היא השחילה את כל גופה החוצה, וכך היתה תלויה בין שמים לארץ בקומה חמישית. כפסע היה בינה לבין... ה' ישמור ויציל...

כשאני חוזר הביתה אני רואה את כולם נסערים, והם אומרים לי "מזל טוב! קיבלנו ילדה במתנה". הם מספרים לי שבתי בת השנה הייתה במרפסת, ונכנסה בדיוק באותו מרווח של 12 ס"מ שבין הסורגים. היא השחילה את כל גופה החוצה, וכך היתה תלויה בין שמים לארץ בקומה חמישית. כפסע היה בינה לבין... ה' ישמור ויציל את כל עמו בני ישראל...

מספר הרה"ג ר' יעקב שפיאצקי מבני ברק:
את מרפסת ביתנו בנינו תקופת מה אחרי שנכנסנו לדירה. מובן שהתקנו סורגים לפי הכלל, שהרווח בין סורג לסורג חייב להיות 10 ס"מ לכל היותר. למעשה, האדם שהתקין את הסורגים הניח את אחד מהם במרחק של 12 ס"מ מן הסמוך לו. לא ידעתי על כך. הוא לא סיפר לנו על הטעות, וייתכן שגם הוא עצמו לא הבחין בזה. למעשה התגוררנו בדירה שיש בה חשש לסכנת חיים, מבלי להיות מודעים לכך בכלל.
בערב אותה שבת שעליה ברצוני לספר, החלטתי לשים קץ לדין ודברים שהיה לי עם יהודי מסוים. עד כה קיוויתי שהוא יודה בחלקו בסכסוך ויפעל כמתבקש, אבל זה לא קרה, והגיע הזמן לעשות שלום. שהרי הקב"ה עושה את הכול, ואין עוד מלבדו.
לא רק בלב מחלתי, אלא גם שלחתי לו משלוח יפה בערב שבת. בשבת קודש אחרי הצהריים הייתי בבית הכנסת. לפתע אמר מישהו דבר מה, וחברו ענה כנגדו. גם אני הייתי קשור לעניין, והדבר הסעיר את רוחי מאד. בחסדי ה' וברחמיו הגדולים והעצומים זכיתי לקחת את העניינים ברוח טובה ולומר: "גם זו לטובה, גם זו לטובה".
זה דרש ממני מאמץ, וגם היה כרוך באי נעימות, ובכל זאת, אני מודה לה' על שלא התפתיתי להיגרר למחלוקת ולרגשות שליליים, ועל שהצלחתי להתרכז בכך שהכל מאתו יתברך. שהרי אם כך הדבר, עלי רק להודות לו על שהוא מנהיג אותי באופן הטוב ביותר.
כשאני חוזר הביתה אני רואה את כולם נסערים, והם אומרים לי "מזל טוב! קיבלנו ילדה במתנה". הם מספרים לי שבתי בת השנה הייתה במרפסת, ונכנסה בדיוק באותו מרווח של 12 ס"מ שבין הסורגים. היא השחילה את כל גופה החוצה, וכך היתה תלויה בין שמים לארץ בקומה חמישית. כפסע היה בינה לבין... ה' ישמור ויציל את כל עמו בני ישראל.
באותו זמן, בתוך הבית, ישבה אשתי עם הבנות וקראה פרקי הודאה. הן אמרו 'מזמור לתודה' ואת פרק קל"ח שאומרים שם "אודך בכל לבי... אודה את שמך על חסדך על אמתך... ה' חסדך לעולם". הן לא ידעו מה קורה בדקות אלו במרפסת. ברגע האחרון ממש, הבחינה בתינוקת בתי הגדולה בת השש עשרה, ובסייעתא דשמיא היא לא איבדה עשתונות. ברוגע היא ניגשה אל הפעוטה והחזירה אותה פנימה, לתוך הבית.
ואני לא ידעתי, כי באותן דקות גורליות בהן אני 'סופג אבנים' ומתחזק ואומר 'גם זו לטובה', מצטרפת הזכות הזאת עם זכות ההודאה לה', וברגעים אלו מציל הקב"ה את בתנו הקטנה מנפילה הרת אסון.
לו הייתי נשאל לפני כן: איזה צער עדיף, האם עגמת הנפש שהיתה לי, או לחילופין, הי"ו...? ודאי שהייתי בוחר במה שקיבלתי. אף אחד אינו יודע איזה צער נמנע ממנו.

(גל' השגחה פרטית)