הוא התכוון להמשיך אל התרועה, אלא שכאן קרה דבר מדהים. התרועה לא הסכימה לצאת בשום אופן מהשופר. הוא ניסה שוב ושוב לתקוע אך-לא הועיל. פניו האדימו והזיעו, אך במקום התרועה יצאו שברי קולות מוזרים ומשונים...
במזוודות של הסבא, היה ספון וטמון כל רכושו ועמלו הרב של חמש שנים רצופות, הון רב, שבזה היה עליו לפרוע את החובות שהצטברו בבית מפאת כלכלת ופרנסת המשפחה, במשך אותם שנים שהיה מחוץ לבית. כמו כן היו מונחים שם בגדיו ודברים אחרים יקרי ערך. והנה הסבא רבי זלמן עומד ליד המזוודות במקום הומה אנשים, אבל מה לעשות? ראש השנה היום! לטלטל את המזוודות, יש איסור טלטול מוקצה, להשאר במקום לא בא בחשבון. הסבא רצה ללכת לבית כנסת להתפלל ולשמוע קול שופר. אנשים שעמדו מסביבו והבחינו שהוא עומד לעזוב את המקום, הזהירו אותו שלא להשאיר את החפצים במקום כה פרוץ והפקר ללא שמירה. וכי עליו לדעת שברגע שהוא משאיר את החפצים ללא שמירה, אין סיכוי שימצאם אחר כך...
בית הכנסת הגדול במרכז העיר קושטא הלך והתרוקן.
אחרוני המתפללים שסיימו תפילת ערבית יצאו מהשער הגדול ופנו לבתיהם. איש מהם לא הבחין באיש עטוף הבלאים שישב מכונס בעצמו על אחד מהספסלים, ממלמל חרישית מתוך ספר התהלים שבידו.
רק כשביקש שלום ברסימנטו, הגבאי, לנעול את בית הכנסת, רק אז נחו עיניו על האיש הזר שנותר לשבת נטוע במקומו. הוא פנה אליו וביקשו לצאת. דבריו של הגבאי לא הרשימו את הזר יתר על המידה.
הוא לא השיב לו מאומה. משך בכתפיו והמהם כמה המהומים. די היה בהם כדי להבהיר לגבאי כי האדם שלפניו אינו מתנגד כלל להישאר במקום כל הלילה, אדרבה, נראה שהוא דווקא מעוניין בכך. יצא הגבאי את בית הכנסת בלב תמה, נעל אותו וחזר לביתו.
למחרת בבוקר השכים שלום הגבאי קום. הגיע מוקדם בבוקר לבית הכנסת, פתח את הדלת בסקרנות, ונדהם... האיש נותר לשבת על מקומו באותה תנוחה, רכון על ספר תהלים וממלמל, כאילו לא חלפו כמה שעות טובות מאז ליל אמש.
אט-אט הוא הפך לחלק בלתי נפרד מהנוף. ימים שלמים היה האיש יושב וממלמל פרקי תהלים ללא הפסקה. אף מילה של חולין לא נשמעה מפיו. תפילותיו נמשכו שעות ארוכות כשעיניו זולגות נהרות של דמעות, ואפילו בקושי אכל. הוא לא היה עוד סתם קבצן.
את שמו המדויק לא ידע איש. שמועות שונות ומשונות התהלכו על עברו הלוט בערפל. איכשהו דבק בו השם ׳ניסים'. הוא זכה להערכה לא מעטה.
באחד הימים נפל דבר בקהילת יהודי קושטא. רבי נתן אנקרי, בעל התוקע הקשיש שמילא את תפקידו נאמנה במשך שנות דור, התבקש לעולם שכולו טוב. הימים היו ימי חודש אלול. ראש השנה הקרוב בפתח. נוצר כורח מיידי לאתר בעל תוקע חדש שימלא את מקומו של המנוח, אלא שזו לא הייתה משימה קלה.
בית הכנסת הגדול בקושטא היה היכל גבוה ורחב ידיים. לא כל תוקע ממוצע מסוגל היה למלא את התפקיד. דרוש היה בעל תוקע שתקיעותיו יהדהדו ויישמעו היטב ברחבי בית הכנסת הגדול. באחד הימים, התכנסו גבאי וראשי הקהילה לדון בנושא שעל הפרק. שמות עלו הוצעו ונדחו בזה אחר זה. השעה הלכה והתאחרה ואף הצעה לא התקבלה על דעת כל הנוכחים.
״אולי אני יכול למלא את התפקיד״, נשמע פתאום קול מוזר ולא מוכר. כל הנוכחים הביטו סביבם וחיפשו את מקור הקול. רק אחרי כמה רגעים הבחינו בדמותו של ניסים פוסעת לעברם ונאחזו בתדהמה מוחלטת.
זו הייתה לכולם הפעם הראשונה שהם שומעים את קולו של ניסים. מאז בואו לכאן עד לרגע הזה טרם פצה ניסים את פיו. הוא התקרב אל השולחן ופנה אל הנוכחים בקולו הרועד ״אם אין לכם בעל תוקע, מוכן אני למלא את התפקיד בשמחה״. כשוך התדהמה הראשונית התעשת אחד הגבאים והציג את השאלה המתבקשת ״ומניין לנו שאתה אכן יודע לתקוע?״.
״אין שום בעיה״ השיב ניסים וניצוץ של אור הבליח בעיניו הכבויות, ״הביאו לכאן את השופר ותשפטו בעצמכם״. אחד הגבאים מיהר אל הבימה נטל את השופר המסתלסל ונתן אותו בידיו של ניסים. רטט של התרגשות חלף על פניו של ניסים. הוא עצם את עיניו בכוונה קרב את פי השופר אל פיו ו... יבבה מזעזעת פולחת לבבות פרצה מפיו של השופר, בית הכנסת הגדול כולו נאחז רעד מעוצמתה של התקיעה. והתקיעה הארוכה נמשכה ונמשכה, מהדהדת באוזניים, עד שנאלצו הגבאים לעצור בו בטרם יעיר את התושבים הסמוכים משנתם באישון ליל. ניסים נאנח ומחה את הזיעה ממצחו. הגבאים היו המומים עד עמקי נפשם. תקיעה כזו לא שמעה אוזנם מעולם. מעולם לא הבינו טוב יותר את הפסוק ״היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו״.
לתקיעותיו של ניסים לא היו מתחרים רבים. מה גם שהוא ענה על כל התכונות הנדרשות מבעל תוקע בימים הנוראים, יהודי ירא שמים בעל לב שבור ומלא הכנעה לפני בוראו, והוא נבחר לתפקיד פה אחד.
קריאת התורה של ראש השנה הסתיימה. שעת תקיעת שופר הגיעה. בית הכנסת הגדול של קושטא היה מלא יהודים לבושי לבן. כולם עמדו ופניהם אל הבימה הגבוהה שבמרכזו של בית הכנסת הגדול. על הבימה ניצב בעל התוקע, רבי ניסים, לצדו המקריא. השופר הגדול בידו האחת והמחזור פתוח מולו. לפתע, מבלי שאיש יצפה את מעשיו, הסתובב בעל התוקע הטרי לעבר הקהל. הפשיל קמעא את טליתו מעל פניו, פנה אל המתפללים הרבים ואמר בקול: ״ברצוני להשמיע באוזניכם סיפור קצר״.
כל המתפללים נאחזו הפתעה, הרימו את עיניהם ממחזוריהם ותלו בו את עיניהם בסקרנות. ״לפני שנים רבות״ פתח רבי ניסים, ״חי כאן באחת מערי טורקיה, יהודי ששימש כבעל תוקע באחד מבתי הכנסיות הגדולים. שנים רבות מילא את התפקיד כראוי.
התקיעות יצאו תחת ידיו צלולות וחדות בקלות וללא קושי.
ללא כל סיבה הנראית לעין, החל אותו יהודי להידרדר מדחי אל דחי. התרחק מיהדותו ועמו, תחילה בסתר ובהמשך בגלוי. אחיו היהודים שהבחינו במצבו הקלוקל החלו להתרחק ממנו ונזהרו לא לבוא עמו בשיחה. כשחש בכך גמלה בלבו ההחלטה להתאסלם רח"ל ולהתנתק כליל מבני עמו.
המוסלמים קיבלו אותו לדתם בתרועות שמחה. הוא הפך למפורסם. שמו הלך והגיע עד הסולטן שביקש לראות את פניו. כיון שהיה בעל חוש מוסיקלי מפותח התקבל בקלות למקהלת הנגנים המלכותית. הודות לכישוריו העפיל והתקדם מעלה עד שהיה לאחד מחוג ידידיו של הסולטן.
ערב אחד נערך בארמונו של הסולטן נשף גדול לכל בכירי הממלכה, שרים ואישים נכבדים. חברי הלהקה המלכותית התאמנו ממושכות על היצירות המוסיקליות שאמורות להנעים את הערב. במוחו של היהודי המומר נצנץ רעיון עוועים. הוא החליט להפוך את הערב לחוויה בלתי נשכחת...
יום לפני האירוע כשחזר לביתו חיפש בארון את השופר הישן שנותר לו מימים עברו. אחרי חיפוש ממושך מצא את השופר בין כמה פריטים בודדים שנותרו לו מתקופת היותו יהודי. הרעיון שנצנץ במוחו לא היה מורכב במיוחד. הוא יתקע בפני הסולטן ואורחיו הנכבדים בשופר, ימחיש להם את תקיעותיהם של היהודים. אח, איזה בידור זה יהיה...
הגיע הלילה הגדול. בעיצומה של השמחה עלה המומר על הבמה והשופר בידו. הוא נשא כמה דברי הסבר קצרים בפני הנוכחים ״אתם רואים את הקרן הכפופה הזו״ פנה בגיחוך אל השומעים, ״זוהי הקרן בה תוקעים היהודים בשיאו של היום הקדוש שלהם, ראש השנה״.
אחרי עוד כמה דברי להג ולעג, הושיט המומר את הפיה לפיו והחל לתקוע. אותות של זלזול ולעג נמתחו על פניהם של השרים המשופמים. תקיעה ארוכה, אחריה שברים, הוא התכוון כמובן להמשיך אל התרועה, אלא שכאן קרה דבר מדהים. התרועה לא הסכימה לצאת בשום אופן מהשופר. הוא ניסה שוב ושוב לתקוע אך-לא הועיל. פניו האדימו והזיעו, אך התרועה מיאנה לצאת בעקשנות בלתי מוסברת. במקומה יצאו שברי קולות מוזרים ומשונים. הלעג והגיחוך התחלפו באחת בפרצי צחוק. כל החוגגים צחקו למשבתו של התוקע ופניו חפו מבושה.
הוא עזב את האירוע במהירות ואץ רץ לביתו כל עוד נשמתו בו.
נכנם לביתו והגיף אחריו את הדלת, נטל שוב את השופר לפיו והחל לתקוע. מה שקרה על הבמה חזר ונשנה בביתו בדיוק רב. התקיעה והשברים יצאו מפיו היטב ללא קושי. כשהגיע לתרועה, כאן נעלמו יכולותיו המרשימות. ״מה קורה לי״ לא הצליח המומר להבין ״איך נמחקות להן בבת אחת כל השנים בהם שימשתי כבעל תוקע מומחה?...״.
הוא היה מספיק חכם בכדי להבין שיש דברים בגו, אך ההסבר נשגב מבינתו. כמה ימים התהלך סהרורי שקוע במחשבות. משלא מצא תשובה מניחה את הדעת קם ועלה באישון ליל אל הגאון רבי אברהם אפומאדו זצ"ל, רבה של קושטא בעת ההיא.
הרב התמלא פליאה למראה פניו של המומר בביתו. ״כבוד הרב״ פתח המומר מיד, ״אינני מבין מדוע את התקיעה והשברים עולה בידי לתקוע על נקלה, ואילו את התרועה אינני מצליח בשום אופן. מה הסוד כאן?״ אף שמץ של תמיהה לא הופיע על פניו של הרב. ״אין בכך כל פלא״ השיב הרב, ״שב ואסביר לך את העניין״.
״התקיעות בראש השנה״ פתח הרב, ״נועדו כידוע כדי לבלבל את המקטרגים והמשטינים עלינו. בשופר ישנם שלושה מיני קולות, תקיעה שברים ותרועה,
בזכותם מבקשים אנו לעורר את זכות שלושת האבות, אברהם יצחק ויעקב. התקיעה החלקה הפשוטה היא כנגד אברהם אבינו.
״ואולם כידוע לאברהם אבינו היה בן נוסף, ישמעאל, ואף הוא תובע את זכותו, לפיכך יש לאומות העולם אחיזה מסוימת בכוחה של תקיעה זו. השברים הן כנגד יצחק אבינו, אך גם כאן יש לגויים אחיזה כלשהי, שהרי ליצחק היה בן נוסף ושמו עשו ואף הוא תובע את שלו בזכות אבותיו.
״התרועה, לעומת זאת, מכוונת כנגד יעקב אבינו שכל בניו היו שבטי י-ה. בתרועה זו אין לגויים אף שמץ של אחיזה. זו כולה של ישראל היא. לגויים אין כל שייכות אליה. ועל כך אנו אומרים בראש השנה ״אשרי העם יודעי תרועה״, תרועה דווקא ולא תקיעה או שברים, כי התרועה שייכת אך ורק לעם ישראל.
״אם כך״ סיים הרב, ״אין כל פלא שלא עלה בידך לתקוע דווקא את התרועה, מאז המרת את דתך שוב אינך נמנה על ׳יודעי תרועה׳ ״... צמרמורת עזה פילחה את לבו של המומר שקלט פתאום את משמעות התנתקותו מעמו וצור מחצבתו. דמעות עלו בעיניו. לראשונה מאז המיר את דתו הוא חש בכמיהה עמוקה מאין כמוה לשוב חזרה אל יהדותו...
הדמעות הבודדות הפכו מהרה לבכי תמרורים סוער. הוא נפל לרגליו של הרב וביקש ממנו דרך תשובה מיידית. הרב הורה לו לעזוב את כל עסקיו, לעבור לעיר מרוחקת ולהקדיש את שארית חייו לתורה ועבודת ה׳, לתפילות ולאמירת תהלים. כך יכופר לו על מעשיו וחטאיו.
״אותו יהודי״ סיים ניסים התוקע את סיפורו המופלא ״חזר לעמו ולמולדתו, לימים לאחר ששב בתשובה שלמה התמנה שוב לבעל תוקע בראש השנה״. דממה שררה בבית הכנסת. כולם הקשיבו כמרותקים לסיפורו של התוקע. והוא? הוא לא המתין לתגובותיהם של השומעים, הפך את פניו לעבר ארון הקודש ופתח בזעקה בברכות תקיעת שופר.
מאז אותה שנה שימש ניסים בקביעות כבעל תוקע בקהילת קושטא. התקיעות הפכו למסורת קבועה בידו וגם... הסיפור. מדי שנה לפני שהחל בתקיעות היה מקדים ומספר את המעשה הזה בפני הקהל בהתרגשות רבה. המתפללים התקשו להבין מדוע הוא בוחר לספר דוקא את המעשה הזה, אך איש לא אזר עוז לשאול אותו לסיבת הדבר.
שנה אחת לפני התקיעות עמד ניסים וסיפר את המעשה בהתרגשות יוצאת מן הכלל. השומעים כולם, אף שכבר הכירו את המעשה על בוריו, התרגשו אף הם והתעוררו לשוב בתשובה על כל מעשיהם. הפעם, לקראת סוף הסיפור הוסיף ניסים פרט אחד קצר לסיפורו. פרט אחד ששינה את כל התמונה כולה.
״שמו של אותו יהודי היה ניסים... אני הוא בעל המעשה״ גילה ניסים לראשונה לכל המתפללים ההמומים. כמה ימים לאחר אותו ראש השנה השיב ניסים, בעל התוקע, את נשמתו הממורקת - ליוצרה.
ומצאתי, שאת הסיפור בקצרה כבר כתב הגאון רבי אליהו הכהן מאיזמיר זצ"ל בעל ה'שבט מוסר', בספרו 'עיני העדה' (פרשת נצבים, דף מט:, רק ללא הסברו המפורט של הרב), ע"ש בהמשך דבריו הנפלאים.
