הקשישה בת ה-106 שביקשה ברכה לאריכות ימים, עם הסבר מענין בצידה
"רבי! למה ומדוע לא תברכני באריכות ימים?" הקשתה הקשישה. המלווה כמעט לא ידע את נפשו. עוד בשבת שעברה הוא הספיק לשנן את דברי המשנה במסכת אבות האומרת "בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם", והיא, הינדא, בת מאה ושש שנים כך אומרים, השרויה בים של מחלות ומכאובים, מבקשת ברכה מרבה של ירושלים לאריכות ימים
תושביה היהודיים של ירושלים, עמדו לסיים את הכנותיהם לקראת שבת מלכתא. ממרחק נראה קצהו העליון של כדור אש אדום עומד לטבול ולהעלם במימי הים, כאילו רוצה גם הוא לטהר את גופו לקראת השבת הקדושה.
אותה שעה עושה הגאון הצדיק רבי יוסף חיים זוננפלד זצוק"ל את דרכו בין בתי היהודים. הרחובות מלאים ביהודים חבושים שטריימלך ובילדי ירושלים הנחפזים להקדים שלום לרבם הנערץ. בין קהל העוברים ושבים, חולף גם חכם ספרדי חבוש בתרבוש גבוה ובגלימה לבנה, ורבי יוסף חיים מברך את כולם בברכת שבת שלום נעימה ולבבית.
בני ירושלים כולם, אהובים ביותר על רבם. כאן, בעיר הקודש והמקדש, סמוך לשריד בית מקדשנו, מפכים להם חיים יהודיים בחינניות שאין דומה לה.
אי אפשר שלא לאהוב אותם, שח הגאון למלווהו. מפעם לפעם עוצר הרב את הילוכו, נכנס לחצר כל
שהיא, שוהה דקות מספר וממשיך בדרכו. הנה, דופק הרב בעדינות על דלתו הפתוחה למחצה של חדרו של זליג, המקדם את הגאון בקריאות צהלה רמות. "יישב נא כבודו, יישב", עולץ זליג ומכוון את הרב ואת מלווהו לעבר ספסל שבור ומאובק. "אתמול ישב כאן ראש העיר, היום יושב כאן ראש הרבנים", מחייך זליג וחושף פה נטול שיניים. שנים ארוכות שוהה זליג בירושלים.
נפש אומללה. איש אינו יודע מאין בא זליג, ואימתי בדיוק עלה לירושלים. אך כולם ידעו, זליג דאג ליידע בזאת את כולם, כי הוא-הוא מלך אוסטריה בכבודו ובעצמו, וגלות קטנה שנכפתה עליו מסיבות שאין הוא יכול לחשוף, עומדת להסתיים ותכף ומיד עומד הוא לשוב לתפארתו. משנוכח הרב כי דעתו של זליג נחה עליו, יצא את הבית והמשיך בסיורו.
מנהג קדוש ואציל אימץ לעצמו רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל. בכל ערב שבת, עם דמדומי שקיעה, היה הגאון מסובב על פתחי האומללים שנידונו לכבשן של ייסורים בעולם הזה, ומביא מזור וצרי לנפשות המיוסרות.
בילא האלמנה. כל השבוע מחכה בילא לביקורו של הרב בביתה. בכל יום חמישי אופה בילא תבנית
עוגיות. חציין היא צוררת בשקיק ומביאה אותן לבית החולים למשוגעים, שם שוהה בתה היחידה.
את המחצית השנייה מסדרת בילא בטוב טעם על צלוחית פח עטויה במפית משי ומניחה אותה על השולחן שבחצר הבית לכבוד הגאון. "אם היה אפשר לאכול אותן עכשיו, אה, ריח טוב ומיוחד נודף מהם", היה הרב אומר ופונה לעבר הכתובת הבאה.
"יוסל'ה דער דרשן", כך כונה המסכן. מאות הרצאות ודרשות שנשא יוסל'ה בחצר בית הכנסת קנו לו את תארו. גם עליו לא פסח רבי יוסף חיים זוננפלד. "השבוע, אדרוש על מידת הבטחון" היה יוסל'ה מרצין את פניו ושואל לדעתו של רבי יוסף חיים שהסכים עם כל מילה.
"גוט שאבעס רבצ'ען". הסיור היה מסתיים תדיר במרתף טחוב וישן. בתוכו התגוררה אשה באה בימים שהעידו עליה כי עברה את גיל המאה זה מכבר. זה עשרות שנים שהיא מתגוררת בירושלים.
מאז נפטר בעלה, נטשה את רכושה ואת משפחתה שבגולה ועלתה להעביר את שארית חייה בירושלים עיר הקודש. עשרים שנה ויותר המתינה לה חלקת הקבר שרכשה מספר שנים לאחר שעלתה לירושלים. אך היא, הינדא, נתפסה בפתיל החיים והניחה לחלקת הקבר להעלות אבק.
בזקנותה המופלגת כבר היתה הינדא בעלת יסורים קשים. כל גופה כאב ודאב ואלמלא בנות ירושלים.
החסודות שגמלו עמה חסד, לא היתה הינדא זוכה לקבל את פני שבת המלכא כיאה וכיאות. בערב שבת זה, כבכל ערב שבת, המתינה הינדא לרבי יוסף חיים שיבוא לאחל לה בלבביות "גוט שאבעס רבצ'ען". הרב פסע במלוא הדרו פנימה אל המרתף, וכשמילים חמות יוצאות מפיו פנה אל עבר הדלת כדי לצאת.
"רבי", פנתה הינדא במפתיע. "ברכני, אנא, רבי, ברכני". דמותו ההדורה של רבי יוסף חיים סבה
לאחוריה והגאון שב ופסע אל המרתף, עצם את עיניו ובירך את הינדא בחום: "רבונו של עולם! יהי
רצון מלפניך, שכל בניה, נכדיה, ניניה ובני ניניה של הינדא, ילכו בדרך התורה והמצוות".
הינדא לא היתה מרוצה. "רבי! הלוואי ויהי כדבריך.
אבל מה איתי? מדוע אין הרב מברך גם אותי?"
"ודאי, ודאי", נענה רבי יוסף חיים במאור פנים, ופנה ואמר: "יהי רצון מלפני רופא כל בשר, שהינדא לא תסבול חלילה מכל צער ומכאוב שהם".
מלווהו של הרב החל להציץ חפוזות בשעון שניצב על השידה, אך הינדא עדיין לא באה על סיפוקה. "רבי! למה ומדוע לא תברכני באריכות ימים?" הקשתה הקשישה. המלווה כמעט לא ידע את נפשו. עוד בשבת שעברה הוא הספיק לשנן את דברי המשנה במסכת אבות האומרת "בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם", והיא, הינדא, בת מאה ושש שנים כך אומרים, השרויה בים של מחלות ומכאובים, מבקשת ברכה מרבה של ירושלים לאריכות ימים…
"אל תתפלאו" הסבירה הינדא לפליאתם של הנוכחים. אתם יודעים בוודאי את המדרשים שאומרים, שרבבות רבבות מלאכים נוצרו לתפקיד אחד ומיוחד בלבד, לומר פעם אחת "קדוש קדוש קדוש". והנה, אני זוכה בכל יום שישי, אחר שמנקים את ביתי ומכינים לי כוס תה צלולה, לברך את בורא העולם ולומר "ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו". הינדא פתחה את עיניה העצומות והמשיכה, "האם אינכם סבורים כי מן הראוי שאבקש ברכה לאריכות ימים? וכי קלה היא בעיניכם? עוד ברכה לבורא העולם! עוד אמירת הללוי-ה לריבונו של עולם! אה? רבי! אנא! ברכני גם ברכני באריכות ימים, שאזכה לברך פעמים נוספות את אבינו מלכנו שבשמים. אנא, רבי, ברכני" התחננה הינדא.
התרגשות רבתי אפפה את רבי יוסף חיים, אשר עמד בסילודין, ובשעה שכוכבי השבת פרסו את חסותם על הישוב הישן, ברך ממעמקי לבו את האשה הצדקנית, כי תזכה שיוגשמו משאלות לבה לטובה. האשה הבאה בימים השכילה להבין את חשיבות הזמן וראתה בכל יום זכיה ומתנה משמים על האפשרות שניתנה לה לצבור עוד זכויות ומעשים טובים.
