו אל עמק השווה כיצד ראוי לו לנהוג. מחד גיסא, זו הזדמנות נדירה שאין בדומה לה, ומאידך גיסא, חסיד הדבק ברבו אינו משנה את הליכותיו, ואין דבר שבעולם שיכול להצדיק שחסיד לא יהיה אצל רבו בימים קדושים אלה.
אחרי לבטי נפש מרובים, אורו עיניו של רבי אליהו ווינער, והוא חשב לעצמו: הלוא בכל שאלה המונחת לפתחי, אנכי שואל את הרבי שלי, הרה"ק מראזוואדוב, מה נשתנה שאלה זו שאין אני מפנה אותה אליו; הטוב ביותר עבורי יהיה שאציע את השאלה הזו בפני הרבי והוא זה שיכוון אותי בארחות יושר.
מכיון שהלבטים הטרידו את מנוחתו של רבי אליהו ווינער, הוא גמר בדעתו כי אין הוא ממתין עד לשבת קודש, אלא הוא נוסע לראזוואדוב באחד מימות החול על מנת לשאול את רבו ולבקש את עצתו. אף נוות ביתו הסכימה עימו שדבר זה אין כדאי להכריע בו מדעת עצמם אלא ראוי לשאול את הרבי והוא זה שיורם את הדרך ילכון בה.
כיון שנכנס רבי אליהו אל ביתו נאווה קודש של הרה"ק מראזוואדוב וראה את פניו המאירות של רבו הגדול, פרץ בבכי תמרורים וסיפר לרבו גופא דעובדא דהכי הוה: הלא גלוי וידוע לפני כבוד קדושתו כי שנים רבות חלפו מאז נשואיי ועדיין לא זכיתי לבנים. חיי אינם חיים מגודל צערי על צרה איומה זו. והנה הזדמנה לפני שעת רצון מיוחדת לזכות לישועה גדולה מהשמים, כי אחיכם הגדול, האמרי נועם, התארח אצלי באכסנייה וכיבדתיו בכבוד גדול כערכו הרם, ובשעת פרידתו ממני, לאחר שראה כי מסרב אנכי לקבל תשלום מעמו, הודיעני כי מבטיח הוא לי ישועה, בתנאי קודם למעשה, שאבוא לשהות אצלו בימי ראש השנה.
ועתה, התחנן רבי אליהו בפני רבו: ילמדנו רבינו, האם אכן עלי לנסוע לדזיקוב או שמא עלי להמשיך ולבוא הנה, לראזוואדוב, כהרגלי מזה שנים רבות?
השתומם הרה"ק מראזוואדוב לנוכח דברי חסידו הנאמן ואמר לו בפסקנות: אין כאן מקום לשאלה! בוודאי ובוודאי שעליך לנסוע לדזיקוב לימי ראש השנה, כי אכן אחי הקדוש הוא איש אמת, וכאשר יגזור אומר כך יקום וכך יהיה; צדיק הוא, ועליו נאמר שהצדיק גוזר והקב"ה מקיים. בזאת השנה תסע לדזיקוב ובוודאי תזכה להפקד במהרה בזש"ק.
אין שמחה כהתרת הספיקות. שמח רבי אליהו ווינער על התשובה הברורה וההחלטית, ועוד יותר מכך הוא שמח על כך שרבו הודיעו כי בוודאי הבטחה זו תתקיים במהרה. אם כך, בוודאי שעליו לנסוע לדזיקוב, ומשם תהא ישועתו קרובה לבוא.
בשלהי חודש אלול יצא רבי אליהו ווינער לראשונה בחייו לנסיעה רבתי אל העיר דזיקוב, להסתופף בימי ראש השנה בצילא דמהימנותא של האמרי נועם. נוסע הוא כשמצד אחד מחשבותיו מוליכות אותו למרחקים, לאותו רגע עתידי נכסף בו הוא יקבל מפיו של האמרי נועם את ההבטחה הברורה לבן זכר, אבל מצד שני, היו רגשותיו מייסרים אותו: האמנם נכון הדבר שאתה עושה, והלוא יש בזה חשש פגיעה ברבך אשר מפיו אתה חי ואת מימיו אתה שותה.
וככל שניסה רבי אליהו לשכנע את עצמו כי בצדק הוא עושה בכך שהינו נוסע לדזיקוב, הרי שלנגד זה התעצמה בו המחשבה: אם אכן תיוושע בדזיקוב, הרי שהיצר הרע, מלך זקן וכסיל, תיכף יבוא ויפגום לי את אמונתי ברבי מראזוואדוב ויאמר לי: ראה בעיניך שכבר שנים רבות אתה נוסע לראזוואדוב ולא נושעת ולא כלום, והנה פעם אחת נוסע אתה לרבי אחר, ותיכף ומיד אתה נושע... ברור הוא שמחשבות כאלו יעלו בראשי וינקרו במוחי, ואמונתי התמימה בצדיק מה תהא עליה?! לא זו בלבד: הרי שהדברים בוודאי יוודעו ברבים, והמון העם, מהם כסילים ובוערים בעם, לא ידעו ולא יבינו ויבואו ללגלג על רבי הקדוש מראזוואדוב רח"ל, היה לא תהיה.
ולפתע, בהחלטה איתנה, צעק רבי אליהו ווינער לעגלון שהסיעו: עצור! סובב את הסוסים כי אין אנחנו נוסעים לדזיקוב. הרץ נא את הסוסים כדי שנוכל להגיע לראזוואדוב עוד בטרם ימי ראש השנה.
העגלון, מצווה ועומד, עושה כמצוות רבי אליהו, והוא מדהיר את הסוסים אל עבר ראזוואדוב, כמנהגו מדי שנה בשנה. אלא שהשעה כבר היתה מאוחרת, ואל ראזוואדוב הם הגיעו ברגעים האחרונים של לפני כניסת החג. בקושי רב הצליח רבי אליהו להתארגן באכסניה, לטבול במקווה ולרוץ כל עוד נפשו בו אל בית המדרש הגדול.
לאחר התפילה עברו החסידים לברך ולהתברך אצל הרבי בברכת 'לשנה טובה תכתב ותחתם'. בזה אחר זה עובר הקהל כבני מרון לפני הרבי, ולפתע, הרבי מבחין בחסידו רבי אליהו ווינער, שבהתאם להסכם עימו היה אמור כעת להיות בדזיקוב. והרבי פונה אליו בהשתאות: מה לכם פה ומי לכם פה בראזוואודוב, והלא מאיתנו יצא הדבר שתהיו בדזיקוב, כדי שתזכו לברכתו של אחי הקדוש.
והחסיד הנאמן מתכופף אל רבו ומגלה לו סודם של דברים: אכן פני היו מועדות אל דזיקוב, וכבר נסעתי בדרך לשם. אלא שבאמצע הדרך התיישבתי בדעתי כי עניין זה יכול לגרום לי ולאחרים זילותא בכבוד הצדיק, ומה יאמרו הבריות: ראו אדם זה, ששנים הרבה נסע אל הרה"ק מראזוואדוב ולא זכה להיוושע אצלו, ובפעם אחת שנסע לדזיקוב זכה לישועה, ויבואו להטיל דופי ברבינו. ושמא גם בי יכנסו מחשבות רעות כאלה ודומות להם.
ולכן, סיים רבי אליהו ווינער ואמר: גמרתי אומר שלא לשנות ממנהגי שנהגתי מאז ומקדם ולנסוע לרבינו כדרכי; מעדיף אני לוותר על ההבטחה ובלבד שכבוד רבינו יישמר! וה' הטוב יהיה בעזרי.
התרגש הרה"ק מראזוואדוב עד למאוד, קם על רגליו ואמר: מבטיח אני לך שכבר בשנה זו תוושע בזרע של קיימא! וכך הוה. דברו לא שב ריקם, ולתקופת הימים נושא החסיד רבי אליהו בזרע של קיימא.
