דע לך, כבוד הרב, שהבדיחה שסיפרתם השפיעה עלי מאוד... למחרת השבת ביקשתי מן הבנים להתחיל להניח תפילין

דע לך, כבוד הרב, שהבדיחה העצובה שסיפרתם השפיעה עלי מאוד. אמרתי בליבי, שלא יתכן שהילדים שלי הגיעו לגיל מצוות ואין שום הבדל בינם לבין הבנות שלי – הן לא מניחות תפילין, והם לא מניחים תפילין... למחרת השבת ביקשתי מן הבנים להתחיל להניח תפילין, כעבור זמן מה הם עברו ללמוד בבתי ספר דתיים! הדבר השפיע על כל הבית, עד שהחלטנו כולנו לחזור בתשובה. ברוך ה', כיום כולנו שומרי תורה ומצוות, מקפידים על קלה כבחמורה...

פעם שאל המגיד רבי ראובן קרלנשטיין זצ"ל את המגיד המפורסם רבי שלום שבדרון זצ"ל: ילמדנו רבנו, איך מכניסים נשמה לאדם? אמר רבי שלום: לפני אלפי שנים, בבריאת העולם, ביקש קין להרוג את הבל, אבל הוא לא ידע איך עושים זאת, שהרי עד אז לא נהרג אדם בידי חברו. התחיל קין לפגוע בגופו של הבל, הכהו ללא רחם, כרת לו אצבעות ידיו, גדע את זרועותיו אבל הבל עודנו חי וקיים. אף על לפי שלא מת היה הבל מיוסר ביסורים נוראים ממעשי קין אחיו. מה עשה הקדוש ברוך הוא? זימן לשם ציפור שנקרה בצוואר חברתה וכך הרגה אותה. ראה זאת קין ומיהר לחתוך בצווארו של הבל ובתוך זמן קצר נפח הבל את נשמתו. אמר רבי שלום: מאז אנחנו יודעים, איך מוציאים את הנשמה. אבל איך מכניסים אותה – אין אנו יודעים.

והוסיף ואמר: תראה, אדם איננו יודע איזו השפעה יש לדברים שלו על הנשמה של השני. לפעמים איזה 'ווארט' או אפילו איזו בדיחה יכולים לחולל גדולות ונצורות. ואז סיפר: בדידי הוה עובדה. פעם אחת התארחתי בשבת אצל בתי בקרית גת. באמצע סעודת השבת נשמעו דפיקות על הדלת, ואחד מבני הבית מיהר לפתוח. בפתח עמד הגבאי של אחד מבתי הכנסת בעיר, שנודע לו שאני נמצא בקרית גת בשבת והוא החליט להזמין אותי לדרוש בפני הציבור לאחר הסעודה. מלכתחילה לא תכננתי לעשות זאת, ולכן לא הייתה באמתחתי דרשה מוכנה, אבל לא יכולתי לסרב לבקשתו של הגבאי. סמכתי על כך שבעזרת ה' כבר אמצא מה לדרוש בפניהם. ברכתי ברכת המזון ויצאתי לבית הכנסת.

בית הכנסת היה מלא אדם ואני פתחתי מיד בדרשה. לא היתה זו דרשה מרשימה ובנוייה לתלפיות עם מהלך שלם, אלא דברים קטנים מפה ומשם. פה איזה 'ווארט' על הפרשה, ושם איזה סיפור ומשל. באמצע הדרשה פניתי אל קהל השומעים בשאלה: "אימרו לי, מורי ורבותי, היודעים אתם מדוע בשנים האחרונות החלו לערוך שמחות 'בת מצווה' לבנות, דבר שלא שיערו אבותינו? בעבר היה מקובל, שרק בנים שהגיעו לגיל שלוש עשרה היו עורכים להם סעודת בר מצווה, ואילו היום פשט המנהג גם אצל בנות, שהגיעו לגיל מצוות. מדוע?". לציבור, כמובן, לא היתה תשובה. ואז אמרתי להם:

"אני אגיד לכם מה פשר הדבר. פעם, כשכל ילד יהודי היה מגיע לגיל שלוש עשרה, הוא היה מתחיל לקיים מצוות – להניח תפילין וללמוד תורה. דבר זה לא קיים אצל בת שהגיעה לגיל מצוות, שהרי היא לא מניחה תפילין ולא לומדת תורה. לכן, רק לבנים עשו 'בר מצווה' ואילו לבנות לא עשו שום טקס מיוחד בהגיען לגיל מצוות. אבל כיום, לצערנו הרב, הבנות רואות שגם בנים שהגיעו לגיל מצוות אינם מניחים תפילין ולא לומדים תורה, ובכל זאת נהוג לעשות להם 'בר מצווה'. אומרות הבנות – אם כך גם אנחנו רוצות שיעשו לנו 'בת מצווה'! במה אנו שונות מן הבנים?...".

כעבור כמה שנים ניגש אלי יהודי ופתח עימי בשיחה: "הרב לא מכיר אותי. אני מקרית גת ופעם הייתי בדרשה שנשא הרב בליל שבת בעיר. בתוך הדברים סיפר הרב בדיחה מדוע החלו בימינו לערוך לבנות טקס 'בת מצווה' כמו לבנים.

דע לך, כבוד הרב, שהבדיחה העצובה שסיפרתם השפיעה עלי מאוד. אמרתי בליבי, שלא יתכן שהילדים שלי הגיעו לגיל מצוות ואין שום הבדל בינם לבין הבנות שלי – הן לא מניחות תפילין, והם לא מניחים תפילין... למחרת השבת ביקשתי מן הבנים להתחיל להניח תפילין, כעבור זמן מה הם עברו ללמוד בבתי ספר דתיים! הדבר השפיע על כל הבית, עד שהחלטנו כולנו לחזור בתשובה. ברוך ה', כיום כולנו שומרי תורה ומצוות, מקפידים על קלה כבחמורה".

סיים רבי שלום את סיפורו ואמר לרבי ראובן: "אתה רואה, אנו יודעים איך מוציאים נשמה, אבל איך מכניסים נשמה איננו יודעים... מי היה מאמין, שהלצה שסופרה אגב ארחא במהלך דרשת ליל שבת ולא תוכננה מראש, תחזיר בתשובה שלמה משפחה שלמה בישראל!".