המלמד יצא מהחדר בתחושה כי עולמו חרב עליו
'קשה לי לוותר על מלמד מסור ומוכשר כמוך' – התנצל המנהל בשפל קול, 'אולם תרומות נכבדות למוסדותינו ניצבות מנגד. ניסינו להרגיע את האב הנזעם ואנו סבורים שהוא לא נוהג נכון, אך אין לנו ברירה. לפיכך, הבה ננסה לסגור את פיטוריך באופן מכובד, נעניק לך פיצויים נדיבים וניפרד כידידים עד כמה שאפשר. בטוחני ששמך הטוב יסייע לך להתקבל במוסד אחר ושם תעשה חיל!'
המלמד יצא מהחדר בתחושה כי עולמו חרב עליו, זו הפעם השניה בחייו. הוא היה אחוז הלם ונבוך עד אימה, וניסה לשחזר באיזו תקרית מדובר, ומתי נהג באופן לא ראוי כלפי אחד מתלמידיו – בנו של העשיר הדורש את רעתו. כשבירר את העניין גילה כי התקרית התרחשה ביום בו נעדר מעבודתו, כלומר – ההתנהגות הקלוקלת היא כלל לא שלו!
אלא שאז התנפץ החלום בסערה של ממש, והאברך חש שהעולם חרב עליו: לילה אחד, גשום וסוער, נקרא לשיחה אל חותנו. הוא הבין כי דברים בגו, אולם לא שיער מה עומד לקרות. כשנכנס אל השיחה הבחין כי חמיו מכחכח בגרונו באי נעימות, מסמיק ומחוויר בלי הרף, ולבסוף 'יורה' את הפצצה:
'עסקיי נקלעו לקשיים, למעשה אני מרושש מכל נכסיי. ידעתי כי חפץ אתה לשבת על התורה, וכי יש לך תוכניות מרחיקות לכת להגיע לבקיאות מדהימה בכל מכמני התורה. עד עתה יכולתי לסייע לך, אולם עכשיו – אני בעצמי זקוק לעזרה כלכלית...'
האברך יצא מחמיו, לא לפני שהודה לו כמובן על עזרתו רבות בשנים, ובירך ואיחל לו כי בקרוב ישוב למעמדו. אולם כששב הביתה בברכיים כושלות – הבין כי מה שהיה כבר לא יהיה. בביתו משפחה שכבר לא קטנה, הכל זקוקים לפרנסה. הוא אינו יכול להמשיך לשקוד על דלתות התורה, הוא מחוייב לפרנסת משפחתו!
כששמו הטוב הולך לפניו, ומתוך אי נעימות ובושה, הציע עצמו לשמש כמלמד בתלמוד תורה סמוך. עד מהרה הניח אחד ממנהלי המוסד את ידו על האברך המיוחד, וגייס אותו למשרת קבע של מלמד בכיתה גבוהה. אף שהמלמד החדש לא הורגל בעבודה וכשהוא חף מנסיון קודם - החל במלאכת הקודש, החליט להצליח במלאכתו ולהתמסר אליה מאוד. הוא חש זכות שה' זימן לו אפשרות להמשיך לעסוק בתורה – אם כי באופן אחר.
גם עכשיו – כמלמד, שמו הטוב הוסיף ללכת לפניו, והכל דיברו עליו בהערכה גלויה. ידעו שהוא מכין את השיעורים היטב, שהוא מטפל בבעיות משמעת בימין מקרבת, שהוא נוהג בכפפות של משי בתלמידיו ובד בבד הוא כמלאך של רחמים העומד עליהם. אולם כל מסירותו והצלחתו – לא עמדו לו ביום פקודה - - -
היה זה כעבור שבע שנים, כשהוא כבר מלמד ששמו נישא בהערצה. באחד הימים נאלץ להיעדר מעבודתו, ובאותו יום – לימד במקומו ממלא מקום. כמה ימים אחר כך, נקרא לחדר המנהל – לראשונה בחייו - לשיחת נזיפה חריגה...
המנהל הסביר כי אחד מהורי תלמידיו התקשר, ודרש להשעותו מתפקידו מיידית – בשל התנהגותו כלפי בנו. המנהל התנצל כי הוא ביקש לעבור על העניין בהתנצלות, אלא שהאב הוא אחד מהתורמים הגדולים של המוסד, ו'עשיר יענה עזות'. הוא דורש בתוקף לפטר את המלמד שנהג שלא כשורה, ואינו מוכן להתפשר עכל כך בשום פנים ואופן!
'קשה לי לוותר על מלמד מסור ומוכשר כמוך' – התנצל המנהל בשפל קול, 'אולם תרומות נכבדות למוסדותינו ניצבות מנגד. ניסינו להרגיע את האב הנזעם ואנו סבורים שהוא לא נוהג נכון, אך אין לנו ברירה. לפיכך, הבה ננסה לסגור את פיטוריך באופן מכובד, נעניק לך פיצויים נדיבים וניפרד כידידים עד כמה שאפשר. בטוחני ששמך הטוב יסייע לך להתקבל במוסד אחר ושם תעשה חיל!'
המלמד יצא מהחדר בתחושה כי עולמו חרב עליו, זו הפעם השניה בחייו. הוא היה אחוז הלם ונבוך עד אימה, וניסה לשחזר באיזו תקרית מדובר, ומתי נהג באופן לא ראוי כלפי אחד מתלמידיו – בנו של העשיר הדורש את רעתו. כשבירר את העניין גילה כי התקרית התרחשה ביום בו נעדר מעבודתו, כלומר – ההתנהגות הקלוקלת היא כלל לא שלו!
ברגע הראשון חש הקלה של ממש. ראשית – כי לא פגע בילד, ושנית – כי נמצאה הדרך להשיב את חייו למסלולם התקין. כל מה שנדרש ממנו הוא לבקש מהמנהל לשאול את התלמיד מי הוא המלמד שפגע בו, ואז יבין המנהל כי מדובר בטעות עצובה. ממלא המקום הוא שפגע, כלל לא הוא!
מיד לאחר מכן, התחוללה מלחמה בלבו. הרי אין ספק שהוא צודק, הוא כלל לא חטא או פשע ולמה שישלם את המחיר. מצד שני, הרי העמדת האמת על תילה דורשת ממנו לכל הפחות לומר שזה לא הוא, ואולי זה מותר – אבל בהכרח הדבר יגרום לדבר סרה ביהודי אחר!
נקל לשער כי ההתחבטות לא היתה קלה, כל הלילה התהפך המלמד על משכבו. אולם בבוקרו של יום, האיר השחר ועמו האיר הבזק בלבו: לא, הוא לא יוביל לדיבור רע על יהודי אחר, יהא המחיר אשר יהא. הוא לא יעמיד את המנהל על טעותו, הוא לא יאפשר שבעטיו ידברו לשון הרע על רעהו, ויהי מה!
הוא נוסע לתלמוד התורה כמדי יום, הפעם – כדי לקחת את חפציו האישיים. הוא עובר בחדר המנהל ונפרד ממנו לשלום, כשהמנהל שב ומתנצל שהיחסים ביניהם נקטעים באיבם, ומבטיח להמליץ עליו בעתיד. כשלבו נקרע בין דאגת הפרנסה לבין המבוכה העצומה הוא שם פעמיו לביתו ומבקש לנוח מעט, אלא שצלצול טלפון טורדני אינו מניח לו. המצלצל האלמוני מחייג אליו שוב ושוב, וכשהוא מבין שלא יוכל לנוח עד שיענה לשיחה, הוא עונה בחוסר חשק.
קול בעל מבטא אמריקאי כבד נשמע מעבר לקו. המתקשר הציג את עצמו כעסקן אמריקאי, וסיפר שהוא ידיד משכבר הימים של חמיו. הוא מתקשר בשל העובדה כי יהודי עשיר אמריקאי הפריש מכספו סכום של מיליון דולר! - והוא רוצה 'לרכוש' בכסף זה אברך שילמד תורה לזכותו בעיסקת 'יששכר וזבולון', כשהוא מבטיח לתמוך בו בסכום עתק: $8,000 מדי חודש, במשך יותר מעשור, כי הקופה ובה מיליון הדולר מוכנה ומזומנת!
'רבים וטובים היו ששים על עיסקה שכזו', סיפר העסקן, 'אך אני נזכרתי דווקא בחמיך, והתקשרתי לשאול אותו אם יש לו מועמד מתאים. כמסיח לפי תומו הוא סיפר לי שחתנו הוא אברך יקר שישב באוהלה של תורה שנים רבות על חשבונו, אולם משלא הצליח להחזיק אותו בכספו – נאלץ החתן להפוך למלמד, וקשה להאמין שיסכים לעזוב את משרתו...'
האברך נשם נשימה עמוקה, מתקשה להאמין למה שאוזניו שומעות. 'בכל זאת', המשיך העסקן, 'ביקשתי מחמיך את הטלפון שלך, ואני פונה אליך. האם תרצה לחזור לשבת וללמוד כשפרנסתך מובטחת?' - - -
המלמד חשב שהוא הוזה. הוא התקשה לענות, המילים נעתקו מפיו. לא יאומן כי יסופר איזה נס, הקדוש ברוך הוא משיב אותו להיכלה של תורה על חשבון אדם זר, באופן קבוע ומבוסס לעשור קדימה, בצורה כה פלאית! כשהתאושש, תירץ שממילא יצא לחופשה קצרה מעבודתו כמלמד וחמיו אפילו לא יודע על כך..., והוא ישוש לחזור ללימוד תורה של קבע, כשאיפתו משכבר הימים!
עוד באותו יום נסגרה העיסקה כדת וכדין, נאמנו של העשיר האמריקאי קיבל את מספר חשבון הבנק של האברך הגיבור שנצר את לשונו בגבורה עילאית. הוא שב לאוהלה של תורה בשמחה ובחשק, כשפרנסתו מובטחת מדי חודש בחודשו בסכום כפול ומשולש ממה שהרוויח עד אז!
הסיפור המופלא שהובא בגיליון 'מרבים שלום' מפי הרה"ג רבי פנחס זרביב שליט"א, מחדד וקורא: אחים יקרים, מלשמור פה ולשון לא מפסידים, אף פעם! לפעמים נראה שזה בדיוק הזמן להתסיס נגד פלוני או לדבר נגד אלמוני, להעמיד אמת על תילה ולדייק ברכילות המסופרת בשווקים וברחובות, אולם הלא דיבור סרה ביהודים הוא סם המוות מסוכן, ומנגד – מידה טובה מרובה שבעתיים, שמירת הפה והלשון משפיעה טוב וחסד!
אחים יקרים, הבה לא נוותר על הזכות הכבירה שהיא גם חובה גמורה לשמור על הפה והלשון, לברוח מכל שמיעת או דיבור לשון הרע חלילה. הבה נלמד את ההלכות, הבה נשתמש בפה רק למטרות לשמן הוא נועד – להדק את הקשר עם ה'. וככל שפינו ולשוננו ידברו טוב על יהודים – כך נזכה להשפיע טוב וחסד עלינו ועל כל בית ישראל!
(פניני פרשת השבוע)
