הגעתי למקום שקבענו, ומול עיניי מתנשא מין 'עוג מלך הבשן', גבוה, מתולתל, במכנסי ג'ינס
הגעתי למקום שקבענו, ומול עיניי מתנשא מין 'עוג מלך הבשן', גבוה, מתולתל, במכנסי ג'ינס. נראה כמו גוי גמור. אמרתי לו: 'גנבת לי את האוטו, אבל איני תובע אותך, כי בזכותך גילינו שהעירוב קרוע וצריכים לתקן אותו. בזכותך יהודים שומרים שבת'.
עוד אני מדבר, וה'גוי' מתחיל לבכות. הוא לא רק דומע, הוא בוכה ממש, ואני לא מצליח להבין מה עשיתי לו. 'מה קרה?' אני שואל, והוא עונה לי באידיש, 'אני פשוט לא מאמין. ככה אתם כולכם כאלו טובים?'...
ערב אחד השתתפתי בחתונה, כאשר ניגש אליי חבר ובפיו בקשה קצת נדירה: "תרשה לי לנסוע ברכב שלך?" - "יש לך רישיון?" אני שואל אותו.
"זה בדיוק העניין. אני רוצה לעשות רישיון, וברצוני לתרגל (דבר שהוא חוקי במקומות מסוימים).
תסכים שאסע כמה מטרים עם האוטו שלך?"
אני חושב קצת ואומר, "זה קצת מפחיד אותי, לתת את ההגה למי שלא יודע לאחוז בו. אבל אם ניסע לאיזה רחוב צדדי ממש, שאין בו סכנה לעוברים ושבים, אני מסכים". יצאנו מהחתונה, נסענו לאזור מרוחק, נכנסנו לסמטה שקטה ועלומה, ושם עצרתי. החלפתי מקום עם חברי המתלמד, ונתתי לו לנהוג. הוא רצה להתאמן בחנייה בין שני רכבים חונים. מצא שני רכבים כאלו, ניסה להיכנס ביניהם, ו...הופ – העניק חבטה הגונה לאחד מהם.
אנחנו יוצאים מהרכב כדי לאמוד נזקים, בודקים את האוטו שלי ואת הרכב החונה, וברוך ה' לא רואים כל סימן. בסמוך לאוטו אנחנו מגלים על הארץ את הספר הקדוש 'נועם אלימלך', ולידו מושלכים כמה ניירות ועלונים תורניים.
נראה שמישהו שאינו מבין בערכם של כתבי קודש, זרק תכולה של שקית כאן על הכביש.
אנחנו מרימים את הכתבים, ומחליטים לקיים מצוות השבת אבדה. בין הדפים אנו מוצאים שם ומספר טלפון. אני מתקשר, והאיש שעונה לי מתרגש מאוד. "איפה מצאתם את המספר שלי? זה היה ביחד עם ה'נועם אלימלך'? תגיד לי בדיוק איפה".
אני אומר לו.
"כל הדברים האלו היו בתוך האוטו שלי. גנבו לי את המכונית, והגנב כנראה זרק החוצה את הדפים שלי. אתה יכול לתאר לי את המכונית שלידה מצאת את הדפים?"
אני מתאר לו את הצבע והצורה, קורא את מספר הרישוי, ואכן כן. מתברר שהאוטו שבו נחבטה המכונית שלי, הוא אכן הרכב של אותו יהודי. אנחנו מאוד מתרגשים.
בזמן שאני מדבר איתו, החבר שלי, קצת נבוך על החבטה שהוא ארגן כאן, סוקר את האזור השמם שאנחנו נמצאים בו. עץ רחב מאפיל על פנס הרחוב, אבל במבט מתבונן אפשר לראות את עמודי העירוב והחוט המחבר. משהו לא נראה לו כל כך תקין. הוא מתקרב, ומגלה שהלחי נפול. החוט קרוע, והעירוב פסול.
"מצווה גוררת מצווה", מתלהב החבר שלי, "קודם אתה עושה איתי חסד ומרשה לי לנסוע באוטו שלך, אחרי זה אתה מקיים מצוות השבת אבדה, ועכשיו אנחנו נודיע לוועדת העירוב שצריך לתקן כאן את העירוב".
על ההמשך אני שומע כמה ימים אחר כך. כאות הכרת טובה, בעל הרכב מתקשר אליי אחרי כמה ימים, ומספר לי את השתלשלות העניינים מאז שחזרה אליו אבדתו.
"החלטתי לערב את המשטרה כדי למצוא את הגנב" – סיפר לי בעל הרכב – "ותוך כמה ימים אותר הגנב. עכשיו נותרה בידי ההחלטה אם לתבוע אותו לדין ולהביא לכליאתו בבית סוהר, או לא. החלטתי לעשות קידוש ה'. יצרתי קשר עם הגנב, ואמרתי שאני רוצה לפגוש אותו. הוא הסכים.
הגעתי למקום שקבענו, ומול עיניי מתנשא מין 'עוג מלך הבשן', גבוה, מתולתל, במכנסי ג'ינס. נראה כמו גוי גמור. אמרתי לו: 'גנבת לי את האוטו, אבל איני תובע אותך, כי בזכותך גילינו שהעירוב קרוע וצריכים לתקן אותו. בזכותך יהודים שומרים שבת'.
עוד אני מדבר, וה'גוי' מתחיל לבכות. הוא לא רק דומע, הוא בוכה ממש, ואני לא מצליח להבין מה עשיתי לו. 'מה קרה?' אני שואל, והוא עונה לי באידיש, 'אני פשוט לא מאמין. ככה אתם כולכם כאלו טובים?'
הוא מספר שהוא נולד בבית יהודי חרדי. הוא יודע אידיש מצוין. הוא יודע הכול. אבל היצר הרע סובב אותו בחבלי שווא. הוא התפתה אחרי חברים רעים, והלך מדחי אל דחי. כעת הוא נראה כמו שהוא נראה, ואין לו יום טוב אחד בחייו.
'ועכשיו אני רואה שסתם ברחתי. בשביל מה?! אם יש אנשים טובים אצלנו, למה שאני אשאר בתוך הזוועה הזאת?' הוא שואל ובוכה, ואנחנו מחליפים מספרי טלפון. אני מזכיר לו שאף פעם לא מאוחר, והוא יכול לחזור כבר היום הזה לאבא שבשמים".
ברוך ה', זכיתי לקחת חלק במסלולה של נשמה ששבה הביתה, ולראות בחוש איך הקב"ה מגלגל סיבות לבלתי ידח ממנו נידח.
