האיום מהכריש עשה את שלו. הדגים שהיו בכלובים המשיכו לחיות במרוץ מתמשך. גם בשהותם בכלוב לא היו להם רגעי שלווה
אחד מהחוקרים המומחים העלה השערה, וביקש לבדוק את הצעתו. ‘בנוהג שבעולם’, פתח החוקר, ‘הדגים שבעומק האוקיינוס מתגוננים כל העת מהכרישים הטורפים. הם רצים ומתרוצצים כל העת, והדבר מזרים את הדם בעורקיהם במרץ. לעומת זאת, הדגים המועלים לכלובים יושבים בשלווה איש בחברת רעהו, ללא כל איום. לפיכך הם שטים בנחת, ללא פחד ומורא, הדם שלהם כבר לא בשיא המרץ, ולכן בשרם מתייבש...
אם לעצתי תשמעו, הבה נעשה ניסיון: נדוג כריש אחד או שניים, ונציב אותם בכלובים של הדגים המובאים מעומק הים. נכון, הכריש יטרוף כמה מהם, חסרי המזל מבין הדגים לא ישרדו, אבל כל יתר הדגים שבכלוב ימשיכו לחיות במרוץ מתמשך, יעסקו כל העת בבריחה מהכריש ובהגנה על עצמם, וכך דמם יומרץ כמקדם ובשרם יוסיף להיות רך ועדין כמו בעבר!’
חופי הענק המשתרעים לגבולותיה של מדינת יפן הענקית, נודעו בעולם כולו כמקום דייג מובחר ומבוקש.
היפנים חובבים גידולי ים טריים, ואלו סופקו להם בשפע רב, פרי עמלם של הדייגים המקומיים הניצבים על החופים ויורדים לים בסירות קטנות, דגים מהמצולות את מיטב הדגים, ההופכים למעדני מלכים על שולחנם של היפנים המקומיים.
עם התרבות האוכלוסייה והגידול בדייג כדי לספק את צרכי הציבור, קרה מה שקורה במצבים כאלה באופן טבעי: הדייג המתמשך ניצח את קצב הגידול של הדגים הנולדים, ואוכלוסיית הדגים הלכה והצטמצמה. בהתאם לכך – הדייגים החלו לשוב מהדייג עם רשתות קלות וריקות מתמיד. כעת נוצרה בעיה חמורה: יש מחסור בדגים, המחירים הולכים ומאמירים, הציבור דורש ומבקש עוד ועוד, והדגים הולכים ומתמעטים...
טובי החכמים של יפן ישבו על המדוכה והחליטו כי אין מנוס אלא לשכור ספינות ענק ולצאת למסע של כמה ימים אל עומק האוקיינוס. שם אוכלוסיית הדגים עצומה בכמויות בלתי נתפסות, וניתן לדוג מהם ללא הפסקה, כמויות גדולות ומשמעותיות שיספקו את הביקוש. הדייגים שעד אז נהגו לשוב הביתה מדי ערב – סיגלו לעצמם הרגלים אחרים: מעתה הם יוצאים בתחילת שבוע, מפליגים אל עומק הים, דגים שם במשך כל השבוע, ושבים בסוף השבוע – עם יבול רב!
העצה היתה רחוקה מלספק את הפתרון הרצוי. היפנים אניני הטעם דרשו דגים טריים דווקא, ולא כאלה שדגו אותם לפני כמה ימים והספיקו להתייבש. גם התקנת מקפיאי ענק על הספינות לא עזרה לפתרון הבעיה הבוערת; היפנים – בחושיהם המחודדים – הרגישו על נקלה שמדובר בדגים קפואים, ולא כאלה שהגיעו זה עתה מהים לצלחת.
הבעיה שבה ונידונה, ואז החליטו חכמי יפן שיש עצה נוספת: הם בנו כלובי ענק, מלאי מים, והעלו אותם אל הספינות. כעת ביקשו מהדייגים לדוג את הדגים בעומק האוקיינוס ולהעבירם אל הכלובים שעל הסיפון. במשך כמה ימים שטו להם הדגים בשלווה בתוך הכלובים הענקיים שעל הספינות, ורק בהגיעם לחוף – רוקנו את הכלובים מהמים, וכל הדגים שהועברו מהאוקיינוס אל הכלובים ושטו להם בשלווה בכלובים – הפכו לניצודים ועלו אל השולחן...
אלא שגם עצה זו לא פתרה את הבעיה, וכאן כבר איש לא הבין למה. הרי הדגים זכו לחיות חיים שלווים, בתוך מי ים, עד שעות בודדות לפני העברתם לצלחות הסועדים אותם בתאבון. מדוע היה טעמם של הדגים שונה ויבש מדגי הים הניצודים מעומק האוקיינוס? ויותר מכך – לצורך המחקר שבו וניצודו דגים בסביבות החוף, ואלו היו טעימים לבלי הכר, הרבה יותר מהדגים שהובאו מעומק הים ובילו את ימי חייהם האחרונים בכלובים שלווים!
בלית ברירה זימנו היפנים חוקרים מומחים ממדינות אחרות, והציבו בפניהם את השאלה הבוערת: כיצד ייתכן שדגים הניצודים מתוך הים – טעמם אנין ומועדף, ואילו הדגים המובאים בכלובים מעומק האוקיינוס מאבדים את טעמם? מה הבעיה בכמה ימי שהות בכלוב, בתוך מי ים, כשהדגים נמצאים איש לצד רעהו בדיוק כמו בים, עד כדי שהדבר גורם שטעמם של הדגים טוב ואיכותי פחות?!
אחד מהחוקרים המומחים העלה השערה, וביקש לבדוק את הצעתו. ‘בנוהג שבעולם’, פתח החוקר, ‘הדגים שבעומק האוקיינוס מתגוננים כל העת מהכרישים הטורפים. הם רצים ומתרוצצים כל העת, והדבר מזרים את הדם בעורקיהם במרץ. לעומת זאת, הדגים המועלים לכלובים יושבים בשלווה איש בחברת רעהו, ללא כל איום. לפיכך הם שטים בנחת, ללא פחד ומורא, הדם שלהם כבר לא בשיא המרץ, ולכן בשרם מתייבש...
אם לעצתי תשמעו, הבה נעשה ניסיון: נדוג כריש אחד או שניים, ונציב אותם בכלובים של הדגים המובאים מעומק הים. נכון, הכריש יטרוף כמה מהם, חסרי המזל מבין הדגים לא ישרדו, אבל כל יתר הדגים שבכלוב ימשיכו לחיות במרוץ מתמשך, יעסקו כל העת בבריחה מהכריש ובהגנה על עצמם, וכך דמם יומרץ כמקדם ובשרם יוסיף להיות רך ועדין כמו בעבר!’
החוקרים קיבלו את ההצעה, ועד מהרה עשו כדבר החוקר. הם העלו כרישים אל הכלובים, ויצאו למסע דייג ארוך. הכלובים התמלאו בדגים, אחדים מהם נטרפו בידי הכרישים, אבל רובם המוחץ שרדו. עד להגעתם לחוף כמובן – אז הובאו אל המטבחים, והתברר שהחוקר צדק:
האיום מהכריש עשה את שלו. הדגים שהיו בכלובים המשיכו לחיות במרוץ מתמשך. גם בשהותם בכלוב לא היו להם רגעי שלווה. כל העת הם התרוצצו בכלובים אחוזי פחד מאימת הכרישים, ובשרם נותר רך וטעים כמו הדגים הניצודים בים עצמו. החשש מפני הכריש הטורף הפך את הדגים לממשיכים להילחם על חייהם, רצים ללא הרף ומתרוצצים ללא הפסקה, והדבר בא לידי ביטוי בטעמם של הדגים!
אין מענייננו כמובן לעסוק ברמת הטעם של דגי הים היפנים, זולת שאת כל הסיפור הזה סיפר מזכה הרבים ומקרב הלבבות הרה”ג רבי דוד ברוורמן שליט”א ליהודי המתקרב לאור האמונה, ששאל אותו את שאלת החיים של כל יהודי: למה בורא עולם מעמיד אותנו בפני קשיים ונסיונות כל העת? למה יהודי שרוצה להתקרב לבוראו, להתפלל כראוי, ללמוד בהתמדה, לשמור על פיו, לבו ועיניו, נדרש להתמודד מול היצר בלי הפסקה?!
השאלה טובה, והתשובה טובה שבעתיים: כי זה מה שממריץ לנו את הדם הרוחני! באין כריש טורף ויצר מאיים, הגוף מתנוון ואיננו, השאיפה לחיות דועכת, הסיפוק הולך ונעלם! נדרש יצר הרע פעיל ומלא מרץ, שיציב בפנינו כל העת קשיים ונסיונות, יעמוד עלינו להכשילנו פעם אחר פעם, כדי שכל העת נמשיך לחתור, נמשיך להילחם, נמשיך לצמוח ולהתפתח!
היצר הרע המאיים עלינו – הוא המתנה הטובה בעולם! בלעדיו, היינו שטים לנו בשלווה בעולם הזה, לא ממהרים לשום מקום, נחים בנחת על זרי הדפנה ולא חותרים אל-על! לפיכך הבורא מעמיד בפנינו קשיים ונסיונות, הממריצים לנו את הדם, לא נותנים לנו מנוח, מכריחים אותנו לפעול, לרצות, להתקרב, להתרומם ולהתעלות!
אחים יקרים, הנסיונות הם אתגר לא קל, אבל הם לא אמורים להיות אתגר קל. אדרבה, ככל שהניסיון קשה יותר, מורכב יותר, בעייתי יותר – כך הוא מגדיל אותנו יותר, נותן לנו יותר, מרומם אותנו שבעתיים! בשעת מעשה, התמודדות עם מחלה, קושי עם ילד או פרנסה דחוקה – עשויה להיראות כאתגר בלתי אפשרי, כניסיון קשה ומתמשך, אבל האמת היא שהדבר נועד לחזק את שרירי האמונה והביטחון שלנו, לקרב אותנו לבורא עולם, ללמד את הלב שלנו להישען רק עליו!
כשאדם נעמד להתפלל ומתקשה להתרכז, כשהוא רוצה להקשיב בשיעור היומי ונרדם שוב ושוב, כשהוא יוצא לרחובה של עיר וקוסם לו להביט לכל הכיוונים ומאידך הוא יודע שנדרש ממנו לעצום את עיניו מלראות ברע, כשאדם מתמודד מול שכן נרגן או חבר עצבני ונדרש לעבודת המידות כדי לשתוק – בשעת מעשה הדבר קשה מנשוא, והלב ממאן להבין למה אנו נדרשים כל הזמן למלחמות, כל העת להתגברות על היצר.
האמת היא – שאלה וכאלה חמדה לבנו. זה מה שבונה אותנו, זה מה שמחשל אותנו. הנסיונות הם הדרך שלנו להתרומם ולהתעלות, להיטהר ולהתקדש. הבה נסתער על כל ניסיון באנרגיות עצומות, נאמין ונדע שאנו יכולים להתמודד אתו ומסוגלים לעמוד בו, וכך נזכה לעלות ולצמוח לשם ולתפארת!
