הגענו בשעה שלוש וחצי. ההר כולו כלבת אש. ריקודים נלהבים לכבוד התנא האלוקי ממלאים את הרחבות שבאזור הציון
הדרך עוברת חלק. הנהג מבקש לעשות עצירה בקבר רבי מאיר בעל הנס, וזו הזדמנות נפלאה בשבילנו להתפלל “אלוק דמאיר ענני". הציון היה ריק. רק המשפחה שלנו הייתה שם, והתפילה שם ריגשה אותנו מאוד.
ממשיכים. מתחילים לעבור במחסומים בואכה מירון. “תתפללו, תתפללו", הנהג מדרבן את כולם. יש לו שיטות איך להתחמק משוטרים: “תגידו ‘ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנוורים... וילאו למצוא הפתח'".
השוטרים בכל מחסום ראו שהנהג נכה, ואפשרו לו לעבור. אבל במחסום השביעי, המפקד התעניין יותר מדי. הוא ביקש לראות רישיון, ואמר: “לכי לעזר מציון".
הנהג לא התייאש. הוא עשה פרסה, ושוב נכנס למירון. כל אותו הזמן דרבן אותנו להתפלל ולומר את הסגולה. נתתי צדקה, והפעם המפקד היה עסוק בשיחת טלפון, והשוטר הצעיר שלידו נתן לנו אפשרות לעבור.
במחסום האחרון שוב עיכבו אותנו, אבל הנהג אמר לשוטר, “אני איש שבור. אני עולה להתפלל אצל רבי שמעון. תן לי את השם שלך, ואתפלל עליך!"
מספר ר' חיים מאיר פיליפ מירושלים: הסיפור שלי הוא מסוג הסיפורים שאין בהם לא צער ולא צרה, לא גלגול חובות ולא גלגול מחילות, אלא שאיפת לב כמוסה שהתמלאה. לפעמים יהודי חושב: כמה הייתי רוצה לערוך שבת התאחדות לכל המשפחה, להתעלות יחדיו ולצאת מחוזקים יותר ברוחניות ובמשפחתיות, אבל איך אני יכול לעשות זאת, אם אין לי כסף לכך?
לפעמים עולה הרצון לפאר את שולחן השבת, לעיתים מבקשים משהו שהוא מעבר לנורמה, וחוששים: שמא נגזר עליי שלא ליהנות מדברים כאלו? בשביל יהודים טובים כאלו, אני מספר את הסיפור שלי, שכולו שרשרת מאירה של השגחה פרטית.
בן בכור נולד לי ברוך ה', ואחר כך הגיעה שיירה של בנות. ביתי התמלא ברכת ה'. הודיתי לה' בכל לב על מתנותיו היקרות, ילדים בריאים וטובים, ויחד עם זאת, ייחלתי לעוד בן זכר. בין הסגולות שעשיתי, התפללתי אצל רבי שמעון בר יוחאי במירון, והבטחתי שבבוא העת אביא לציון את הבן שייוולד לי לתגלחת הראשונה, לשמחת החלאק'ה.
ואכן, חסדי ה' שלא תמנו, ובן נולד לנו. השמחה הייתה גדולה. והנה, הגיעה העת לקיים את ההבטחה ולעלות למירון עם הילד. אמנם הוא נולד בתמוז, אבל שאלנו את הרבי, והוא אמר שאפשר לעשות את התגלחת כבר ביום ל"ג בעומר.
האושר הרקיע שחקים. אחרי חמש עשרה שנים משמחת החלאק'ה האחרונה במשפחתנו, אנחנו זוכים לעלות עם בננו ולחגוג עימו בל"ג בעומר! באותה שנה חל ל"ג בעומר ביום חמישי, ואני הודעתי לקול מצהלות בני ביתי, כי לכבוד השמחה הגדולה והנדירה ניסע לל"ג בעומר, ונישאר שם עד אחרי שבת קודש!
לא גביר אני. הדירות לשכירות במירון בל"ג בעומר הן יקרות מאוד, ממש לא בהישג ידי, אולם התפללתי לקב"ה וביקשתי שיעזור לי. הן הוא בעל הבית על הכול, כולל על הדירות. השגתי רשימה של דירות וצימרים להשכרה במירון, אבל לא התקשרתי לאף אחד מהמספרים.
קודם כל עבדתי לחזק את בטחוני בבורא הכול יכול, שאמצא דירה שתתאים לנו. “אנא ה'", כך ביקשתי שוב ושוב, “תוביל אותנו למירון באופן הכי נוח והכי זול". בתחילת השבוע שבסופו יחול ל"ג בעומר, שאלו אותי בבית מה קורה: כבר צריכים לדעת באיזו דירה הולכים להיות. עלה במוחי רעיון, שייתכן מצב כזה, שיהודי ישכור דירה לל"ג בעומר ויעזוב אותה במוצאי היום, וכך אוכל לשכור דירה רק מהלילה של מוצאי ל"ג בעומר עד אחרי שבת. הסיכוי שכך הדירה תושכר במחיר זול יותר, הוא בהחלט אפשרי.
ניגשתי לרשימה וחשבתי: מה הסיכויים להשיג דירה יותר בזול? במרכז הכפר, סמוך לרבי שמעון, או בקצה הכפר? בקצה, הלא כן? ניגשתי לסוף הרשימה, אך אז עצרתי ואמרתי לעצמי: איפה הבטחון שלך? למה אתה מצטמצם ובוחר דירה מסוף הרשימה? היד ה' תקצר? הוא יכול לתת לך את הדירה הכי טובה, ובמחיר הכי טוב!
חזרתי לתחילת הרשימה. ביצעתי שיחת טלפון ועוד אחת. בטלפון השלישי ענה לי בעל הבית בדיוק את התשובה שרציתי לשמוע, והרבה יותר מכך: “כן כן. תושב חו"ל שוכר את הדירה לל"ג בעומר בלבד, והוא עוזב בערב. אתם תוכלו לבוא בצהרי ל"ג בעומר ולהניח את המזוודות שלכם במחסן ליד הדירה. כיוון שאתם באים לשישי-שבת בלי ל"ג בעומר, תקבלו את הדירה במחיר רגיל. כמה? אלפיים שקל בסך הכול".
זאת הייתה הפתיחה למסע המרגש שחווינו. אכן, אלפיים שקל אינם סכום קטן, גם אותו עליי להתאמץ להביא, אבל בהתחשב בכך שחמש עשרה שנים חיכינו לאירוע הזה, החלטתי שאעשה את המאמץ בעזרת ה'.
השלב הבא הוא נסיעה. משפחה גדולה, עם מיטלטלים רבים לחגיגה בל"ג בעומר ולשני לילות, וכמובן כל צרכי השבת, זה עניין לא פשוט. לכאורה עליי להזמין טנדר שייקח אותנו למירון, אבל טנדר כזה לא יקבל רשות לעלות עד להר עצמו, ואנחנו עם מזוודותינו וכל הקטנים והגדולים, נצטרך להיסחב בקושי רב. חששתי מכך. רציתי נסיעה של אח"מ, במחיר של אזרח פשוט ולמטה מזה. נתתי צדקה וביקשתי מה' באותה מטבע לשון: “אנא ה', תביא אותי למירון בדרך הכי נוחה והכי זולה".
כהשתדלות, התקשרתי לחברת הסעות שנותנת שירות לכולם בצורה הרגילה. יש לה חניה מסודרת, ויצטרכו לנסוע עם שאטל ממקום החניה עד ההר. אמרו לי להגיע לתחנה ולעשות מה שכולם עושים. איך נסתדר עם המזוודות וכל המאכלים לשישי-שבת? אין להם תשובה בשבילי, אבל אנחנו נותנים צדקה ויוצאים לדרך.
צדקה – אני מתכוון, פרוטות ממש. וכך לאורך כל הדרך. הגענו לתחנת האוטובוסים, כל המשפחה, והנה ניצב שם טנדר גדול, שלא שייך לחברה. הנהג, איש נכה, מחפש משפחה, שתיסע איתו ותשלם לו על הדלק.
המשפחה שלנו עונה בדיוק להגדרה. התשלום על הדלק בלבד נמוך עוד יותר משל נסיעה באוטובוס ציבורי. בטנדר יש תא מטען מכובד בשביל כל החבילות שלנו, ואנו יוצאים לדרך. “אין לי רישיון לעלות להר", אומר הנהג, “אבל יש לי תו נכה, כך שאני מקווה שנסתדר".
הדרך עוברת חלק. הנהג מבקש לעשות עצירה בקבר רבי מאיר בעל הנס, וזו הזדמנות נפלאה בשבילנו להתפלל “אלוק דמאיר ענני". הציון היה ריק. רק המשפחה שלנו הייתה שם, והתפילה שם ריגשה אותנו מאוד.
ממשיכים. מתחילים לעבור במחסומים בואכה מירון. “תתפללו, תתפללו", הנהג מדרבן את כולם. יש לו שיטות איך להתחמק משוטרים: “תגידו ‘ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנוורים... וילאו למצוא הפתח'".
השוטרים בכל מחסום ראו שהנהג נכה, ואפשרו לו לעבור. אבל במחסום השביעי, המפקד התעניין יותר מדי. הוא ביקש לראות רישיון, ואמר: “לכי לעזר מציון".
הנהג לא התייאש. הוא עשה פרסה, ושוב נכנס למירון. כל אותו הזמן דרבן אותנו להתפלל ולומר את הסגולה. נתתי צדקה, והפעם המפקד היה עסוק בשיחת טלפון, והשוטר הצעיר שלידו נתן לנו אפשרות לעבור.
במחסום האחרון שוב עיכבו אותנו, אבל הנהג אמרה לשוטר, “אני איש שבור. אני עולה להתפלל אצל רבי שמעון. תן לי את השם שלך, ואתפלל עליך!"
הוא נתן את שמו ושם אימו, ואפשר לו לעבור. ידעתי: זאת לא החוכמה של הנהג, זאת לא החוכמה שלי. אלו הרחמים של הקב"ה.
אנחנו בפנים. על ההר. הנהג לוקח אותנו עד לפתח הדירה שנתחיל לשכור מהערב, ושאת הרשות להניח בה חפצים קיבלנו כבר מעכשיו. הגענו בשעה שלוש וחצי. ההר כולו כלבת אש. ריקודים נלהבים לכבוד התנא האלוקי ממלאים את הרחבות שבאזור הציון. בשלב זה של ההילולא, כבר לא מצטמצמים רק בציון עצמו, אלא רוקדים גם סביב. אנחנו ניגשים לערוך את תגלחת המצווה בהתרגשות רבה, ובני הבית יכולים לעקוב אחרי הנעשה בקלות ובנוחות.
זה היה מעמד מרגש ביותר. בני הקטן קיבל צורה של יהודי, שתי פאות וכיפה ,בעיניים זורחות ובהודיה עולה על גדות. תפילות, תפילות, תפילות.
אני צריך לומר לכם מה היה שם במירון? מי שהיה שם יודע, ומי שלא היה, לא ידע. זאת היא שמחה שמגיעה מעולם הנשמות, מהיכלות של נגינה ותשובה, דמעות של הודיה ותפילה. טובלים אנחנו שם, בגן עדן של מירון, והכול בנחת. לא ממהרים, לא נבהלים, הרי אנחנו נשארים על ההר הקדוש לשבת קודש.
במוצאי שבת, אפופי רשמים, אנו מעוניינים לחזור הביתה ולנסוע לירושלים. איננו היחידים שנשארו שם; משפחות-משפחות מגיעות אל התחנה. על כל אוטובוס שמגיע, עטים הנוסעים בלהיטות וממהרים להתמקם במושבים פנימה. לא מתאים לי להידחף. גם כאן אני מבקש מה' באותה מטבע לשון ותיקה: “תעזור לנו שנגיע הביתה באופן הכי נוח והכי זול". אני ניגש לאחראי ושואל אותו כמה אוטובוסים הולכים להגיע.
והאחראי עונה לי: “זה לא משנה כמה אוטובוסים. אף אחד לא יישאר בתחנה. כולם יגיעו הביתה. אני מזמין לכאן אוטובוס גם אם יישאר פה רק אדם אחד!" אמרתי לבני משפחתי: “אנחנו לא נדחפים. אנחנו נחכה בסבלנות ונעלה בנחת על האוטובוס האחרון, בעזרת השם!"
אכן, זה לא קרה מיד, אבל היה שווה לחכות. עלינו כמו בני מלכים על האוטובוס האחרון. התרווחנו על המושבים, וכשביקשתי לשלם, התברר שאין באוטובוס מכשיר שקולט רב קו. אי אפשר לתקף. וכשאי אפשר, גם אין חובה. אכן, הכי זול והכי נוח.
לכבוד השמחה קיבלתי מחמי מאתיים דולר. גם אבי נתן לי סכום נאה כאות השתתפות ביום הגדול. אנחנו מגיעים הביתה אחרי האירוע המיוחד, מרגישים שהיה כאן משהו לא רגיל, לטיפה משמיים. ראינו איך ה' השגיח עלינו בהשגחה פרטית מיוחדת, והוליך אותנו מירונה וחזור בצורה נפלאה. אנו מודים כל כך, ואני, ראש קטן, לא יכול שלא לעשות את החשבונות הקטנים, ולבדוק כמה זה עלה לנו. נו, כמה? אני סופר את הכסף שקיבלתי מאבא ומהשווער, מחשב לעומתו את ההוצאות המוקטנות שהיו לי, ומגלה שהכול מסתדר אחד על אחד. לא פלוס ולא מינוס, אלא אפס אחד עגול ומדויק.
כן כן. הכי זול והכי נוח.
ככה, כל כך פשוט, התקיים בנו הפסוק “תתענג על ה' וייתן לך משאלות ליבך". והרי רש"י הקדוש במקום מפרש: “להתענג בתפנוקים על משענתו של הקב"ה". וזה בדיוק הסיפור שלנו. להתענג בתפנוקים.
