הסוחר ההמום עמד נבוך בפני הנודע ביהודה, ולחש: רבי, אני מודה ומתוודה
הסוחר כמעט ואיבד את עשתונותיו: האם כבוד הרב חושד בי בגניבה? אבל הנודע ביהודה המשיך ואמר: חס וחלילה, יהודי אינו גנב, ובפרט סוחר מכובד כמוך. אולם אם באמת אתה לא לקחת את הכסף, הרי נמצא שאדם אחר לקח את הכסף ומן הסתם היה זה גוי, כך שמתעוררת עתה שאלה חזקה של יין נסך על כל החביות, יתכן שאסור לשתות את היין שהבאת לא רק בפסח אלא בכל ימות השנה. שמא תאמר שיהודי הוא זה שלקח את הכסף, הרי מסתבר שהוא עשה זאת בשבת, ואם הוא מחלל שבת הרי שמגעו ביין פוסל את היין. לפיכך עלי לחשוב האם אני יכול לתת הכשר ליין, שכן כעת דומה עלי שאצטרך להוציא מכתב שהיין שהבאת מהונגריה אסור בשתייה.
דרכם של כפריים היה להביא אל מקום מגוריהם מלמד שיחנך את ילדיהם וירביץ בהם תורה ודעת. בערים הגדולות היו המלמדים מצויים בבתיהם, וכל אדם שהיה מבקש שבניו ידעו מקרא וגמרא היה מוליכם אל אחד המלמדים שבעירו, קובע עמו את שכר טרחתו, ובכל יום ויום היו הילדים נאספים אצלו והוא מלמדם מבוקר ועד ערב. לעומת זאת, אצל הכפרים והעיירות לא היו מצויים מלמדים, ולפיכך אלו מהם שחפצו שבניהם לא יהיו למגושמים ומנוערים מכל זיק של תורה, היו מזמינים את המלמד להתגורר בביתם והוא היה מחנך את בניהם כהוגן.
אותם המלמדים, שעניים מרודים היו, נהגו להגיע אל בתי הכפריים לתקופות של חצאי שנים. במשך חדשי הקיץ או החורף היו עובדים את מלאכת הקודש ולקראת חודש ניסן או חודש תשרי היו שבים לביתם עם המשכורת החצי שנתית שקיבלו. עם משכורת זו היו משלמים את החובות שהצטברו בבית, נותנים גם כסף על החשבון לחנווני ולירקן, ואפילו מנסים לחסוך מעט עבור נישואי הילדים.
מלמד דנן, מקום מגוריו היה בפראג שבצ'כיה ואילו את עבודתו עשה באחת העיירות שבהונגריה. ידועה הייתה הונגריה בענביה המשובחים והעסיסיים מהם היו מכינים יין הונגרי משובח, ובאחד הכפרים שבהונגריה התגורר יהודי שבבעלותו היו כרמים לרוב. אותו יהודי היה בעל לב חם לתורה ולמצוות, והוא סירב להסכים לכך שמגוריו בעיירה הרחוקה יביאו לכך שבניו יגדלו ללא חינוך יהודי מתאים. הוא שכר איפוא את המלמד, יהודי בר אוריין, שיבוא לגור יחד עימו וקצב לו סכום נאה כשכר טרחתו.
הגיע ראש חודש ניסן והגיעה שעתו של המלמד לחזור לביתו שבפראג, שם המתינו לו עייתו וילדיו בכליון עיניים. במשך כל חדשי החורף הקשים הם התמודדו עם העדרו של האב וקיוו לבואו לקראת חג הפסח, לעריכת ליל הסדר ולשהות עימו בצוותא במשך כל ימי חול המועד. הם ידעו היטב כי יום או יומיים אחרי אסרו חג יקום האבא ויחזור להונגריה, אך הם לא התלוננו, ביודעם שזו האפשרות היחידה שבידו להביא טרף לביתו.
המלמד העני, שביקש לחסוך את הוצאות הנסיעה, פנה בבקשה אל סוחר יין גדול שהגיע גם הוא מפראג כדי לרכוש כמות גדולה של חביות יין כשר לפסח ולמכור אותם ברווחים נאים לקראת פסח, ליהודי פראג המבקשים להדר במצות ארבע כוסות ולשמחת החג, שהרי אין שמחה אלא בבשר ויין. ביקש איפוא המלמד מהסוחר שיואיל לקחת אותו יחד עמו בנסיעה, כשבתמורה לכך הציע המלמד שהוא ישמש כמשגיח על חביות היין, עד הגעתם לפראג, והוא זה שידאג שהיין יישאר בכשרותו לחג הפסח.
סוחר היין הסכים להצעה. הסוחר סידר למלמד מקום על אחת העגלות בכדי שיוכל לשבת שם ואף לישון בלילות. המלמד הביא עימו את מעט מטלטליו ואף צידה לדרך שמעסיקו הכין לו מבעוד יום, והשיירה יצאה לדרך.
אם במשך הימים והלילות השיירה לא עצרה את דרכה, הרי שביום ערב שבת עצר הסוחר את השיירה לקראת חצות היום, והחנה את העגלות בחצר הרחבה הסמוכה לפונדק יהודי שניצב על אם הדרך. הסוחר תכנן כי הם ישבתו בפונדק, ותיכף בבוקרו של יום ראשון יצאו בכי טוב להמשך מסעם.
המלמד שבכיסו היה סכום כסף גדול, משכורתו החצי שנתית, לא ידע כדת מה לעשות עם כספו הרב. הוא לא יכול היה לסמוך על אדם שהוא אינו מכיר בכדי שישמור לו על רכושו. הלוא אין לו מושג במידת יושרו של הפונדקאי, וכיצד יפקיד בידו את שכר עמלו של החדשים האחרונים. לאחר שחשב שוב ושוב הגיע המלמד לפתרון אותו הוא חשב כמוצלח ביותר: הלוא איש לא יחשוב שבין עשרות החביות מצוי דבר ערך כלשהוא. סמוך לכניסת שבת הלך המלמד והחביא את צרור כספו בין חביות היין הרבות.
המלמד חשב לפי תומו כי איש לא ראה אותו באותה שעה שבה החביא את הכסף בין החביות. ואכן, העגלונים לא היו במקום כלל. הם התירו את קשרי הסוסים ולקחו אותם אל הנהר הסמוך בכדי להרוות את צמאונם. בעל הפונדק היה עסוק בהכנות השוטפות לקראת השבת, ואילו מהסוחר עצמו, חשב המלמד, שהוא אינו צריך להישמר כל כך. סוחר היין הסתובב שם באזור כשהוא עושה את עצמו שקוע בהרהורים ובמחשבות, משל הוא אינו מבחין כלל שהמלמד מסתובב במקום, אך בזוית עיניו הוא עקב בעניין רב אחרי מעשיו של המלמד.
השבת עצמה עברה על המלמד ועל הסוחר בהתרוממות הרוח, בטוב ובנעימים. בפונדק התארחו עוד יהודים, הם התפללו במניין את תפילות השבת ואף את סעודות השבת אכלו יחד. המלמד אף חילץ את עצמותיו בשינה על גבי מיטה מוצעת בעוד שבמשך כל ימי הנסיעה הוא ישן בפאתי העגלה בצורה מאולתרת למדי.
עם צאת השבת, מיד לאחר עריכת ההבדלה, יצא המלמד במהירות אל חצר הפונדק שם חנו העגלות כדי לקחת את צרור כספו. המלמד היה סמוך ובטוח כי הוא ימצא את הארנק במקום שבו החביא אותו. אולם, שוד ושבר, מה גדולה הייתה תדהמתו כאשר מצא את צרור הכסף ריק כמעט לגמרי. הצרור עצמו היה שם אלא שבמקום הכסף הרב שהיה בו מתחילה הרי שעתה רשרשו בו פרוטות ספורות, כאילו הגנב ריחם עליו וביקש לתת לו נדבה...
למלמד לא היה כל ספק. הוא ידע בוודאות שסוחר היין העשיר הוא זה שגנב את כספו. הסוחר הלא הסתובב שם שוב ושוב באותה שעה וראה את הטמנת הכסף. כפי הנראה הוא לא יכול היה לעמוד בנסיון ולקח את הכסף לעצמו. ברגע הראשון, ביקש המלמד להתפרץ פנימה אל הפונדק בצעקה גדולה: הצילו! גנבו לי את כספי! אולם הוא התעשת במהירות והבין שבצעקות הוא בוודאי לא ישיג מאומה. הרי אין לו כל הוכחה לכך שפלוני או אלמוני לקחו לו, ואיש לא יאמין להשערות שמטילים פגם בסוחר מכובד ובעל מוניטין.
המלמד חזר בצעדים מתונים לפונדק וניסה לכלכל את צעדיו. לאחר מחשבות ארוכות ומייסרות הוא החליט לפנות אל מצפונו של הסוחר ולנסות לדבר על ליבו. הוא ניגש אל הסוחר ובקול שקט ביקש ממנו אם יואיל להיכנס יחד עימו לחדר צדדי, כיון שרצונו לשוחח עימו שיחה קצרה בארבע עיניים.
הסוחר שבאותו זמן שתה תה לקיים 'חמין במוצאי שבת מלוגמא' הצביע לו על קנקן התה המהביל ועל מיני התופינים שלצידו וסימן לו כי אין הוא יכול לעצור באמצע מצוה חשובה זו. המלמד החליט לחכות בסבלנות ואילו הסוחר עצמו שתה כוס אחר כוס, אכל עוד ועוד מהעוגיות, ונראה היה כי אין הוא ממהר כלל. רק אחרי שעה ארוכה עשה את עצמו כאילו הוא נזכר במלמד, העמיד פנים ידידותיות ושאל לרצונו. המלמד חזר וביקש ממנו להיכנס לחדר צדדי, שם ידבר אתו פנים אל פנים. הסוחר הסכים בחוסר נוחות, וכששניהם היו יחד בחדר, פתח המלמד ואמר: רחם נא עלי, שהרי זה כל רכושי. זה פרנסת ביתי ברוך הילדים ועם זה אני גם צריך לחתן את בתי... רחם נא....
הסוחר העמיד פנים כמי שאינו מבין דבר וחצי דבר מכל מה שהמלמד אמר, ואמר בתרעומת גלויה: מה רצונך ממני? אם לנדבה זקוק עבור הכנסת כלה, הרי זו מצוה גדולה ואתן לך בשמחה, אך מה כל הסודיות הזו? והמלמד האומלל נשאר דומם, כאילו נעתקו המילים מפיו. בקושי הוא הצליח לומר: לא מתנות אני מבקש ולא נדבות, אלא את הכסף שלי שעליו עבדתי קשה בחדשים רבים בהם לא הייתי בביתי! אולי רצית ללוות אותו לזמן מה, עד שתמכור את היין? או שמא ביקשת להתקלס בי? אנא, רחם עלי והחזר לי את כספי.
לשמע דברים אלו כעס הסוחר מאד: האם יצאת מדעתך? כיצד עולה בדעתך דבר כזה להאשים אותי בגניבה? וכי אני אגנוב את פרוטותיך העלובות?! שמע נא, המשיך הסוחר ואמר בסבר פנים חמורות מאוד: אם לא תוציא עלילה זו מראשך, לא תהיה לי ברירה אלא להשאיר אותך כאן באמצע הדרך. בינתיים, למרות דיבורך המגונים אני מרחם עליך וקח לך נדבה ומלבד זאת אשתדל גם לאסוף לך קצת כסף, אחרי שנגיע לפראג, לצרכי הכנסת כלה. תוך כדי דיבורו הכניס הסוחר לידיו של המלמד המסכן מטבע של זהב ויצא מן החדר.
אחרי שיח זה הבין המלמד שאם הוא לא הצליח לרכך את ליבו של הסוחר בבקשות ובתחנונים, הרי שבוויכוחים ומריבות וודאי שלא יעלה בידו כלום. אם אכן אין ברצוני, חשב המלמד לעצמו, להשאר על אם הדרך, עלי לשתוק עד שנגיע לפראג, שם אעלה אל לשכת הגזית, אל רב העיר, הגאון הנודע רבי יחזקאל לנדא זצ"ל, בעל 'נודע ביהודה', ואבקש ממנו עצה ותושיה.
כעבור מספר ימים הגיעו העגלות עמוסות חביות היין לפראג. הסוחר פנה לאכסן את החביות במחסן הגדול הסמוך לחנותו, ואילו המלמד לא הלך לביתו אלא עלה תיכף אל הרב והסיח בפניו את צערו. הרב שמע את דברי המלמד והשתתף עמו בצערו. הוא ניתח את הנתונים שהציג המלמד והשתכנע כי אכן הסוחר הוא זה שלקח את הכסף. אולם אם למלמד אין כל הוכחות ברורות ומוצקות על הגניבה, מה ניתן לטעון כלפיו בכדי שיודה בגניבה ויחזיר אותה לבעליה?
האיר הנודע ביהודה את פניו למלמד ואמר לו: היות ובני ביתך עדיין לא יודעים שהגעת, אל תלך עדיין לביתך שבור ורצוץ ובידיים ריקות. המתן כאן באחד החדרים הסמוכים, כיון שלדעתי תוך זמן קצר יבוא לכאן הסוחר בכדי שאתן לו אישור כשרות ורשות למכירת היין, וכשיהיה כאן אראה מה ניתן לעשות בעניינך. אל תתייאש, כי השם יתברך בוודאי ישלח עזרתו להציל עשוק מיד עושקו.
אכן, כדברי הנודע ביהודה, לא עבר זמן רב והנה סוחר היין נכנס אל רב העיר לקבל את ברכת 'שלום עליכם'. תחילה פתח הסוחר ונתן לרב תרומה נאה ומכובדת מאוד לצורך קמחא דפסחא עבור עניי העיר פראג. לאחר מכן הוא ביקש מהרב הכשר ליין שאותו הביא מהונגריה. הסוחר הסביר לרב שגם השנה, כמדי שנה בשנה, הבאתי יין מהונגריה לפראג, ויין זה כשר למהדרין מן המהדרין. אפילו משגיח מיוחד היה לי בדרך, מלמד חשוב, שהיה כל הזמן עם החביות, ובוודאי כבוד הרב יתן לי הכשר ליין כמו בכל השנים.
הציץ נודע ביהודה בפניו הדשנות של הסוחר ואמר לו: מוכרח אני לומר לך, כי הפעם התעוררה שאלה מסוימת בקשר לכשרותו של היין שהבאת מהונגריה, ולכן הפעם אצטרך לחשוב ולבדוק את הנתונים לפני שאוכל לתת לך את ההכשר. הסוחר המופתע לא העלה על דעתו את דברי הרב והתעניין על טיב הבעיה שעלתה. והנודע ביהודה ממשיך בניחותא: הבעיה היא שלפי דברי המשגיח, שהוא אכן אדם מהימן, הוא הטמין בין החביות ארנק מלא בכסף והנה הוא נגנב ונעלם.
הסוחר כמעט ואיבד את עשתונותיו: האם כבוד הרב חושד בי בגניבה? אבל הנודע ביהודה המשיך ואמר: חס וחלילה, יהודי אינו גנב, ובפרט סוחר מכובד כמוך. אולם אם באמת אתה לא לקחת את הכסף, הרי נמצא שאדם אחר לקח את הכסף ומן הסתם היה זה גוי, כך שמתעוררת עתה שאלה חזקה של יין נסך על כל החביות, יתכן שאסור לשתות את היין שהבאת לא רק בפסח אלא בכל ימות השנה. שמא תאמר שיהודי הוא זה שלקח את הכסף, הרי מסתבר שהוא עשה זאת בשבת, ואם הוא מחלל שבת הרי שמגעו ביין פוסל את היין. לפיכך עלי לחשוב האם אני יכול לתת הכשר ליין, שכן כעת דומה עלי שאצטרך להוציא מכתב שהיין שהבאת מהונגריה אסור בשתייה.
הסוחר ההמום עמד נבוך בפני הנודע ביהודה, ולחש: רבי, אני מודה ומתוודה, שאני הוא זה שלקחתי את צרור הכסף של המלמד. אולם לא עשיתי זאת בשבת. היה זה לפני הדלקת נרות, ואני יכול להשבע על כך. ותוך כדי דיבורו שלף הסוחר את צרור כספו של המלמד והניח אותו על השולחן, באומרו: עתה בוודאי יוכל כבוד הרב לתת לי את ההכשר בלב שקט, שהרי ידו של גוי לא נגעה ביין.
אולם הנודע ביהודה לא הסכים לקבל את דבריו: הענין כלל אינו פשוט כל כך, שהרי אתה נוגע בדבר. רווח גדול צפוי לך מעסקת היין ואינך רוצה להפסיד זאת, כך שאינך נאמן בזה. הרי יתכן מאוד שלקחת על עצמך את אשמת הגניבה, רק כדי להפטר מהחשש שגוי נגע ביין והפכם ליין נסך, הלוא אין ספק שמשתלם לך יותר לשלם את הסכום הקטן יחסית למלמד מאשר להפסיד את כל עיסקת היין.
הסוחר שהבין את הבור שחפר לעצמו החל לזעוק מרה: רבי, אל תהפכני לאומלל! אני נשבע לכבודו שאני הוא זה שלקחתי את הכסף של המלמד, ואילו היין כשר במאת האחוזים!
הנודע ביהודה שקע בהרהורים ואחר כך אמר לסוחר: אני מוכרח לומר לך שאיני יכול לסמוך לגמרי על דבריך, אך בזאת אסכים להכשיר את היין, אם תכניס את המלמד לעסק היין ותהפכנו לשותף אתך שווה בשווה. זה יהיה עבורך דרך תשובה, וכך תכפר על הצער שגרמת למלמד העני. רק אם תקבל על עצמך תנאי זה, אני מוכן לתת הכשר על היין שלך.
הסוחר הסכים לתנאו של הנודע ביהודה בחפץ לב. מיד קרא הנודע ביהודה למלמד מהחדר הסמוך, נתן לו את צרור כספו והודיע לו כי הוא עוד עתיד לקבל סכום כסף גדול מכל עסק מכירת היין.
