היא פתחה את ידה, המכתב החל להתעופף באויר, והיא מביטה אחריו ורואה את מכתבה נישא ברוח, עולה למעלה ונעלם עם האופק
נטל הבחור את המכתב וחזר להיכל הישיבה, שם פגש בראש הישיבה, הגאון רבי אליהו ברוך קמאי זצ״ל, וביקש להתייעץ עימו. הבחור הושיט לראש הישיבה את האגרת, ואמר לו כי דומה עליו שזהו השידוך שלו, אלא שהוא מתלבט בשל העובדה שהנערה מבוגרת ממנו בשש שנים. ראש הישיבה קרא את האגרת בעיון ואמר כי הוא אכן מכיר את המשפחה והוא סומך את ידו על כך שדווקא נערה זו היא שתתמוך בידו להשאר באהלי שם וביני עמודי דגירסא. תיכף נשלח שדכן אל הנערה ולא חלפו ימים רבים עד שהם נכנסו תחת החופה.
סיפר הגאון רבי יעקב קמנצקי זצ"ל: בעיירה מיר, המצויה על יד הגבול שבין מדינות פולין וליטא, התגוררה נערה שהתייתמה מאביה בגיל צעיר. הנערה הייתה בת למשפחה צנועה וטובה שביום מהימים חרב עליהם עולמם. אביהם, ראש המשפחה, היה רתוק למיטתו במשך זמן רב עקב מחלה קשה שאחזה בו. בני המשפחה המסורים ניסו לדאוג לו ולהקל על מכאוביו, אך הוא דעך לנגד עיניהם.
ירושה כספית לא הניח האבא אחריו. אמנם במשך שנות חייו עבד האב לפרנסתו, כשבד בבד הקדיש שעות רבות מעתותיו לתורה. אלא שמני אותם ימים בהם נפל למשכב לא היה בידו את האפשרות להמשיך ולהתפרנס. התרופות והטיפולים עלו הון רב. הרופאים והרוקחים דרשו את שלהם עבור ביקורים ומיני רפואות שונים ומשונים, שאם כי לא הועילו כלום, אך עדיין נתבקשו לשלם עבורם מחיר מלא. עם פטירתו של האבא נוכחו בני המשפחה לראות כי הם נותרו חייבים סכומי כסף גדולים.
הנערה נחלצה לעזרה. מוכשרת הייתה במעשה ידיה, ואת משכורתה הצנועה חילקה לכמה חלקים: בחלק אחד השיבה את חובות העבר, בחלק השני עזרה לפרנסת בני המשפחה שנותרו ללא זן ומפרנס, ואת החלק השלישי שמרה וחסכה לעצמה, כנדוניה לקראת נישואיה העתידיים במזל טוב. ידעה הנערה היטב כי 'אם אין לי מי לי', והיות ואין לה אב שיעמוד לימינה ויתן לה את התמיכה הכלכלית לקרת נישואיה, עליה לדאוג לעצמה לסכום בסיסי, שיהא לה עם מה להתחיל את חייה העתידיים. פרוטה לפרוטה הצטרפה, אך לידי חשבון גדול לא הגיעו פרוטות אלו, ובוודאי שרחוקות היו מסכומי הנדוניה שהיו מקובלים לתת לחתן באותם הימים.
עם הימים, לאחר שבגרה הנערה והגיעה לפרקה, ראתה את כל חברותיה מתארסות ונישאות בעוד היא נשארת רווקה וגלמודה. קשייה האמיתיים למצוא שידוך ראוי נבעו אמנם גם בגלל סיבות חיצוניות, אשר בין היתר היו מצד יתמותה ועניותה, אבל גם ובעיקר, בגלל שאיפתה האיתנה להנשא לבן תורה ותלמיד חכם ולהקים את ביתה עם אדם שיקדיש את חייו ללימוד התורה בהתמדה.
כדי להנשא לבן תורה, היה על הנערה להביא תמיכה כלכלית מצד משפחתה, לתת 'קעסט' הגון לחתן ולספק לו את כל צרכיו הגשמיים על הצד היותר טוב, מלבד נדוניה מכובדת כראוי לו. אלא שהיא הייתה יתומה, אביה לא היה בחיים ואילו אימה, האלמנה השבורה, הייתה חסרת כל. הנערה הבינה היטב כי אין מי שיכול לסייע לה להגשים את שאיפתה הנעלה.
השנים נקפו וחלפו, והנערה נשארה בודדה ועצובה. ובכל זאת היא לא הסכימה לוותר. היו שדכנים שהתדפקו על דלתותיה עם שידוכים שונים שהצהירו כי אין הם מבקשים ממנה ולא כלום. בדעתם לעבוד ולפרנס את הבית כמנהג בעלי בתים חשובים, ומוותרים הם על הנדוניה. אך הנערה לא נענתה להצעות המפתות, כשראתה וידעה שבאלו לא תוגשם שאיפתה הטהורה והזכה להנשא לבן תורה.
יום אחד, בעודה יושבת מכונסת בעצמה ומהורהרת במצבה, החליטה הנערה לעשות מעשה לא שגרתי: לכתוב מכתב לאחד היחיד שיכול לעזור לה, הלוא הוא אבינו שבשמים. יודעת הייתה כי הקב"ה הוא שומע תפילת כל פה, אך היא ביקשה לעשות מעשה של ממש ולכתוב לו מכתב מפורט על מצבה ועל הישועה לו היא זקוקה.
על גליונות נייר פשוט רשמה הנערה את כל התפילות שהיו שגורות בפיה בשנים האחרונות. בכתיבתה הרגישה הנערה שהיא פורקת את מטען הכאב והצער שנשאה בלבה. היא הסבירה לפרטי פרטים את העיכובים השונים שהם מנת חלקה בבואה לחפש את זיווגה הנכון. היא גם תיארה את סוג הבעל שאותו חיפשה כל כך בעקביות: בן תורה השקוע בלימודו בהתמדה והיא משוש חייו, אדם בעל מידות טובות ונעימות, שיראה את העיקר והנכון בחיים ויקים יחד עימה בית נאמן בישראל.
את מכתבה שנכתב בדם ליבה סיימה הנערה במלים: ״אתה ה׳, אבי יתומים ודיין אלמנות, מפרנס עניים ומגביה שפלים, ודאי תוכל להענות לתפילותי ולמצוא עבורי חתן ראוי. אני סומכת עליך בכל עת ובכל שעה", והיא חתמה את שמה המלא ואת מקום מגוריה המפורט, ברחוב זה וזה שבעיירת מיר.
כיצד שולחים מכתב לאבינו שבשמים שמלוא כל הארץ כבודו? הנערה הכניסה את המכתב לתוך מעטפה סגורה, אשר עליה כתבה מבחוץ: ״לאבינו שבשמים״. יצאה אל עבר המישורים המוריקים שהקיפו את העיירה מיר, שם נעמדה והחזיקה את המכתב ברפיון כשהיא ממתינה למשב רוח. לאחר כמה דקות החל מזג האוויר להתערבל מעט, רוח חזקה החלה לנשוב, והנערה ניצלה את ההזדמנות: היא פתחה את ידה, המכתב החל להתעופף באויר, והיא מביטה אחריו ורואה את מכתבה נישא ברוח, עולה למעלה ונעלם עם האופק.
תחושה מרוממת הייתה לה בדרכה חזור לביתה. היא הרגישה כי המכתב התעופף ועלה למרומים, הגיע עד לכסא הכבוד, והקב"ה בוודאי יקבל את בקשתה.
*
ימים אחדים אחרי שיגור המכתב, יצא אחד מתלמידי ישיבת מיר הנודעה, רבי יצחק יחיאל דוידוביץ שמו, לשוח בשדה. הסוגיא בה עסק הייתה קשה וסבוכה, והוא ביקש לסכם לעצמו את מהלכי רבותינו הראשונים והאחרונים במנוחת הנפש והדעת. שמעתא בעי צילותא, והמרחבים סביב העיירה מיר התאימו לכך מאוד.
מהלך היה יצחק יחיאל לאיטו כששפתיו דובבות את דברי הגמרא והמפרשים. והנה תוך כדי שינון הסוגיא, לפתע צדו עיניו מעטפה סגורה שהיתה מונחת בין השיחים והאבנים. דומה היה לו כי משמים זיכו אותו במצות 'השבת אבידה', שמא יש בתוכה סכום כסף או אגרת החשובה לבעליה. יצחק יחיאל התכופף להרים את המעטפה ולהפתעתו ראה שהמכתב מיועד 'לאבינו שבשמים'.
היו אלו רגעים של חיבוט הנפש. יצחק יחיאל לא ידע את עצמו כדת מה עליו לעשות עם מעטפה זו. מחד גיסא הרי איסור יש לקרוא מכתב שנשלח בין אדם לחבירו, אלא שכאן לא היה זה מכתב לאדם כי אם לבורא עולם, ושוב אין איסור לקרוא את המכתב. ומאידך, חושב הוא לעצמו, גם אם אכן מותר לו לקרוא את התוכן שנמצא בתוככי המעטפה, וכי אין הוא מסוגל להתגבר על סקרנותו. כך היה עומד יצחק יחיאל וחושב לעצמו מה לעשות עם אותה אגרת שהתגלגלה לידיו.
לאחר מחשבות רבות, הכתה במוחו המחשבה שמא מכתב זה נשלח על ידי אדם הזקוק לעזרה ובצורה כזו הוא מבקש מהקב"ה שיעזור לו. יתכן אפילו שמדובר בפיקוח נפש של ממש, ואין לו לעמוד על דם רעו. עוד יותר מכך, אם דווקא הוא מצא את המכתב בהשגחה פרטית, הרי זו ראיה שהוא יוכל לסייע לשולח האגרת. כיון שכן החליט הבחור לפתוח את המעטפה ולקרוא את תוכנה.
בהתפעלות עצומה קרא הבחור את דברי הנערה והתרגש עד דמעות מהכאב והצער שבהם נכתבה אגרת זו. הדברים היו יוצאים מהלב, כנים ואמיתיים ומדברים בעד עצמם. הבחור קרא את המכתב שוב ושוב, ולפתע הוא הבין שלא לחינם התגלגל מכתב זה דוקא אליו. אין זאת אלא לפי שזו האשה בדיוק אותה הוא צריך כדי להתעלות במעלות התורה ולשבת באהלה של תורה כל ימי חייו. הרי זו האשה הנכונה שתעשה הכל בכדי שהוא יוכל לשקוד על דלתות התורה יומם ולילה.
נטל הבחור את המכתב וחזר להיכל הישיבה, שם פגש בראש הישיבה, הגאון רבי אליהו ברוך קמאי זצ״ל, וביקש להתייעץ עימו. הבחור הושיט לראש הישיבה את האגרת, ואמר לו כי דומה עליו שזהו השידוך שלו, אלא שהוא מתלבט בשל העובדה שהנערה מבוגרת ממנו בשש שנים. ראש הישיבה קרא את האגרת בעיון ואמר כי הוא אכן מכיר את המשפחה והוא סומך את ידו על כך שדווקא נערה זו היא שתתמוך בידו להשאר באהלי שם וביני עמודי דגירסא. תיכף נשלח שדכן אל הנערה ולא חלפו ימים רבים עד שהם נכנסו תחת החופה.
כפי שהנערה ייחלה, התעלה רבי יצחק יחיאל והגיע למעלות גדולות בתורה וביראה. לימים הוא התמנה למנהלה הרוחני של ישיבת מינסק, והיה לרבו של רבי יעקב קמנצקי שכאמור הוא זה שסיפר את הסיפור המופלא הזה, על האיש והאשה שזכו והשכינה סובבה את שידוכם בדרך פלא והייתה שרויה ביניהם תמיד.
*
על נוסח הברכה האחרונה בסדר השבע ברכות: 'מְהֵרָה ה' אֱלֹהֵינוּ יִשָּׁמַע בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחוּצוֹת יְרוּשָׁלָיִם. קוֹל שָֹשֹוֹן וְקוֹל שִֹמְחָה. קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה. קוֹל מִצְהֲלוֹת חֲתָנִים מֵחֻפָּתָם וּנְעָרִים מִמִּשְׁתֵּה נְגִינָתָם', הקשו המפרשים: מהו לשון הרבים 'מצהלות חתנים מחופתם', והרי בחתן אחד אנו עוסקים, בשלמא על 'נערים ממשתה נגינתם', ניתן לומר שאלו הם הנערים הרבים המשמחים את החתן והכלה, אך מי הם ה'חתנים' בעוד שבחתן אחד אנו עוסקים.
ובאופן נפלא תירץ מרן חתם סופר זיע"א בחידושיו על מסכת כתובות (ח.): 'קול מצהלות חתנים מחופתם, תרי משמע, היינו שם י"ה השרוי עליהם, ונקרא גם כן חתן כביכול, כ'מְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ' (ישעיה סב ה)'. וכוונתו כפי הנראה היא לדברי הגמרא במסכת סוטה (יז.): 'דריש רבי עקיבא: איש ואשה, זכו - שכינה ביניהן', והקב"ה המצוי ביניהם הוא החתן הנוסף, ומצהלות חתנים הוא שמחת החתן והקב"ה המצוי עימו.
*
הרה"ק רבי חיים אלעזר ממונקאטש זיע"א כותב בספרו 'דברי תורה' (מהדורה קמא, אות ז) מה ששמע מהרה"ק רבי יחזקאל שרגא משינאווא זיע"א בעל 'דברי יחזקאל' בשם הרה"ק רבי צבי הירש מזידיטשוב זיע"א בעל 'עטרת צבי' בעניין מה שמצינו שאמרו חז"ל בסוף מו"ק (כח:) מנין לחתן שמיסב בראש, שנאמר (ישעיה סא י) 'כחתן יכהן פאר', מה כהן בראש אף חתן בראש, שהיה דרכו להושיב את החתן בסעודת השבע ברכות בראש בקרן זוית למעלה של השלחן, יען כי הקרן זוית היינו מחבר שני הצדדים יחדיו, וכן הוא הבחינה יחוד וחבור חתן וכלה. וידוע כי דבריהם הקדושים עמקו מני ים ומרמזים ביחודים עליונים. וכתב שם לבאר כי 'צד' עולה בגימטריא 'מזל טוב', ולכן נהוג אצל בני ישראל לומר ברכת 'מזל טוב' בכל התחלת עניין שזקוקים לו לברכה ולהצלחה. אמנם מבואר בספרי הקבלה שכל הישועות באים מצירוף של שני מזלות, ולכן צריכים שיהיה שתי פעמים צד, וזהו 'צד החתן וצד הכלה', ולכן היה דרכו להושיב את החתן בקרן זוית, חיבור של שני הצדדים, בכדי שיהיה שתי פעמים 'מזל טוב'.
והנה מבואר בספרים דבר נפלא, שקרח ביקש להפריד בין הדבקים ולהבדיל בין הצדדים, והוא מדויק בדברי רש"י, הן בלשונו (רש"י במדבר טז א): 'ויקח קרח - לקח את עצמו לצד אחד, והן בלשונו (שם פסוק ז): 'וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זה', כי הנה שתי פעמים 'צד' עולה בגימטריא 'פקח', וזו השאלה על קרח ש'פקח' היה והכיל בתוכו את שני הצדדים, מה ראה לשטות זו שלקח את עצמו ל'צד אחד' בלבד, ובכך הפסיד לעצמו את מעלת השלום והשלוה שיש בכך שמתחברים שני הצדדים ('דבר צבי' מערכת נ, 'ברכת אברהם').
ויש להסמיך לדברים הללו את דברי הרה"ק האביר יעקב זיע"א בספרו 'פתוחי חותם' שפירש את דברי הפסוק (במדבר טז ג): 'וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'', כי הנה 'קרח' במילויו הוא: 'קוף ריש חית', ושלשת האותיות האמצעיות: 'ו-י-י, בגימטריא כ"ו, כמנין שם הוי"ה, וזהו שטענו קרח ועדתו בדבריהם: ובתוכם ה' – ששם הוי"ה חתום בתוככי שמו של קרח, וזו הוכחה שהאמת עימו ולו יאתה הגדולה.
