"הרבי הבטיח לי עולם הבא, ואולם אני רוצה גם עולם הזה"
הלך ר' איטשע, שם נפשו בכפו, וביום אחד קבר שש עשרה גוויות. לאחר שגמר, נכנס אל השפת אמת ואמר: "הרבי הבטיח לי עולם הבא, ואולם אני רוצה גם עולם הזה".
השיב לו השפת אמת: אכן מגיע לך, ומה תבקש. ענה בתמימות, שאינו חפץ בכסף או בכבוד, ואינו מבקש אלא שירשהו הרבי להלביש לו הקיטל בכל פסח לפני הסדר...
חסיד תמים מתושבי העיירה גור בשם ר' איטשע צעלקע, הנודע בכינויו ר' איטשע גרוינמ'ס, היה לו הזכות מדי שנה להיכנס לחדרו של השפת אמת בליל הסדר ולעזור לו בלבישת הקיטל.
חזקה זו הגיעה לו עקב מעשה שהיה: בעת שהשתוללה מגיפה בעיירה גור שהפילה חללים רבים מילדי ישראל, גזרה הממשלה לשרוף את כל הגופות, במקום לקבור אותם כדין, כדי למנוע התפשטות המגיפה. ציוה השפת אמת להכריז, כי מי שיקבור את גופות הילדים היהודים, מובטח לו שהוא בן עולם הבא.
הלך ר' איטשע, שם נפשו בכפו, וביום אחד קבר שש עשרה גוויות. לאחר שגמר, נכנס אל השפת אמת ואמר: "הרבי הבטיח לי עולם הבא, ואולם אני רוצה גם עולם הזה". השיב לו השפת אמת: אכן מגיע לך, ומה תבקש. ענה בתמימות, שאינו חפץ בכסף או בכבוד, ואינו מבקש אלא שירשהו הרבי להלביש לו הקיטל בכל ערב פסח לפני הסדר. השפת אמת הבטיח לו את הדבר. ומאז מדי שנה היה נכנס ר' איטשע לחדרו של הרבי ומסייע לרבי בלבישת הקיטל. וסיפר, שבליל הסדר האחרון, בשנת תרס"ד, תוך כדי לבישת הקיטל, שמעו נאנח ואומר: "אני מקבל מכתבים מהחזית, מצויים שם עשרת אלפים חיילים יהודים, וכל בקשתם היא להגיע לקבר ישראל, וא"כ איך אפשר לגשת ולערוך את הסדר? מי יכול לשאת בצער זה? אין בכוחי לשאת זאת יותר".
ובשנה ההיא בערב פסח, בעת ששרף את החמץ, פנה השפת אמת לחתנו הרה"צ מבענדין ואמר "זאל שוין מקויים ווערען 'וכל הרשעה כולה כעשן תכלה" [-מי יתן ויקויים כבר הנאמר וכל הרשעה כולה כעשן תכלה]. והרב מבענדין הזכיר זאת פעם בדרשתו לשבת הגדול, והשווה את המסופר על החידושי הרי"ם שאמר בשעה שהלך עם הנר לבדיקת חמץ 'אֵשׁ לְפָנָיו תֵּלֵךְ וּתְלַהֵט סָבִיב צָרָיו' (תהלים צז, ג), ופירש הרבי, שבכח ההתלהבות ישרפו כל הרשעיות.
לשולחנו של ה'שפת אמת' הגיעו בימי המלחמה אגרות שנשלחו מהחזית על ידי אברכים ובחורים מחסידיו שנתפסו לעבודת הצבא, ובהן היו מקוננים על מצבם ועל סבלם הקשה ועל הנסיונות שעוברים עליהם מדי יום לשמירת המצוות. אך אגרת אחת גרמה לו קורת רוח, שנשלחה על ידי חסיד אחד שהיה תלמיד הרה"ק מאוסטרובצה, אשר תוכנה היה פלפול ארוך הסובב על דברי רבינו יונה. כן הגיעו מספר מכתבים מהחסידים בחזית, שסיפרו על אופן קיומם את המצוות במסירות נפש. כגון, כאשר לא היה להם שופר, אמרו במקום זה דברי התעוררות, ואיך שבנו סוכה בעיצומו של קרב, באספם קצת סכך מהיער והעמידוהו על שלש דפנות כדי לאכול בו כזית כהלכה. השפת אמת התבטא בראותו את המכתבים הללו, שעל זה נאמר 'העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ', העדותי מלשון עֲדִי דהיינו תכשיט, שאברכים כאלה מקשטים הם את השמים ואת הארץ.
וכך כתב ב'שפת אמת' (שבת תשובה תרל"ז) על הפסוק 'ואעידה בם את השמים' וגו', 'ואעידה' לשון עדי וקישוט, כי בני ישראל עושין קישוטין לשמים וארץ.
במשך תקופת המלחמה עקבו היהודים בפולין במתיחות אחרי ההתרחשויות בחזית, כאשר בלב רבים היתה התקווה שתגיע סוף סוף מפלה לממשלת רוסיה אשר ממנה סבלה היהדות צרות צרורות במשך יותר ממאה שנים, והיו שמחים עם כל שמועה על כשלונות והפסדים שספג הצבא. אולם, כפי המסופר, השפת אמת נהג לפי הוראת חז"ל (אבות פ"ג מ"ב) הוי מתפלל בשלומה של מלכות, מה גם שחרד לגורלם של אלפי היהודים שנתפסו לצבא המדינה.
בעיצומה של המלחמה התקיימה פעולה צבאית במבצר הימי של רוסיה 'פורט ארתור' שהסתיימה בתבוסה קשה עם קיפוח חייהם של עשרות אלפי חיילים, שם החלה מפלתם הסופי של הרוסים ומשטר הצאר. ישב באותה עת בנו בכורו של הרבי, הרה"ק ה'אמרי אמת' זיע"א, בצוותא עם מקורבו הרה"ח ר' שלמה'לי קאצקער [אביו של המשב"ק ר' בונם לייבל], וכשהגיעה לאזנו השמועה ההיא, תפס את ראשו בשתי ידיו וזעק "אוי וויי". התפלא בפניו ר' שלמה'לי על הבעת הכאב, בפרט שהאווירה היתה בעד תבוסת הרוסים כנ"ל. אמר האמרי אמת "דאס מיינט מען אונז" [-הלא זה מכוון אלינו]. בשעת מעשה היו דבריו נראים כחידה ללא פשר, אבל כעבור תקופה קצרה והשפת אמת חלה ונשבה ארון הקודש, הבינו חסידים כי ראה בשינוי המתחולל במלכותא דארעא, כסימן על העתידות לגבי הנהגת עם קודש.
לא הספיקו היהודים בפולין לשקוט מצרת המלחמה, והנה קפצה עליהם צרה חדשה. הימים היו בתחילת המהפכה הרוסית, אשר גרמה למהפך בסדרי החיים בערי המדינה, ע"י קבוצות פורעים שסובבו בין הערים והעיירות, וזרעו הרס ואבדון בכל מקום בואם. בנוסף ליהודים הרבים שנקטף פתיל חייהם ע"י הפורעים האכזריים, נשבר להמוני העם מטה לחמם. והצרה גדלה מצד הידיעה שבין המהפכנים היו גם אלו שמתוך העם היהודי, שנמשכו אחרי דמיונות שווא במעלת השיוויון ונרתמו למען נצחון המהפכה. היהודים האומללים התדפקו בפתחו של השפת אמת, וגוללו לפניו את מרירותם על מצבם הקשה, ולא מצא השפת אמת מנוח מצערו הגדול על מצבם הקשה של אחינו בני ישראל. ואז בתקופה ההיא חלה את חולייו האחרון.
