הוא היה מוריד את הטלית, עונה 'חיים בן יצחק' וחוזר ולובש אותה".
"הו, בוודאי", נזכר הבן בבת צחוק, "אבא שלי נזהר כל ימיו שלא לשוחח שיחת חולין בזמן שהוא עטוף בטלית. אפילו כאשר שאלו אותו לשמו כדי לקרוא לו לעלייה לתורה, הוא היה מוריד את הטלית, עונה 'חיים בן יצחק' וחוזר ולובש אותה".
הרב התרגש מאוד. יהודי תמים מקבל על עצמו קבלה להדר במצווה ולשתוק עם הטלית, והוא זכה שבורא כל העולמים ישמור את טליתו עשרות שנים! שהרי הקב"ה אינו מקפח שכר כל בריה. לא רק זה, אלא שהוא זוכה כי שלמותה של טליתו תתגלה ותתוודע בציבור בעת שמעלים את עצמותיו ארצה.
הרה"ג ר' שמעון הירש מספר: בכל פעם, בעת מסירת השיעור בישיבה, יש לי מנהג להוסיף סיפור שיש בו מוסר השכל. בעבר היה עלי לעמול ולהתייגע כדי למצוא סיפורים מרתקים ומלמדים, אבל היום, כבר אין לי כל קושי בכך. אני מתקשר לקו השגחה פרטית, מקשיב דקות ספורות, וכבר יש לי סיפור מאלף ומוסרו בצדו. באחת הפעמים שמעתי סיפור נפלא, בשלוחה מספר 3, בדרשות של ר' דוד, אולם לא ידעתי אם לספרו לבחורים, מכיוון שאין זו הלכה פסוקה שכך צריך להתנהג. מצד שני, זה היה סיפור יפה ומרגש, וחשבתי שתהיה תועלת גדולה ממנו, אולם שמרתי אותו בלבי.
זמן קצר עבר מאז ששמעתי את הסיפור, והנה הזדמן לי להיות במחיצה אחת עם שר התורה מרן ר' חיים קנייבסקי זצוק"ל. סיפרתי לו את הסיפור בקצרה ושאלתי אם ראוי לספרו לבחורים. ענה לי מרן דעת תורה: "מצווה לפרסם!"
וכך סיפר ר' דוד: בחברא קדישא, יש מומחה גדול בכל מה שקשור לליקוט עצמות וקבורתן מחדש, הלוא הוא הרה"ח ר' מנחם מנדל עקשטיין שליט"א מזקני חסידי נדבורנא, אשר מעל ליובל שנים מתעסק בעבודת הקודש. כאשר הפוסק הגדול הרה"ג ר' שמואל הלוי וואזנר זי"ע היה בחיים, היה ר' מנדל שואל אותו בכל דבר ודבר, עד שהרב וואזנר אמר עליו שהוא בעצמו כבר יכול להיות רב לעניינים אלו, מרוב שהוא שאל את כל סוגי השאלות האפשריות.
אחרי לוויה של הטמנת ארון של עצמות שהועלו מאזור קזחסטן, שאלתי את ר' מנדל – כך מספר ר' דוד – אם כבר יצא לו להתעסק בהעלאת עצמות מאזור זה. "כן", הוא אמר, "וזה היה משהו יוצא דופן".
ר' מנדל קיבל בקשה מר' דוד גרוס, יהודי זקן הגר בארץ ישראל, להעלות את עצמות אביו ר' חיים ז"ל לארץ הקודש, לבית החיים בבית שמש. ר' מנדל נסע במיוחד לבית החיים בקזחסטן, איתר את המצבה, נעמד באמירת מזמורי תהילים וסדר של בקשת סליחה מהנפטר והחל בעבודה. הגוי שלצדו מפנה את החול, ור' מנדל מרים את הבלוקים. ברגע שהרים הוא נבהל מאוד. מול עיניו נגלתה טלית צמר עבה, מהסוג שיהודי גליציה היו מתעטפים בה. טלית שלמה ששרדה בקבר שישים ושלוש שנים!
כאשר ר' מנדל ניגש לפתוח קבר, הוא לא עושה זאת לפני שהוא מקבל אישור מכמה רבנים מזקני הדור, שהם לוקחים על עצמם את האחריות לפתיחת הקבר. ר' מנדל קיבל אמנם אישור, אבל הוא ידע שמדובר באדם פשוט ששמו היה חיים בן ר' יצחק גרוס, גומל צדקה וחסד. הוא לא העלה בדעתו שהוא עומד לפתוח קבר של גדול בישראל. מה יעשה? האם ימשיך בעבודה או יעצור?
פלאפון לא היה עמו, וגם לא אמצעי תקשורת אחר. היחיד שאיתו הוא יכול לדבר היה הריבונו של עולם. ר' מנדל פתח בתפילה נרגשת. עשר דקות הוא שפך את לבו ובקש סימן מן השמים אם להמשיך או להפסיק. בתום אותן עשר דקות שר' מנדל מתגעגע אליהן עד היום, הוא חש משיכה פנימית עזה להמשיך ולעשות את המוטל עליו, כאילו דוחפים אותו לפתוח את הקבר עד הסוף ולהעלות את העצמות ארצה.
עתה גדל הפלא בעיניו עוד יותר מתחת לטלית היה המראה צפוי ביותר, כמו של כל מי שנפטר לפני זמן כה רב. לא היה כל זכר לתכריכים, ורק עצמות היו שם. הרימה עשתה את תפקידה בנאמנות ובדיוק מדהים. הכול נאכל, אבל הטלית נשארה שלמה בהשגחה פרטית מיוחדת מלמעלה! זהו דבר שהוא לגמרי מחוץ לדרך הטבע.
ר' מנדל הביא את הארון ארצה והמשיך עמו עד לקבורה. אמנם אין זה מתפקידו ללוות את המת למנוחתו האחרונה בארץ ישראל, אולם התחושה האישית שלו היתה, שמכיוון שהוא טיפל בעבודת הקודש, יש לו אחריות לראותו נטמן כדת באדמת ארץ הקודש. למנהגו זה היה עתה משמעות מיוחדת. כאשר יצאו ללוויה, ניגש ר' מנדל לרב וסיפר לו על דבר הטלית העתיקה ששרדה בתוך הקבר.
השאלה עכשיו היא, מה לעשות? המנהג בארץ ישראל הוא, שאין קוברים את המת בטלית. דעת הרמ"א שמי שהיה נזהר בציצית מניחים לו ציציותיו, אבל רבינו תם כתב במפורש, כי הציצית הרי רומזת לתרי"ג מצוות, והטלית מעידה שהאדם קיים את כל התורה כולה. עתה – כך כותב רבינו תם – שנתמעטו אנשי מעשה, ומי יאמר זיכיתי לבי וקיימתי את כל המצוות כולן? אם האדם לא קיים את כל המצוות, הרי זו עדות שקר שעלולה להפריע לאדם בעולם האמת. בימינו נוהגים בארץ ישראל, שאף צדיקים גדולים ועצומים אינם נטמנים בטלית. ומה יעשו עתה? הרי אין זו טלית פשוטה כלל וכלל. טלית שמן השמים שמרו אותה והשגיחו עליה, אי שם בתחתיות ארץ, בקזחסטן, ונתנו לרימה הוראה מדויקת שלא לגעת בה כלל וכלל, דורשת התייחסות מיוחדת.
הרב קרא לבנו הזקן של ר' חיים גרוס וביקש: "ספר לנו על אבא שלך".
"אני לא זוכר הרבה, כשנפטר הייתי בחור בן עשרים", התנצל הבן. "ברחנו מגליציה מאימת המלחמה, ואבי ז"ל אמר לי, כי הוא רואה שלבו חלש והוא לא יחזיק מעמד. הוא ביקש ממני שבעת פטירתו ייטמן היכן שאמצא מקום ראוי, ושכאשר יתאפשר לי אעלה אותו לארץ ישראל. מה שאני יודע זה מה שכתוב על המצבה: נתן צדקה וחסד בחיבה ואהבה".
"יפה מאוד", אמר הרב, "אבל זה לא מספיק. יש הרבה אנשים שהם בעלי צדקה, וברכה תבוא על ראשם, אולם כאן יש משהו מיוחד דווקא עם הטלית. האם זכור לך פרט מחייו של אביך שקשור בטלית או בציצית?"
"הו, בוודאי", נזכר הבן בבת צחוק, "אבא שלי נזהר כל ימיו שלא לשוחח שיחת חולין בזמן שהוא עטוף בטלית. אפילו כאשר שאלו אותו לשמו כדי לקרוא לו לעלייה לתורה, הוא היה מוריד את הטלית, עונה 'חיים בן יצחק' וחוזר ולובש אותה".
הרב התרגש מאוד. יהודי תמים מקבל על עצמו קבלה להדר במצווה ולשתוק עם הטלית, והוא זכה שבורא כל העולמים ישמור את טליתו עשרות שנים! שהרי הקב"ה אינו מקפח שכר כל בריה. לא רק זה, אלא שהוא זוכה כי שלמותה של טליתו תתגלה ותתוודע בציבור בעת שמעלים את עצמותיו ארצה.
הרב הורה בהוראת שעה לטמון את הטלית על עצמותיו. זכה היהודי ר' חיים בן יצחק שמעשהו נודע ברבים, לחזק ולעודד את השותקים בעת התפילה. ולא עוד אלא שמרן רבי חיים זי"ע הורה: "מצווה לפרסם!"
וזה נוסח מצבתו בבית העלמין 'ארץ החיים' בבית שמש: פ"נ, ר' חיים גרוס ב"ר יצחק ז"ל, מהאלשיץ, גליציה. עטרת תפארת משפחתנו, גמל צדקה וחסד בחיבה ואהבה. נפטר במקום גלותו באקטיובינסק קזחסטאן, י' תמוז תש"א. הובא למנוחות בארה"ק כ"ג מנחם אב תשס"ד תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.
(גל' השגחה פרטית פינחס פ"ב)
