המפקד התעצבן עוד יותר על 'חוצפתו' של הרבי שהמשיך לעמוד והחל מכה אותו בעוצמה
הרבי שכב על האדמה, סופג מכות נמרצות ובעיטות גסות, אך נחוש מתמיד: בעיניו הוא תר אחר שברי המצות, מחפש אולי נותר איזה שבר מצה שלא שלט בו מגף הצורר הרשע… לפתע הבחין בחתיכת מצה קטנה שנותרה שלימה בלי פגע וחיש מהר – תוך כדי שהוא סופג מכות איומות, שלח ידו אל חתיכת המצה והניחה בחיקו. דקות ארוכות ספג הרבי מכות והשפלות, אך פניו זרחו אושר.
למרות המכות ולמרות האכזבה הקשה, הצליח להציל חתיכת מצה! נכון שאין בה שיעור ונכון גם שהיא שבורה ורצוצה, אבל בכל זאת – מצה! היש מאושר ממנו? כשהגיע לצריפו והתאושש, מיהר להודיע בקרב היהודים כי הצליח להציל חתיכת מצה קטנה, וסביבה – יתכנסו כולם הלילה, לערוך ליל הסדר כמעט כמשפטו וחוקתו.
הסיפור הבא נוטל אותנו למעלה משבעים שנה אחורנית, אל חודש אדר תש"ה, בעיצומם של ימי הזוועה באירופה המיטלטלת בנהרות של דם וקיטור הכבשנים העשנים.
במחנה 'ברגן בלזן', שהו באותה עת רבבות יהודית, ששוכנו במחנה הריכוז עד להודעה חדשה, כשמאות מהם נספים מדי יום ביומו מהמגיפות ומהתנאים הקשים במחנה. בין האסירים ששהו באותה עת במחנה, בלטה דמותו התמירה של הרב הקדוש מבלוז'וב זי"ע, שאמונה איתנה פיעמה בו והוא שימש כמשענת אישית – רוחנית לכל שוהי המחנה בימים קשים אלו.
באותה תקופה כבר החלו כוחות הברית להפציץ את סביבות המחנה, מה שגרם להחמרה בתנאי החיים במחנה, עד לשחרור כחודשיים לאחר מכן, בחודש אייר תש"ה. בתת התנאים הללו, באמונה יוצאת דופן שקשה לתארה, ביקש האדמו"ר מבלוז'וב לאפות מצות למען שוהי המחנה. משנואש להשיג את חומרי הגלם למצות באמצעים רגילים, הרהיב עוז לפנות לראש הצוררים – מפקד המחנה יוזף קרמר ימח-שמו, וביקש את רשותו לאפיית המצות. להפתעתו, המפקד לא שלל את העניין והודיע כי עליו להתייעץ עם הממונים עליו.
לא היה יום שמח במחנה כאותו יום – לילה לפני חג הפסח, בו הודיע המפקד כי הוא מאשר לאפות את המצות. הרבי הסתובב בפנים קורנות, והמתין בדריכות לשעות הבוקר של ערב פסח, אז נקרא לחדרו של המפקד וקיבל שק קמח, קנקן מים וגזירי עץ. בעיניים נוצצות נטל הרבי את הציוד היקר, וכשיצא – נזהר שדמעות התרגשותו לא ירטיבו את הקמח היקר, ויחמיצו אותו חלילה. הרבי פסע במחנה בצעדי ריקוד, נזהר שלא לעורר מהומה, אך פניו הסגירו את שמחתו הרבה…
בשעות הבאות, בנו הרבי וכמה יהודים נוספים תנור מאולתר, הבעירו בו אש והשיגו אפילו קערה קטנה ושני ענפי עץ – שישמשו כמערוכים. עד שסיימו את ההתארגנות כבר עמדה החמה באמצע הרקיע, ובשעת חצות – ניתר ליבם מהתרגשות כשמזגו את המים והקמח לקערה וששפתותיהם לוחשות בהתרגשות נדירה: 'לשם מצות מצוה, לשם מצות מצוה!'. הן פעלו במהירות הבזק, חיש מהר גיבלו את העיסה בזריזות, ערכו לעיגולים והכניסו לתנור בידיים חשופות – הם לא חשו את חום האש כלל, כי כל אברי גופם בערו בהתלהבות של מצווה! אין לתאר את האושר, את ההתרגשות, את הציפיה. הרבי עוטף את המצות בזהירות, נזהר שלא לאבד אף פירור.
אלא שלפתע פתאום, נשמעה מרחוק הלמות המסמרים של מגפיהם של הצוררים, וצעדיהם המתקרבים – פינו את ההתרגשות והאושר לאימה לופתת… 'יהודים בזויים!' שאג עליהם מפקד המחנה כשעיניו בוערות בזעם. 'אין לכם בושה? באותו יום בו אנו מאפשרים לכם לאפות לחמים לפי מצוות דתכם ולעשות ככל העולה על רוחכם – אתם שולחים מכתב להשמיץ אותנו בעולם? אין לכם בושה?!' זעק המפקד בחרון אף ושלף מכיסו מכתב המתעד את אכזריות הנאצים וזוועות המחנה, שיהודים אחרים שלחו בדיוק באותו יום לשווייץ…
היהודים נתקפו חלחלה, גם הרבי רעד באימה. המפקד הוסיף לצרוח ולקלל ותוך כדי כך שפך את הקמח והמים, דרך על העיסה ובעט בתנור ברשעות. בחמת זעם תפס את ערימת המצות היקרות מידיו של הרבי, זרקה ארצה ודרך עליה עד שהפך אותה לפירורים קטנים…
כל היהודים הביטו בחרדה במתרחש ונמלטו איש איש לצריפו. רק הרבי הוסיף לעמוד שם, מתכנן באותו רגע את הצעד הבא. המפקד התעצבן עוד יותר על 'חוצפתו' של הרבי שהמשיך לעמוד והחל מכה אותו בעוצמה עד שהפילו ארצה… הרבי שכב על האדמה, סופג מכות נמרצות ובעיטות גסות, אך נחוש מתמיד: בעיניו הוא תר אחר שברי המצות, מחפש אולי נותר איזה שבר מצה שלא שלט בו מגף הצורר הרשע… לפתע הבחין בחתיכת מצה קטנה שנותרה שלימה בלי פגע וחיש מהר – תוך כדי שהוא סופג מכות איומות, שלח ידו אל חתיכת המצה והניחה בחיקו. דקות ארוכות ספג הרבי מכות והשפלות, אך פניו זרחו אושר.
למרות המכות ולמרות האכזבה הקשה, הצליח להציל חתיכת מצה! נכון שאין בה שיעור ונכון גם שהיא שבורה ורצוצה, אבל בכל זאת – מצה! היש מאושר ממנו? כשהגיע לצריפו והתאושש, מיהר להודיע בקרב היהודים כי הצליח להציל חתיכת מצה קטנה, וסביבה – יתכנסו כולם הלילה, לערוך ליל הסדר כמעט כמשפטו וחוקתו. התרגשות עצומה אפפה את היהודים, לקראת ליל הסדר המרומם אותו יחוו בצוותא ובהתרוממות הרוח, למרות התנאים הקשים… כמה שעות חלפו וליל הסדר ירד על פני תבל, עוטף את העולם כולו בקטיפה כחולה מלכותית. שלושה כוכבים נצנצו ברקיע ועשרות יהודים התכנסו בצריפו של הרבי, למעמד 'ליל הסדר'. פניהם קרנו באושר, בברכת 'שהחיינו' דמעו עיניהם בהתרגשות: הרי רק מתי מעט שורדים כאן והם זוכים לערוך את ליל הסדר, לשבת יחדיו ולספר את סיפור יציאת מצרים בהודאה עמוקה לה' הטוב!
אל השולחן הובאה כוס מים דלוחים, זכר לארבע הכוסות. הרבי החל לקרוא את ההגדה בקול ערב, קורא קטע אחר קטע בנעימה. מדי פעם נשמעה התייפחות בקהל, פרץ של בכי געגוע שובר לב לימים שחלפו ואינם, לעריכת הסדר כבני חורין אמיתיים על יד שולחנות מלכותיים. הרבי הוסיף לקרוא בעיניים עצומות בדבקות, סוחף את הקהל כולו לסיפור הנצחי של עם ישראל, שאיש לא יכול עליו… ואז הגיע הרגע הגדול, שכולם ציפו וייחלו לו, הרבי הוציא מחיקו את חתיכת המצה שהציל במסירות נפש, מצה קטנה בגודל מטבע, והציגה לראווה. היה ברור שאין בה די לכולם וכולם היו בטוחים כי הנה מיד יברך הרבי על המצה ויאכלנה, הן הוא זה שמסר את נפשו למענה.
לפתע, נשמע קול מכיוון הנשים שהשתתפו במעמד המרטיט: 'רבי!', קראה אשה אחת לעברו, 'הן הלילה הזה הוא ליל הסדר, לילה של 'והגדת לבנך', לילה המוקדש להעברת המסורת והחזקת להבת האמונה בלבבות הדור הבא. נמצא עמי צבי – בני הקטן, הוא הילד היהודי היחיד במחנה, הוא כל הדור הבא שיש כאן!' אמרה האשה ופרצה בבכי של התרגשות לפני שהוסיפה: 'אולי, אם מותר לי לבקש, את פיסת המצה הקטנה יתן הרבי לצבי שלי, לילד היחיד כאן. במקום כה נורא בו לא נוכל לקיים והגדת לבנך כראוי, במקום כזה בו נראה כי סוף העולם הגיע ואין עתיד חלילה – נעניק את המצה לילד הקטן, ניתן לו לזכות במצווה הזו, שתיספג האמונה בנפשו לדורות הבאים!'
אישה סיימה את דבריה הנרגשים ופרצה בבכי, אך בקושי הצליחה לראות את תנועות הרבי לאחר דבריה שוברי הלב. עיני כל הנוכחים זלגו דמעות, ליבם נקרע בהתלבטות מייסרת: מחד גיסא – הרבי שמסר נפשו על פיסת המצה היחידה במחנה, ומאידך גיסא – האפשרות להעניק את המצה לילד ולהעביר את גחלת האמונה לדור הבא – התלבטות קורעת לב! גם הרבי התבלט ובחרדת קודש, הכריע: 'אכן כן. ראוי לנו לייחד את הלילה זה לדור הבא, נאה וגם יאה שהילד היחיד מבינינו יזכה במצה הזו, לו ניתן את הזכות הכבירה'... דומיה מתוחה עמדה בחלל והילד התקרב אל הרבי בצעדים מדודים. הכל הביטו לסירוגין בדמותו הנערצת של הרבי ובחתיכת המצה היקרה מפז שהחזיק מידיו. הרבי קרא לילד לגשת אליו ובקול נחנק מדמעות ציוה עליו לברך 'על אכילת מצה'...
חושך שרר במלוא האופק, רק בצריפו של הרבי, כמו פנסים מאירים, עשרות זוגות עיניים מרצדות. כוכבי שמים נצנצו בחשיכה וטל של התרגשות ירד ואפף את הנוכחים, קול ילדותי עמוק עלה לפתע: 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו' – וגעה כל העם בבכיה נסערת… 'על אכילת מצה!'. 'אמן' שקט מחריד נשמע בחלל והילד אכל את המצה היקרה, הנדירה, זו שאין בילתה עוד. הרבי טפח על שכמו בחום ובירכו כי אכן יזכה לחיות חיי אמונה, גם בתוך התופת ויזכה לצאת מאפילה לאורה… הסדר הוסיף ונמשך עד סופו ומחזה הילד המברך על המצה ומטמיע בנפשו את האמונה לדורות הבאים לא נשכח לעד מלב כל משתתפיו…
את הסיפור סיפר המרצה הנודע הרב מרדכי נויגרשל שליט"א, והוסיף, כי לפני שנים ספורות סיפר את הסיפור לקבוצת מבקרים במחנה, ואז לפתע קמה אחת המשתתפות שהזדהתה כאחיינית של אותה אשה גיבורת רוח, ובעיניים דומעות ביקשה את רשות הדיבור להשלמת הסיפור, וכך סיפרה: עם שחרור המחנה, הגיעו אותה אשה ובנה, כמו גם הרבי מבלוז'וב בעצמו, לארצות הברית. כשביקשה להקים בית, הוצע לה באקראי להינשא לרבי מבלוז'וב, והיא שמחה על ההצעה ונישאה לו.
לימים, סיפר הרבי על מעלתה הגדולה, בעקבותיה בחר להקים עמה את ביתו: 'אשה שבעומק התופת, בסבך התלאות, בעיצומה של המלחמה, היו בה גבורת נפש ועוצמה יהודית לדאוג לאמונת בנה – אשה כזאת היא ראוייה להערצה, אשת מופת. הן במלחמה היינו שקועים כולנו במלחמה על החיים, למי היה זמן להקדיש לכך שהילד יספוג ערכי אמונה, לנצל את ליל הסדר כדי להחדיר אמונה בזרעו אחריו?! אבל היא כן! האשה הזו, גיבורת הרוח ואצילת ההתנהגות, בתוך בליל הרגשות הסוערים והדמעות הרותחות – זכרה את בנה, את חובת הטמעת האמונה בו וההזדמנות לעשות זאת בליל הסדר. כמה מתאים להקים עמה בית בישראל, בית שאור האמונה יזרח בו לעד!'. לימים, כשנפטר הרבי בזקנה מופלגת לפני כחצי יובל, כיהן אחריו אותו ילד כרבי מבלאז'וב בבורו פארק, הוא הרב הקדוש רבי צבי יהודה שפירא מבלאז'וב זי"ע, שנפטר בט"ו תמוז תשע"ה, וכל ימיו שימש כנס ומופת לאמונה בוערת, שהתחילה לבעור בו שם בתוככי התופת.
ברגעים הקשים ביותר, במקומות הכאובים ביותר, ראה הרבי לנכון למסור את אותה חתיכת מצה עליה מסר נפשו, מתוך הבנה והפנמה כי בלילה הזה – הדבר הכי חשוב הוא להעביר את גחלת האמונה הלאה לדור הבא, להעניק את כל מה שאפשר כדי לתת לילד את האמונה עם כל העוצמה. היה כדאי לו למסור לילד את חתיכת המצה עליה כה התאמץ – כדי להעביר את גחלת האמונה לדור העתיד! ובימינו אנו, כשאנו זוכים לערוך את ליל הסדר מתוך שפע ואורה, מנוחת הנפש והרחבת הדעת, הרבה יותר קל לפנות זמן, מחשבה והתבוננות, בהזדמנות הנדירה החד שנתית הניצבת לפנינו, כיצד נוכל למנף את הלילה הזה ולהעניק לילדינו כוחות של אמונה, כיצד נוכל לתת להם בלילה הזה נכסי אמונה קבועים בנפשם, שילוו אותם לדורות עולם ולזרעם אחריהם...!
