העובדה שאבא לומד בכולל – זו הגאווה של כל המשפחה, הם מרגישים שמחים ומאושרים.

באותו ביקור הם שאלו אותי: 'לא קשה לכם? הילדים לא מרגישים מסכנים בכזאת צפיפות קשה?'. עניתי להם שבודאי שזה קשה, אף אחד לא רוצה להתגורר בתנאים כאלו, אבל זה לא מה שהכי מעניין אותנו בחיים. מה שמעניין זה התורה, גם את אשתי וילדיי. העובדה שאבא לומד בכולל – זו הגאווה של כל המשפחה, הם מרגישים שמחים ומאושרים. "יש אנשים שגרים באחוזות פאר ואינם שמחים", אמרתי להם, "הם עצובים ומדוכאים למרות שלא חסר להם שום דבר גשמי, ויש אנשים שגרים בדירה צפופה ופשוטה, והחיוך לא מש מפניהם. הגודל של הדירה זה לא מה שעושה אותך מאושר."

המגיד המישרים הרב יעקב שיש שליט"א, סיפר מעשה מרטיט ומעורר. לפני כשנה ראש כולל חשוב בעיר סיפר לי סיפור נפלא, וחשב שאולי יוכל לשמש אותי בדרשותיי אבל ביקש שאספרו בעילום שם. לאחר שזכיתי לשמוע את סיפורו, קיבלתי על עצמי לספר אותו בתקופה הקרובה בכל בית מדרש או סמינר בהם ארצה, כדי לעשות פרסום גדול ככל האפשר, למען ידעו דורותינו כיצד הקב"ה מנהיג ומסובב את הכל, ואיך צריכה להיות צורת ההסתכלות של יהודי על חיי העולם הזה.

הסיפור של ראש הכולל ארע לפני מספר שנים, והתחיל בטלפון שקיבל מאיש החסד הנודע, הרב חנניה צ'ולק, שסיפר לראש הכולל שהוא פונה אליו בשליחותו של מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל. "פנו אלי מכלי תקשורת גדול, של ציבור שאינו שומר תורה ומצוות", סיפר לי הרב צ'ולק, "וביקשו שאעזור להם למצוא משפחה שמתגוררת בצפיפות דיור בבני ברק. הם עושים כתבה על מחקר שהתפרסם, בו מצאו קשר מובהק בין צפיפות דיור והידרדרות בני נוער לפשע. לעומת זאת, בני ברק היא אחת הערים הצפופות ביותר בעולם, אבל גם אחת הערים עם רמת הפשיעה הנמוכה ביותר. זה מאוד מפליא, והם רוצים לדעת מה הסוד, ולכן ביקשו שאמצא להם את המשפחה הכי צפופה בבני ברק."

הרב צ'ולק החליט להתייעץ עם מרן הגראי"ל, ולשאול דעת תורה. "ברגע ששמע מרן את השאלה, הוא אמר לי שאני צריך לעזור להם למצוא משפחה, וגם הסביר מדוע: 'הרי אם הם החליטו למצוא משפחה בני ברקית, הם ימצאו אחת כזו בכל אופן. אנחנו יכולים לכוון אותם למשפחה שתדע לקדש שם שמים. אם הם ימצאו לבד, אולי יגיעו למשפחה שתעשה את ההיפך, ולכן עדיף שנכוון אותם למשפחה שאנחנו מעדיפים שתשמיע את קולה ברבים!'. מרן הורה לי להכין לו רשימה, והוא יבחר מתוכה, וכשהגשתי לו את הרשימה הוא בחר בך", אמר הרב צ'ולק לראש הכולל.

ומה מיוחד במשפחתו של ראש הכולל? ובכן, אותו ראש כולל זכה ל 13- ילדים, כן ירבו! והם גרו בדירה בת שני חדרים, ללא אפשרות לעבור לדירה גדולה יותר. התלבטתי מאוד, מספר ראש הכולל, להכניס אלי הביתה אנשים כאלו עם מצלמות ומיקרופונים, מה לנו ולהם? האם הבית שלי הפקר? וכי צריך אני להראות אותו לכל המדינה, שכולם יראו כמה אנחנו 'מסכנים' וירחמו עלינו? מצד שני, הרב שטיינמן מבקש, ומחזיק בדעה שזה יכול לגרום לקידוש ה' גדול, לכן נרתמתי למערכה והסכמתי, אבל הצבתי שני תנאים: תנאי ראשון היה, שהילדים לא יצטרכו להיות בסביבה בזמן שהם מצלמים. ותנאי שני, שלא יצלמו אותי ואת אשתי. הם הסכימו לתנאי והגיעו לדירה שלנו. צילמו את המיטות ואת המטבח, את המקרר ואת מכונת הכביסה, צילמו וצילמו וצילמו, ושאלו איך אנחנו מסתדרים, ואיך אפשר להספיק לכבס כל כך הרבה בגדים ועוד ועוד.

באותו ביקור הם שאלו אותי: 'לא קשה לכם? הילדים לא מרגישים מסכנים בכזאת צפיפות קשה?'. עניתי להם שבודאי שזה קשה, אף אחד לא רוצה להתגורר בתנאים כאלו, אבל זה לא מה שהכי מעניין אותנו בחיים. מה שמעניין זה התורה, גם את אשתי וילדיי. העובדה שאבא לומד בכולל – זו הגאווה של כל המשפחה, הם מרגישים שמחים ומאושרים. "יש אנשים שגרים באחוזות פאר ואינם שמחים", אמרתי להם, "הם עצובים ומדוכאים למרות שלא חסר להם שום דבר גשמי, ויש אנשים שגרים בדירה צפופה ופשוטה, והחיוך לא מש מפניהם. הגודל של הדירה זה לא מה שעושה אותך מאושר."

עכשיו ראש הכולל עבר לסיפור אחר שקרא לו בזמן שהיה תלמיד ישיבה, וכך היה המעשה: בצעירותי היה לי חבר שלמד בנתיבות בישיבת הנגב, שהיה צריך חיזוק, ומכיוון שהיתה לי השפעה עליו החלטתי להקדיש מזמני לעזור לו. הייתי נוסע בכל יום שישי מבני ברק לנתיבות באוטובוס, יושב איתו במשך שעה תמימה של לימוד בישיבת הנגב, ולאחר מכן חוזר לבני ברק. והנה הגיעה תקופה מאוד לחוצה ומוקדמת בשידוך עם רעייתי לעתיד. הייתי נורא לחוץ, צריכים לקבל החלטה גורלית, לצאת לפגישות, התייעצות וסידורים וכו'. תכננתי באותו שבוע לוותר על הביקור הקבוע שלי בנתיבות. לא יקרה כלום אם שבוע אחד אני לא אסע ללמוד עם הבחור ההוא. אבל אחרי מחשבה נוספת החלטתי שלא לוותר. מה אשם אותו בחור שאני עומד להתארס?

נסעתי למרות הלחץ הגדול המוטל על כתפי... ובתום הלימוד, בבואי לחזור לתחנת האוטובוס הבנתי שאיחרתי את האוטובוס האחרון לבני ברק! המשמעות: אני נשאר בשבת בישיבת הנגב.

באותו ליל שבת, ראש הישיבה, הגאון רבי יששכר מאיר זצ"ל, עלה לשאת דברים. באותה דרשה הוא אמר ווארט אחד שחדר לי עמוק ללב, ומאז ועד היום אני פשוט צועד לאורו וחי איתו יום יום. הרב הסביר על דרך הדרש, על חלק מהתפילה שהיה

אומר הכהן הגדול ביום הכיפורים, כנמצא בנוסח אשכנז. מקורו בירושלמי, במסכת יומא פרק ה' הלכה ב: "ועל אנשי השרון היה אומר, יהי רצון מלפניך... שלא יהיו בתיהם קבריהם". לכל אדם יש סדר עדיפויות בחיים, יש את הדבר שהכי חשוב לו, ויש את מה שנמצא במקום השני והשלישי וכן הלאה. ברוב המקרים אם זה באמת חשוב לו, אדם מצליח להשיג את מה שנמצא בראש הפירמידה שלו!

בישיבה אמנם מחנכים את הבחורים לשאוף לידיעת התורה, ומחדירים בהם את הרצון לגדול בתורה! אבל מה קורה כשמתחתנים ויוצאים מהישיבה? כל אחד מקים לעצמו בית, וסדר העדיפויות עלול להתערער. לפעמים האברך הצעיר מתחיל להשקיע בבית, כאן צריך ספה, פה שולחן חדש, וכו'. הבית הוא ביטוי לגשמיות באופן כללי, וזה משליך על כל מנעמי החיים, ואין לדבר סוף. מי שמתחיל לשאוף שאיפות להצלחה בגשמיות, קובר את הרוחניות שלו! הוא דוחה את השאיפה להיות תלמיד חכם עד שהיא יורדת לתחתית הרשימה. אחרי הבית והרכב, והטיול ועוד, ומגיע למצב שנשאר לו עוד איזו שאיפונת קטנה בסוף הרשימה... מה השאיפה? אה נכון, הוא מאוד רוצה להיות תלמיד חכם... "שלא יהיו בתיהם קבריהם! שלא ישאפו שאיפות גשמיות שיעלו על השאיפות הרוחניות, כי כך הם קוברים את הרוחניות שלהם, חלילה וחס...".

הווארט הזה נשאר צרוב בלבי כל הימים, הקב"ה נתן לי מתנה נפלאה, וזיכה אותי לשבות שבת אחת בנתיבות, ובדרשה אחת שהשמיע הרב, הוא השפיע על חיי עד היום הזה, וכך זכינו לחיות בצפיפות אבל באושר בדירה בת 2 חדרים.

הסיפור לא נגמר.

יהודי אחד שמע את הכתבה, והחליט לשים את מגוריי בראש שאיפותיו האישיות, עד שידאג לי ולילדיי לדירה רחבת ידיים! הוא רתם את עצמו לעניין, ושלח מכתבים למשרד הרווחה ומשרד השיכון, עד שגילה שיש 'דיור ציבורי' גם בבני ברק! עוד שנה ועוד שנה עברה כשהוא נמצא רבות במשרדי הממשלה, עד שלבסוף היה צריך להביא את זה לאישור חריג בועדה בכנסת, כי בעצם יש לנו דירה והזכאות היא למי שאין לו דירה.

באותם זמנים הכנסת התפזרה פעם אחר פעם, ובכל פעם הוועדות שבתו ממלאכה. והנה אירע דבר פלא: הבקשה הספיקה להגיע לדיון האחרון בוועדה לפני פיזור הכנסת. אמר לו יו"ר הוועדה, שעד לא מזמן עבד כעיתונאי: 'אותי אתה לא צריך לשכנע! גם אני הייתי שם בדירה, אני הייתי העיתונאי שראיין את היהודי המיוחד הזה... אני חותם על אישור הבקשה בלי להסס!". מסיים הרב שיש את הסיפור, במהרה קיבל ראש הכולל הנחיה: אתם עוברים דירה! לדירה בת שישה חדרים, במרחק של רחובות

בודדים מהדירה שלהם, וכך הילדים נשארו באותם מוסדות, והכל נשאר אותו הדבר, ורק הדירה התרחבה".

(פניני בית לוי)