הלך לאסוף זקן בן 85 שנה שנשכח בתחנת דלק... וזכה בזכות זה לארס את ביתו בת ה-27 הסכיתו ושמעו
אלקנה, נהג של החברה, קיבל את המסר כאשר כבר התכונן לקראת שינה. אמנם הוא גר במושב 'בית מאיר', מרחק נסיעה של רבע שעה מהמקום המיועד, אבל כאמור היה עם רגל וחצי במיטה ותכנן כבר ללכת לישון. אבל למרות הכול, הרי גילו של הקשיש מההודעה היה כגילו של אביו של אלקנה. "בטח הילדים שלו מתפוצצים מדאגה", חשב לעצמו, וכך אחרי התלבטות קצרה אזר אלקנה אומץ, החליף את הבגדים שלו וטס במכונית הפרטית שלו לעבר מקום הקשיש, תוך כדי כך שהוא מודיע בקבוצה שהוא זה שהולך לקחת את הזקן.
שום דבר לא הכין את מנחם, נהג בעל ותק של יותר מעשרים שנה באחת מחברות הנסיעה הוותיקות בארץ, להתחממות של המנוע בעליות לירושלים. הקושי עבורו היה כפול, מעבר לעובדה שמדובר באוטובוס מדגם חדש של מרצדס, שעלה יותר ממיליון שקל ונחשב למוביל בתחום, לאחר שעבדו עליו מיטב המהנדסים, מנחם לא האמין שדבר כזה קורה דווקא לאוטובוס הזה, ועוד ביום קריר וחורפי במיוחד.
בין הנוסעים שנאלצו לרדת מהאוטובוס שנעצר בעליות של שער הגיא – היה גם אלימלך, יהודי קשיש ודמנטי (שמתקשה לזכור) בן שמונים וחמש. הבן שלו הושיב אותו במיוחד ביציאה מבני ברק, ואחיו הגדול היה אמור לאסוף אותו מירושלים בתחנה הסופית. אלא שאף לא אחד מהבנים שלו לקח בחשבון שהאוטובוס יכול להתקלקל בדרך ותתבצע עצירה בלתי צפויה. כנהג ותיק שעבר כבר אי אלו דברים בחייו, מנחם ניסה להרגיע את כלל הנוסעים, ולומר להם שאוטובוס חלופי כבר הוזמן, ומדובר בסיפור של מקסימום רבע שעה שבו יצטרכו לסבול את הקור והרוחות העזים.
אלא שאף אחד מהנוסעים, כולל הנהג מהאוטובוס החלופי, לא ידעו שאלימלך הזקן הספיק בינתיים להתרחק האוטובוס ושכח לחזור אליו בחזרה. וכך, בעוד שכל הנוסעים התיישבו במקומותיהם והיו מוכנים לנסיעה, אלימלך נשאר חסר אונים בתחנה של שער הגיא. למזלו הוא זכר את המספר של בנו שמעון, ועדכן אותו בכך שנראה לו שהאוטובוס פשוט המשיך לנסוע בלעדיו.
מבוהל כולו התקשר שמעון בנו למרכז הבקרה של החברה, והסביר שבקור ובגשם הזה נמצא עכשיו אביו אלימלך באמצע שום מקום, והוא זקן וחולה ולא יכול להסתדר בכוחות עצמו, והוא מחכה לאוטובוס החלופי שלמעשה כבר הפסיד. הסדרן של חברת האוטובוסים נבהל והגדיל ראש, ושלח בקבוצה המשותפת לכלל הנהגים את ההודעה הבאה: "עקב תקלה, אוטובוס של החברה נאלץ לעצור בדרך שער הגיא, כאשר קשיש בן 85 דמנטי שסובל משכחה נשאר לבד. אנחנו מחפשים נהגים שנמצאים בקרבת מקום כדי שיוכלו לאסוף אותו משם".
אלקנה, נהג של החברה, קיבל את המסר כאשר כבר התכונן לקראת שינה. אמנם הוא גר במושב 'בית מאיר', מרחק נסיעה של רבע שעה מהמקום המיועד, אבל כאמור היה עם רגל וחצי במיטה ותכנן כבר ללכת לישון. אבל למרות הכול, הרי גילו של הקשיש מההודעה היה כגילו של אביו של אלקנה. "בטח הילדים שלו מתפוצצים מדאגה", חשב לעצמו, וכך אחרי התלבטות קצרה אזר אלקנה אומץ, החליף את הבגדים שלו וטס במכונית הפרטית שלו לעבר מקום הקשיש, תוך כדי כך שהוא מודיע בקבוצה שהוא זה שהולך לקחת את הזקן.
בדרך חשב אלקנה על מצוות גמילות החסדים הענקית שהוא עושה, ואמר לעצמו בלב: "הלוואי שבזכות המצווה הזו, בתי הרווקה דינה תמצא שידוך עוד השנה".
אלקנה ידע שהרבה דרכים למקום ברוך הוא, אבל למען האמת הוא כבר הרגיש שהוא ואשתו נחמה די נפלו לייאוש. כדי להתגבר על העייפות שלו, הוריד אלקנה את חלון המכונית כאשר המגבים שלו עובדים במרץ. טיפות הגשם שחדרו למרכב המכונית הצליחו להעיר אותו, אולם שום דבר מזה לא רמז לו אפילו על החבטה שהרגיש כעבור חמש דקות של נסיעה בצמיגי המכונית.
אלקנה עצר את הרכב וגילה שהצמיג שלו קרוע. באותם רגעים החלו מחשבות חרטה להתגנב לראשו: 'אולי בכל זאת זה לא היה רעיון טוב כל כך, לגשת ולקחת את הקשיש שמחכה בקור שמישהו ייקח אותו? מי יבוא עכשיו בקור ובגשם הזה לעזור לי עם הפנצ'ר?', חשב אלקנה לעצמו. הוא שלח הודעה בקבוצה של 'בית מאיר', ובתוך דקה קיבל מאחד מחבריו, שאמנם נמצא רחוק ממנו, את המספר של מתנדב שמתמחה בתיקון פנצ'רים.
אלקנה התקשר אל הבחור, ולתדהמתו אחרי עשר דקות הוא הגיע אליו במהירות שיא ואמר, "מילאתי דלק בתחנה של שורש ואז קיבלתי את הקריאה שלך. במה אפשר לעזור?". אלקנה שלף את הצמיג הרזרבי מהבגאז', ויחד עם ישראל החלו להרים את המכונית במנוף ההרמה ולהחליף צמיג. בינתיים שאל ישראל את אלקנה למעשיו, ואלקנה החל לספר לו בקצרה במה הוא עובד, כמה זמן הוא כבר גר ב'בית מאיר', וכן שיש לו בת זקונים בשם דינה – שעדיין לא מצאה את הזיווג שלה.
ישראל שמע את הסיפור ואמר לו: "תשמע, יש לי אחיין רווק בשם עודד, שעובד כעורך דין וגם מחפש הרבה שנים שידוך... אולי נוכל לעשות משהו בעניין?". אלקנה העביר לישראל את הפרטים על דינה ביתו, והודה לישראל על כך שעזר לו בהחלפת הצמיג. לאחר מכן המשיך בנסיעה לעבר אלימלך הקשיש שחיכה לו ואסף אותו לירושלים, שם נפגש עם הבן שלו, לאחר שקבעו הוא יחכה לו בתחנה המרכזית בירושלים.
אלקנה כבר שכח מהסיפור של ישראל, אבל כעבור שבועיים באמצע העבודה הטלפון שלו צלצל, ועל הקו היה אותו אחיין בשם עודד, שאמר שהוא מתנצל אם הוא מפריע, פשוט הוא קיבל את המספר מדוד שלו ישראל, ושואל האם הצעת השידוך עדיין רלוונטית. ישראל הנרגש אמר שכן, ושהוא יברר מול בתו דינה אם היא תוך כדי פגישות, ואם לא אז הוא מוזמן להתקשר אליו בעוד שעה. מה שקרה במציאות הוא מעבר לכל דמיון. כבר למחרת, דינה ועודד נפגשו, והחליטו להתארס כעבור שלושה חודשים. אלקנה לא שכח להזמין לחתונה גם את אלימלך הקשיש, שכל המהלך בעצם התחיל מקריאת העזרה שקיבל, על כך שיש קשיש שמחכה לעזרה, ובזכות החסד שעשה נמצא גם השידוך עבור בתו דינה.
