הוא נסע לתל-אביב והתמקם בגינה סמוכה לבית בו נמצא הבן-יקיר בהתאם לאיכּון- הסלולרי. התקשר לבן ושאל: "אתה רואה אותי?"

בליל שישי, בשעה 2:30 מישהו העיר אותו, שם על הספסל. הוא תיאר לעצמו שמדובר או במשטרה, או בטיפוס שהמשטרה מחפשת אחריו… אבל לא! זה היה הבן שלו, הבן שהודיע: "אבא, אני חוזר – רק כי אתה ישנת עבורי שבוע ברחוב!

אשתקד התקיים 'קונוונשן' של ארגון 'דרשו' באוקספורד, אנגליה. במסגרת ימי הועידה גם התקיים סיום הש"ס, בהשתתפות רבים מיהדות אירופה. במהלך האירוע נאם פה מפיק מרגליות, הגאון רבי יוסף וינברג שליט"א – רב דק"ק תפארת ישראל גולדרס גרין.

באמצע דבריו עצר וטען שאינו יכול להמשיך ללא עזרתו של ר' מוטי שטיינמץ… זה האחרון נודע כ"אמן-הרגש" אך מה לו ולדרשנות?! אך הרב וינברג מבקש ממנו. ר' מוטי נוטל את המיקרופון ו"דורש" את המילים "כי עזה כמוות אהבה" בניגונו הידוע… התזמורת מצטרפת, כל הנוכחים מצטרפים ועיניהם מתלחלחות. רק עכשיו יכול הרב וינברג להמשיך.

הוא עדיין לא חושף אם השיר רק נועד לחימום הלבבות – "זיך אַ נווארעמען די הארץ" כלשונו, או שעצם מילות השיר קשורות לענין. אך הוא ממשיך:

את מה שאספר לכם עכשיו שמעתי מידידי, בעל המעשה בעצמו. מדובר באברך ירושלמי, תלמיד חכם מופלג. יש לו שתים-עשרה ילדים בלי עין הרע, וכולם "פצצות". כולם? אחד מהם התחיל בשלב מסוים להחליק. איך תיאר זאת אביו באוזניי: ככל שגדלו השערות קטָנה הכיפה, וככל שקטנה הכיפה גדלו השערות. בקיצור, ההורים עברו ממנו 'שבעה מדורי גיהנום'. ביום בהיר הודיע להם שהוא עוזב את הבית. לאן? "מה זה משנה. אני כבר מעל 18".

הוא נעלם, וככל שניסו ההורים לאתר את מקום המצאו לא הצליחו. המשטרה לא הסכימה לסייע כי פיקוח-נפש רוחני הוא לא בקטגוריה של פיקוח נפש פיזי. אבל האבא לא נח ולא שקט, עד שאיזה פוליטיקאי, חילוני דווקא, הצליח לארגן לו איכון סלולארי שגילה בדיוק היכן הוא שוהה, במקום כלשהו בצפון תל-אביב.

באותו יום ארז האברך הירושלמי בשקית, טלית-ותפילין, "א נעגל-ואסער שיסל און טעפל" [קערת נטילת ידיים ונטלה], שני סנדוויצ'ים ובקבוק מים. הוא נסע לתל-אביב והתמקם בגינה סמוכה לבית בו נמצא הבן-יקיר בהתאם לאיכּון- הסלולרי. התקשר לבן ושאל: "אתה רואה אותי?"

– "מה? איפה?! התריס פה סגור בכלל"

– "אז תפתח את התריס!"

האם התכוון לתריס החלון, או לתריס הלב?… כך או כך, בתוך כמה שניות נשמע קול תריס נפתח, ועיניהם נפגשו. הבן התחנן: "אבא, תיסע הביתה! חבל על המאמץ! אני לא עוזב כאן, וכל מה שתנסה לשווא. לא חבל?" אבל אבא הסביר באופן הכי פשוט: "בלעדיך אין לי מה לעשות בבית, ממילא פשוט אין לי סיבה לחזור לשם. הבן הבין שאביו יישבר מהר, כמה זמן הוא כבר יוכל להתמיד בהפצרותיו? בזה מבחינתו הסתיים הענין.

החושך ירד, השעה התאחרה. קיפל האבא משהו מתחת לראשו, ונרדם ככה בגינה. ולמחרת שוב שיחות הטלפון חסרות התכלית. "אבא לך הביתה – חבל על הזמן!" היה קשה לו לראות את אביו מתייסר בגללו תחת כיפת השמים.

הסיפור הזה התחיל ביום שני, יום אחר יום, לילה אחר לילה, המשיך האבא לשהות במקום, ועיני הבן כלות לראות את האבא המסור מתעקש להשאר במקום לסבול…

בליל שישי, בשעה 2:30 מישהו העיר אותו, שם על הספסל. הוא תיאר לעצמו שמדובר או במשטרה, או בטיפוס שהמשטרה מחפשת אחריו… אבל לא! זה היה הבן שלו, הבן שהודיע: "אבא, אני חוזר – רק כי אתה ישנת עבורי שבוע ברחוב!!!" וכשחזר, חזר לגמרי, עם כל הלב והנשמה היהודית…

סיים הרב וינברג: "רבותי! זה הפשט "כי עזה כמוות אהבה" – –

צמרמורת אוחזת בנוכחים, אך הרב וינברג לא מרפה וממשיך לפתח את המסר לפי דרכו. עד שר' מוטי שוב נוטל את המיקרופון, וקול הטנור המיוחד שלו מתפשט מאליו וסוחף שוב את כולם: "שימני כחותם"- – –

צריך כוחות להתנהג כמו אותו אבא. הרבה כוחות. המון כוחות. אין-סוף כוחות. אך ישנם מצבים בהם אין דרך קלה יותר. אין לנו קצה של מושג עד כמה גדולה כוחה של אהבת-אב, או אהבת-אם, ועד כמה היא משפיעה על ילדנו. האם לא נשתמש בכלי העוצמתי הלזה שהקב"ה מסר לידנו?

(גליון איש לרעהו בא תש"פ)