היא התקשתה להבין את התנהגותה של האם, והיא התפרצה עליה בזעקות רמות: 'איך את מתנהגת?! איזו אמא מזניחה שאת!
כל הסיפור הזה התרחש ביום חמישי. למחרת היה יום ששי, ואחריו שבת קודש. בשני הימים האלה הוסיף הילד לאכול לא דרך הפה, כרגיל, אלא שביום ראשון שב והתעקש לאכול דווקא בפיו. לפי ההנחיות שקיבלה היא מאפשרת לו, ולוקחת את הסיכון שבעוד כמה דקות יתחיל הילד להקיא.
אבל הילד לא מקיא. שעה, ועוד שעה, והערב יורד, ובוקר יום שני מפציע, ושוב הילד אוכל דרך הפה כאחד האדם, ושוב מוכנה הקערה לספוג את ההקאה אולם נשארת נקיה, ועוד כמה שעות חולפות, ומגיע יום שלישי... ואז לאט לאט הם מפנימים את העובדה: הילד אוכל כאחד האדם, דרך הפה, והוא כבר לא מקיא!
יום חמישי, כ"א באדר ב' תשפ"ב. בחצר בית חולים נודע במרכז הארץ, הולכת אשה הנושאת עגלה, בתוכה פעוט כבן שנה וקצת. היא מטיילת עתה בחוסר מעש, ממתינה עד בוש לתוצאות הבדיקות של בנה יקירה.
סיפורו של הפעוט כואב ועצוב למדי. הוא נולד – כאמור – כשנה קודם לכן, כשהוא סובל מאי ספיקת כליות, ומטופל בתרופות וטיפולים שונים ומשונים, שלא נדע.
אחת מתופעות הלוואי הקשות של מצבו הרפואי, היא חוסר תיאבון חמור והקאות בכל עת. הפעוט אינו יכול לאכול דרך הפה כאחד האדם, ואם הוא טועם משהו דרך הפה – לאחר זמן קצר הוא מקיא כמויות גדולות, וכל מה שנכנס לגופו בשעות האחרונות – יוצא בדרך לא סימפטית בעליל.
כעת שוב שוהה האשה בבית החולים, ובהמתינה לתוצאות הבדיקות – יצאה לטייל עמו קצת. בעיצומו של הטיול החל הילד להקיא, ואמו – שהכירה את התופעה, לא התרגשה ולא נחרדה. היטב ידעה שאין מה לעשות, יש לחכות שהילד יסיים להקיא, ורק אז יהיה ניתן לטפל בו.
אלא שבאותה עת היתה בחצר בית החולים אשה נוספת, שלא הכירה את התופעה ולא הבינה את המצב שלפניה. היא ראתה ילד מקיא, פעוט כאוב ומלוכלך שסובל מהקאה ארוכה, ולצידו אמו – שלא עושה דבר. 'זעם קדוש' פעפע בה, היא התקשתה להבין את התנהגותה של האם, והיא התפרצה עליה בזעקות רמות: 'איך את מתנהגת?! איזו אמא מזניחה שאת! נותנת לילד שלך להקיא בלי לטפל בו!
ראיתם מה זה?' – צעקה האשה פעם ועוד פעם, לעיני עשרות בני אדם שגדשו את האזור. האם עמדה נבוכה ומבוהלת, מבויישת ומושפלת, עשרות זוגות עיניים נעוצות בה – באשה שמתעלמת מבנה הסובל והמקיא, היא הרגישה שדמה נשפך כמים!
בעודה עומדת אבודה לנוכח הסיטואציה הנוראית, האירה בה הארה שמימית: הן היא מתבזה עכשיו שלא באשמתה, זו שעת רצון עילאית! לנוכח המצב התקשתה להתרכז, וכל מה שהצליח להפיק מפיה היו לחישות שקטות שהן זעקת מרת נפש: 'רבונו של עולם, ישועות גדולות! רבונו של עולם ישועות גדולות!!!'
יותר מזה לא הצליחה להתפלל, היא בקושי מבינה איך הצליחה להוציא מפיה את חמשת המילים הללו פעם אחר פעם. אבל את זה הצליח לבטא, בלב נשבר ונדכה, מתהומות של בושה וצער, תוך כדי בזיונות ופגיעה אישית שורפת!
כמה רגעים שנראו כנצח חלפו, וקולה של הזועקת לעברה נדם. חצר בית החולים שב לשגרה, וגם בנה סיים להקיא, והיא החליפה את בגדיו בשלווה, ואחר כך גם שבה לביתה. רק המראות הקשים שעברו עליה לא משו מנגד עיניה, עדיין חץ הפגיעה היה נעוץ בליבה, כמו גם משאלתה אשר זעקה בעיצומה של החוויה הקשה.
כאמור, כל הסיפור הזה התרחש ביום חמישי. למחרת היה יום ששי, ואחריו שבת קודש. בשני הימים האלה הוסיף הילד לאכול לא דרך הפה, כרגיל, אלא שביום ראשון שב והתעקש לאכול דווקא בפיו. לפי ההנחיות שקיבלה היא מאפשרת לו, ולוקחת את הסיכון שבעוד כמה דקות יתחיל הילד להקיא.
אבל הילד לא מקיא. שעה, ועוד שעה, והערב יורד, ובוקר יום שני מפציע, ושוב הילד אוכל דרך הפה כאחד האדם, ושוב מוכנה הקערה לספוג את ההקאה אולם נשארת נקיה, ועוד כמה שעות חולפות, ומגיע יום שלישי... ואז לאט לאט הם מפנימים את העובדה: הילד אוכל כאחד האדם, דרך הפה, והוא כבר לא מקיא!
עברה מאז תקופת מה, אמנם הילד עוד לא נרפא לחלוטין, ותפילתנו שיירפא במהרה, אבל התופעה הקשה של אכילה והקאה – חלפה מן העולם! ההורים המאושרים אינם מוצאים הסבר לשינוי המהפכני, מלבד חמישה מילים שנאמרו תוך כדי חוויה משפילה: 'רבונו של עולם, ישועות גדולות!'
וכאילו כדי להוכיח זאת, ביום כ"א בכסלו תשפ"ג, תשעה חודשים בדיוק מאותו יום טראומטי, זכו הורי הפעוט לחבוק בן נוסף, בריא ושלם, תינוק חייכן ומתוק. הנה כי כן, הזעקה 'ישועות גדולות' תוך כדי הבזיון, ניצול שעת הכושר העילאית בהן הבושה היתה בשיאה – הביאה ישועות גדולות באמת: פעוט אחד נושע מבעיית ההקאה שהעיקה על חייו, ופעוט נוסף זכה להיוולד למשפחה המאושרת!
כל פרטי הסיפור סופרו בגיליון 'השגחה פרטית' מפי בעל המעשה, כדי ללמדנו: שעת הבזיון היא שעת כושר, עת בה שערי שמים נפתחים, רגעים בהם ניתן למשוך מהבנק השמימי כל הטבה רצויה. נכון, בשעת מעשה קשה להתגבר על הבושה האופפת, על תחושת החרפה והזעם המפעפעת בכל נימי הלב. אבל חבל להחמיץ שעת הזדמנות כזו, לבזבז אותה על רגש שלילי כאוב ומוצדק ככל שיהיה...
הבה נמתין להזדמנות הקרובה בה מישהו יפגע בנו, נשוש עליה כמוצאי שלל רב. נזכור שזה הזמן לגשת לכסא הכבוד ולחטוף מכל הבא ליד, ישועות גדולות בבריאות, בנחת, בפרנסה, בשמחות, בכל מה שיהודי זקוק לו. הבה ננצל את שעת הכושר של קבלת הבזיונות, ונזכה למנף אותה לרגעים משני חיים לטובה ולברכה!
