הוא הרכין את ראשו, קמץ את שפתיו ולאחר שתיקה ארוכה פלט: "מי יודע איפוא הייתי היום לולי המנגינה הזו. ה' ירחם"

לפתע, היה זה ליד האסם הגדול, נעמדתי על מקומי. מאי שם נפתחו לפני שערי עולם הנגינה, ושיר עתיק יומין שהיה חבוי בזכרוני, צף ועלה. בלחש החלתי לזמר לעצמי "שבת שלום ומבורך, שבת שלום ומבורך, ש..." שירתי התעצמה וגברה, ואני יהודי קטן מוקף נזירות וגויים, מזמר את המנגינה בהתלהבות.

עולה, יורד, מתרפק וחוזר חלילה. התהלוכה הנכבדה עצרה גם היא. אט-אט הצטרפו גם עוברי אורח לחזות במחזה המדהים. יהודי קטן, עומד באמצע הרחוב, משפשף את כפות ידיו זו בזו ומזמר לעצמו מנגינה מוזרה. "היום אנחנו לא הולכים!" הודעתי למלווי נחרצות והסבתי את פני לכיוון הבית. לא ידעתי בדיוק מה קורה. אבל הרגשתי שמה שרוצים לעשות לי, לא משתלב עם המנגינה ועם הזכרונות שקשורים בה".

השבוע נתמקד בסיפור מדהים המלמד על כח הנשמה היהודית, זו המתעוררת בעקבות גירסא דינקותא, ואף זו החשה קשורה בנימים חבויים אך חזקים, אל עם ישראל ואל תורת ישראל. הנשמה היהודית מיוחדת היא. נימים רוחניים קושרים אותה אל אביה שבשמים. צריך רק לפרוט על הנימים, ומנגינה ערבה של נצח ישראל לא ישקר תבקע מכל נשמה. מפליא לגלות כיצד ילד יהודי רך בשנים, ניצל משמד בזכות מנגינה שבתית שנשתמרה עמומה במוחו, ובבוא הרגע המכריע, צפה ועלתה המנגינה הקדושה ומנעה ממנו לנתק את כבלי יהדותו.

תפילת ליל שבת בכותל המערבי, טעם מיוחד לה, מספר הרב י. ב. דומה כי שבת המלכה משרה תחילה את זיווה ואת נוגה-אורה על שריד בית מקדשנו, ואת הנותר היא מחלקת בכל העולם כולו. שלווה מיוחדת שוררת על המקום. מכל עבר נוהרים יהודים עטויים בבגדי שבת, כשבעיניהם הזוהר המלכותי של יהודי הבא לומר "בואי בשלום" לשבת המלכה, ליד מקום שהשכינה לא זזה הימנו.

ברחבת הכותל מתקבצים בני כל העדות. חזן תימני מסלסל בגרונו וקהל עדתו נענה אחריו בהתלהבות. לידו איש הישוב הישן מוציא מפיו את מילות הקדיש אחת לאחת, כמונה מעות. מסביב

לבימה הסמוכה מתרכזים חסידי וויז'ניץ לקראת "וויז'ניץ מניין". הכל אפופים בהדר מלכותי כיאות לבני מלכים. גם המייתן של יונות הכותל רגועה יותר, חרישית במידת האפשר.

אותה שבת בה אנו עוסקים סובב יהודי נרגש בין המניינים והקבוצות כשעיניו בולעות בתאבון את המתרחש. רגע קט עמד והתבונן בריקוד "לכה דודי" נלהב של חסידי ברסלב, כשהוא מנענע קלות את ראשו, ובמשנהו כבר התערב בקבוצת מתפללים בני עדות המזרח שקול פיוטם נשמע למרחוק. עיניו לא ידעו שבעה. כשבידו האחת סידור ובידו האחרת מטפחת לניגב דמעות ההתרגשות, צעד היהודי סחור סחור. הנה, נכנס הוא לחלקו המקורה של הכותל, ומתבונן בישיש שהתרפק על אבן ענקית המקשיבה לו בדומיה בכל ליל שבת, זה שנים רבות. כסא פנוי שניצב בסמוך לישיש, האיר את פניו למיודענו. רגליו תבעו מנוחה קלה לאחר הסיור הארוך.

לפתע עצר היהודי מלכת וזקף את אזניו. גופו נמתח באחת וראשו סובב לכל הכיוונים בתנועות חפוזות. ליבו כמעט לא עמד לו. זה ארבעים שנה שהוא לא שמע את המנגינה הזו. כה חיזר אחריה, ערג למילותיה וכסף לגעת בה שוב, לשוררה בשנית במלא גרונו. והנה, כאן, בליל שבת, בירושלים עיר הקודש, ליד הכותל המערבי, נמצאה האבידה.

הוא ניתק ממקומו והחל תר אחר קול השירה היפה. לא עברו רגעים מספר ומיודענו מצא את עצמו בתוך מעגל רוגש של חסידים ששרו במלא גרונם "שבת שלום ומבורך, שבת שלום ומבורך, שב...". המנגינה, עולה, יורדת, מתרפקת, שבה ועולה, וחוזר חלילה. והוא, עיניו עצומות, ראשו מיטלטל בהתרגשות אנה ואנה, מרקד, עולה, יורד, מתרפק, וחוזר חלילה.

החסידים סיימו את זמרתם. היהודי פקח את עיניו ודמעות רכות נטפו באיטיות במורד פניו. "אי, אי, אי, שבת שלום ומבורך, שבת של..." מלמל לעצמו ברגש.

רחבת הכותל התרוקנה מגודש המתפללים. עוד מעט קט יגיעו ראשוני המסיימים את סעודת השבת. רוח ירושלמית חלפה ביעף על פני הרחבה וייבשה את עיניהם הלחות של שני יהודים שישבו על ספסל אבן ושוחחו ביניהם. האחד סיפר בלהט, וזולתו האזין בשקיקה.

"זוהי מנגינת חיי! שירת נשמתי! לראשונה שמעתיה בבית מדרשו של הצדיק רבי חיים מרדכי מנדבורנה זצ"ל. שם, ברומניה שלפני המלחמה, נחרתה המנגינה בלבי. משפחתי, הי"ד, התגוררה בעיר סרט, ומידי פעם היה אבי מתפלל בליל שבת בבית מדרשו של הצדיק. לאחר התפילה היו המתפללים נושאים את קולם ברמה. הצדיק היה מרקד בטיבורו של המעגל, והכל היו שחים בכבודה של שבת המלכה ומזמרים "שבת שלום ומבורך, שבת שלום ומב..." היו ימים.

הוא הרכין את ראשו, קמץ את שפתיו ולאחר שתיקה ארוכה פלט: "מי יודע איפוא הייתי היום לולי המנגינה הזו. ה' ירחם". כל אותה עת ישב איש שיחו ובלע בהתרגשות את דבריו. חושיו אותתו לו כי מעשה שכזה אינו מתרחש בכל יום. היהודי הנרגש שאף מלא ראותיו מאווירה הצח של ירושלים והחל לספר:

"ילד קטן הייתי. אתה בוודאי מכיר את הסיפורים האלה. גרמנים. עוצר. יריות. אקציה. צווחות אימים. הליכה בשלשות לכיוון היער. צרורות ארוכים של יריות. דממה מחרידה נופלת על היער, משל אומרת: 'קבלו עליכם צדיקים וידידים'. נשמות הנרצחים עולות השמימה, אבי ואמי. אחי ואחיותי. דודים. דודות. בני דודים. גיסים. אחיינים מתוקים. סבא. סבתא. שכנים. מכרים. ידידים. כולם. איש לא ניצל. נותרתי אני בגפי בעולם.

שכנים נכרים מחסידי אומות העולם, ריחמו עלי והכניסוני לביתם. ילד קטן הייתי. אולי בן ארבע, אולי בן חמש. לימים סיפרו לי השכנים, שכאשר הנאצים ימח שמם אספו את היהודים, אני שיחקתי בחצרם וכך ניצלתי.

מיטיבי דאגו לכל מחסורי. האכילוני, השקוני והתייחסו אלי כאחד מבני המשפחה. חשתי בנח בחברתם, ואט-אט החלו זכרונות העבר להתערפל במוחי. מלאך השכחה עשה את מלאכתו כהוגן.

לפעמים, לעיתים נדירות, כאשר הייתי משחק עם מקל הסבא של אביו של הגוי שגידלני, הייתי נזכר בסבתי שנעזרה גם היא במקל הליכה. מעבר לזאת, לא נותר בזכרוני כמעט מאומה".

השניים, קמו ממקומם והחלו לפסוע באיטיות לכיוון ירושלים המערבית. "יום אחד" סיפר האיש, "בעודי משתובב עם חברי, הופיעה קבוצת נזירות בחצר הבית בו התגוררתי. בעל הבית יצא לקראתן והצביע לעברי. אשתו, אמו ואביו הצטרפו אל השיחה ולאחר שהתלחשו במרץ, תוך שהם מביטים לעברי, סימן לי בעל הבית שאגש אליו. "ראה" אמר לי. "הכנסנו אותך למשפחתנו כאשר היית זאטוט קטן שאינו יודע מימינו ומשמאלו.

היום ילד גדול אתה, מוכשר ובוגר. אני בטוח שאתה רוצה להשתלב במשפחתנו, להפוך לאחד מאתנו. אתה אוכל מפיתנו ושותה את מימינו ואנו נוהגים עמך כבן משפחה. מדוע תהא שונה ומוזר? טבול, ילדי, במים, והפוך לנוצרי הגון".

כעבור שעה קלה, אחר שהילד הולבש בבגדי חג, נפתחו דלתות הבית לרווחה ותהלוכה חגיגית של נזירות ובני המשפחה שבביתם שהה, ליוותה את הילד הרך. ילד קטן, לבד, בלי אב ואם. ללא אחים, דודים, קרובים, חברים, כלום. לבד. בודד בעולמו של הקב"ה, הובל הילד בידי האנשים הקרובים לו ביותר בשנים האחרונות, שטיפחוהו, האכילוהו והשקוהו. וכי היתה לו אפשרות לסרב להם?

"לפתע, היה זה ליד האסם הגדול, נעמדתי על מקומי. מאי שם נפתחו לפני שערי עולם הנגינה, ושיר עתיק יומין שהיה חבוי בזכרוני, צף ועלה. בלחש החלתי לזמר לעצמי "שבת שלום ומבורך, שבת שלום ומבורך, ש..." שירתי התעצמה וגברה, ואני יהודי קטן מוקף נזירות וגויים, מזמר את המנגינה בהתלהבות.

עולה, יורד, מתרפק וחוזר חלילה. התהלוכה הנכבדה עצרה גם היא. אט-אט הצטרפו גם עוברי אורח לחזות במחזה המדהים. יהודי קטן, עומד באמצע הרחוב, משפשף את כפות ידיו זו בזו ומזמר לעצמו מנגינה מוזרה. "היום אנחנו לא הולכים!" הודעתי למלווי נחרצות והסבתי את פני לכיוון הבית. לא ידעתי בדיוק מה קורה. אבל הרגשתי שמה שרוצים לעשות לי, לא משתלב עם המנגינה ועם הזכרונות שקשורים בה".

השניים כבר חצו זה מכבר את גבולות העיר העתיקה. הלבנה האירה את פניו של היהודי באור יקרות והוא המשיך לספר: "לאחר ימים אחדים ניסה בעל הבית לשדל אותי שנית להמיר את דתי. ושוב, תהלוכה, מנגינה, וחוזרים הביתה. כאשר נוכחתי כי הוא עומד על דעתו - נמלטתי מביתם בחסות החשיכה.

לאחר תלאות ונדודים רבים, הנחתי את כף רגלי על יבשת אמריקה, שם זכיתי להקים בית נאמן ולראות דורות ישרים. הערב, ליל שבת קודש, ביקרתי בכותל המערבי לראשונה בחיי. היום נסגר המעגל. בארץ ישראל, בירושלים עיר הקודש, ליד הכותל המערבי, שרתי את הניגון המופלא הזה, בראש גאה ובקול רם, בחברת אחי בני עמי. יותר מזה לא הייתי יכול לבקש".

***

קוראים יקרים, בנפשנו הדבר. ביד כל הורה מונח החליל, לפני כל אב ואם מונחת חוברת התווים, ועלינו לשורר בפניהם ואיתם יחד את שירת התורה, לטוות בנפשם של צאצאינו את הנימים הסמויים שיקשרו לנצח את נפשם ואת הדורות הבאים אחריהם, אל תורת ישראל! להטעימם מצוף התורה ומנועם זיווה.

(גל' מאורות הדף היומי)