הבחנתי ביהודי קשיש כבן שמונים היושב על ספסל, לפניו גמרא ובידו סרגל
כאשר התפללתי בבית כנסת זה, הבחנתי ביהודי קשיש כבן שמונים היושב על ספסל, לפניו גמרא ובידו סרגל. התבוננתי וראיתי, כי הגמרא שלפניו מחולקת לשני חלקים. בעמוד השמאלי מודפסת הגמרא, ואילו בעמוד הימני מודפס תרגום לאנגלית. הוא, נעזר בסרגל לקריאת שורה אחת בגמרא, ומיד לאחר מכן למד את התרגום באנגלית.
ישבתי מן הצד והתבוננתי בו. הוא היה שקוע מאד בלימודו. ניכר היה כי אין לו בעולמו דבר מלבד הגמרא, התרגום והסרגל. לבסוף הוא הבחין בי ופתחתי עמו בשיחה. הוא סיפר לי, כי הוא יהודי העוסק לפרנסתו ברוב שעות היום, ולפני שנים רבות כאשר סיימו את מחזור הש"ס במסגרת הדף היומי, מצא הרעיון חן בעיניו.
בתחילה, הוא סיפר, אמרתי לנפשי, מה לך ולדף היומי. זקני הלבן לא היה שחור גם אז, וצעדתי לקראת שנות השבעים המאוחרות. אבל, החלטתי כי לא אפסיד מאומה אם אנסה להתחיל ללמוד, ואראה כיצד הדברים מתקדמים.
מה אומר ומה אדבר, סיים איש שיחי בסיפוק רב. כעת אני עומד כעת לגמור את הש"ס בפעם השניה! הכריז בהתרגשות כשהסרגל בידו. שורה ועוד שורה, גמרא ותרגום, גמרא ותרגום, עמוד ועוד עמוד, כל יום, כל בוקר, ולבסוף הוא זכה לסיים את הש"ס.
מעשה מרגש ביותר חווה הרב ו.ש. לפני שנים רבות, בבית החולים בילינסון שבפתח תקווה, ובמכתבו למערכת "מאורות הדף היומי" הוא מבקש לשתף את הקוראים במאורע שנחרת על לבו.
אבי, הוא מספר, אושפז בבית החולים בילינסון עקב מחלה. מטבע הדברים, בימים הראשונים לאישפוזו היינו מרוכזים בכל מאדנו בטיפול בו, וכמעט שלא הבחנו במתרחש סביבנו.
כעבור ימים אחדים הוטב מצבו של אבי ומשכך נוצר קשר בין בני משפחתי לבני משפחתו של צעיר, אשר אושפז בחדר סמוך לחדרו של אבי. צעיר זה, בשנות העשרים לחייו, לקה לפתע בשסתום לבו. מצבו הרפואי החמיר והלך והרופאים אשר לא החליטו עדיין כיצד לטפל בו, אשפזוהו להשגחה תחת עיניהם הפקוחות של הצוות הרפואי.
הצעיר שכב במיטתו וחייך בעת שנכנסתי לבקרו. מעולם לא פגשתיו לפני כן, אך בבית החולים הכל מכרים. הצרה והמועקה מקרבים את הלבבות, כאשר נדמה כי שם, בחוץ, מעבר לבניין הגדול הכל כשורה, ולתוך הבניין התקבצו ובאו כל המצוקות גם יחד.
שוחחנו שעה ארוכה ובטרם צאתי הוא הבחין בשקית התפילין שנשאתי עמי. הוא התבונן בה ארוכות, ובתגובה שאלתי אותו, אם גם לו יש שקית כזו. לא, הוא השיב, ותוגה עלתה על פניו. האם הנחת תפילין אי פעם? שבתי ושאלתי. לא, שב וענה, ויגון עטף את עיניו. לא שאלתי אותו אם הוא חפץ להניח תפילין. עיניו זעקו זאת ונפשו התרגשה עליו.
סייעתי לו לקום ממיטתו, כרכתי את זרועו בתפילין של יד, עטרתי את קרקפתו בתפילין של ראש, ויחד קראנו ברגש מתוך הסידור "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד".
למחרת שבתי לבית החולים כדי לבקרו ומצאתי את אמו בוכיה.
לאחר מספר דקות היא זיהתה אותי ואמרה: דע לך, כי החיוך האחרון של בני, זכרונו לברכה, היה בזכותך. הוא היה מאושר עד עמקי נשמתו על שזכה להניח תפילין. אבל הוא לא ידע שזו הפעם האחרונה... תהא נשמתו צרורה בצרור החיים. כפסע לפני המוות הוא זכה שלא ייחשב כ"קרקפתא דלא מנח תפילין" - כאדם שלא הניח תפילין מימיו.
אני למדתי מכך והפנמתי עמוק בנפשי, כי לעולם אין לדחות עשייתו של מעשה טוב, שהרי מי יודע אם יהא זמן אחר לעשותו.
*
איני חפץ לסיים את סיפורי בנימה עצובה, ולכן אני מבקש לספר לכם עובדה קטנה נוספת, מעניינת גם היא, בעלת מכנה משותף למעשה הקודם. ביום מן הימים הזדמנתי לעיר פילדלפיה במדינת פנסילבניה, העיר הראשונה של ארצות הברית, בה שוכן פעמון החירות.
במעלה הרחוב שבו ממוקמת ישיבת פילדלפיה, קיים בית כנסת בבניין ישן בן כמאה ושלושים שנה, בשם "רעים אהובים".
כאשר התפללתי בבית כנסת זה, הבחנתי ביהודי קשיש כבן שמונים היושב על ספסל, לפניו גמרא ובידו סרגל. התבוננתי וראיתי, כי הגמרא שלפניו מחולקת לשני חלקים. בעמוד השמאלי מודפסת הגמרא, ואילו בעמוד הימני מודפס תרגום לאנגלית. הוא, נעזר בסרגל לקריאת שורה אחת בגמרא, ומיד לאחר מכן למד את התרגום באנגלית.
ישבתי מן הצד והתבוננתי בו. הוא היה שקוע מאד בלימודו. ניכר היה כי אין לו בעולמו דבר מלבד הגמרא, התרגום והסרגל. לבסוף הוא הבחין בי ופתחתי עמו בשיחה. הוא סיפר לי, כי הוא יהודי העוסק לפרנסתו ברוב שעות היום, ולפני שנים רבות כאשר סיימו את מחזור הש"ס במסגרת הדף היומי, מצא הרעיון חן בעיניו.
בתחילה, הוא סיפר, אמרתי לנפשי, מה לך ולדף היומי. זקני הלבן לא היה שחור גם אז, וצעדתי לקראת שנות השבעים המאוחרות. אבל, החלטתי כי לא אפסיד מאומה אם אנסה להתחיל ללמוד, ואראה כיצד הדברים מתקדמים.
מה אומר ומה אדבר, סיים איש שיחי בסיפוק רב. כעת אני עומד כעת לגמור את הש"ס בפעם השניה! הכריז בהתרגשות כשהסרגל בידו. שורה ועוד שורה, גמרא ותרגום, גמרא ותרגום, עמוד ועוד עמוד, כל יום, כל בוקר, ולבסוף הוא זכה לסיים את הש"ס.
ניצול הזמן.
כך הם פני הדברים בכל דבר רוחני. אדם שחש התעוררות להתחיל מעשה חיובי, ייטיב לעשות
אם ינצל את ההזדמנות ואת רגשות הקדושה המפעמים בו, לבצע את הדברים באופן מיידי.
