"זלמן, תגיד קטע גמרא": דמותו המרטיטה של האב, אלכסנדר מטיאש הכהן הי"ד, שבתוך גיהינום מחנה מטהאוזן, כשהוא נישא חולה על כתפי בנו למרפאה, לא ביקש מים או מנוחה, אלא דברי תורה.
אבא חלה. מספר אחי, שבבוקר שבו חלה אבא, נשא אותו אחי הגדול על כתפיו, למקום שהיה מכונה "מרפאה" (בו לא שרדו רבים…). בדרך פנה אליו אבא ואמר: "זלמן, זוג א שטיקעל גמורא" - תגיד קטע גמרא.
יום יום, לאחר העבודה, הלכו הבנים לראות מה מצבו של אבא, הליכה שהיתה כרוכה בסיכון גבוה, כי היה עליהם לעבור את שומרי האס.אס הקפדניים. פעם נתפס זלמן וקיבל 25 מלקות על גבו. על אף כל הקושי, המשיכו לסכן עצמם.
באחת הפעמים שהצליחו להגיע אל אבא, מצאו אותו חלש ותשוש מאד. בשארית כוחותיו אמר להם: "קינדרלעך! איך גאי שויין!" - ילדים! אני הולך! אתם תישארו בחיים. מילותיו האחרונות היו: "בלייבץ איידן. תאמר נישט - בסר קומט מיט מיר! איך וויל מיך נישט שיימן אוף די אנדרה וולד" - הישארו יהודים! אם לא - תבואו איתי! איני רוצה להתבייש בכם בעולם הבא!
נרות חנוכה דולקים רק שמונה ימים, אך הם מותירים את חותמם למשך שנה תמימה, על מאבק חסר פשרות של יהודים מאמינים בעלי הכרה כי אלמלא תורה - למה להם חיים. הם נלחמו, זכו בתורה וגם בחיים.
לפני כמה שנים קיבלנו מכתב מרגש מבני משפחת בודנר בבני ברק: התבקשנו על ידי סבתנו פ. בודנר, לשלוח אליכם את סיפוריה מתקופת השואה. נשמח אם תפרסמו אותם.
זהו סיפור בעל מסר עצום, על יהודי שבכל שלב בחייו ידע מאין הוא בא ולאן הוא הולך. מהי המטרה וכיצד מגיעים אליה. ובעצם, מדוע להרבות במילים כשהסיפור מדבר בעד עצמו.
אבא, אלכסנדר מטיאש הכהן, הי"ד, בן ארבעים ושתים היה כאשר הגיע מאושוויץ למחנה הידוע לשמצה, מטהואזן, יחד עם שני בניו, שהיו נערים צעירים, אברהם ז"ל וזלמן. סדר היום במחנה היה מאוד קשה, ועיקר העבודה שנכפתה עליהם היתה כריה במכרות.
כשפגשתי את אחיי לאחר סיום המלחמה, לא היה פשוט לפתוח את סגור ליבם… אך די היה במעט שסיפרו על מנת שאוכל להנציח את דמותו של אבי. לילדים קשה לחזות בסבל אביהם, אך לאב קשה שבעתיים לראות את בניו מתייסרים. דבר זה דרש הקרבה רבה מצידו. פרוסת לחם דלוחה שקיבל - בצע לשניים, וכשנשאל מדוע אינו אוכל, השיב כי אינו רעב.
באחת מן הארוחות הדלות, מצאו הבנים בשר במרק והיססו לאכלו מחשש שהוא טרף. אבא הכריח אותם לאכול בטענה שזהו פיקוח נפש.
עם כל הייסורים וקשיי היום-יום השתדל להמשיך ללמדם ולחנכם ברוח התורה. אחת שאל מהם: ילדים! אתם יודעים מהי הסיבה לקיומו של יהודי בעולם? והסביר: יהודי בא לעולם רק למען מטרה אחת - מסירת התורה לבניו. וכך מדור לדור, כיוון שלעולם אין לו קיום בלא התורה. והמשיך: אם לא תלכו בדרך התורה, אזי לא מילאתי את יעודי. ואז, מדוע עלי לסבול את הייסורים הקשים הללו?
אחרי זמן נקרעו נעליו של הבן הצעיר. אבא נתן לו את נעליו שלו, ויצא לעבודה בשלג הכבד ברגליים יחפות. מובן שבתנאים אלו לא ניתן להחזיק מעמד. אבא חלה. מספר אחי, שבבוקר שבו חלה אבא, נשא אותו אחי הגדול על כתפיו, למקום שהיה מכונה "מרפאה" (בו לא שרדו רבים…). בדרך פנה אליו אבא ואמר: "זלמן, זוג א שטיקעל גמורא" - תגיד קטע גמרא.
יום יום, לאחר העבודה, הלכו הבנים לראות מה מצבו של אבא, הליכה שהיתה כרוכה בסיכון גבוה, כי היה עליהם לעבור את שומרי האס.אס הקפדניים. פעם נתפס זלמן וקיבל 25 מלקות על גבו. על אף כל הקושי, המשיכו לסכן עצמם.
באחת הפעמים שהצליחו להגיע אל אבא, מצאו אותו חלש ותשוש מאד. בשארית כוחותיו אמר להם: "קינדרלעך! איך גאי שויין!" - ילדים! אני הולך! אתם תישארו בחיים. מילותיו האחרונות היו: "בלייבץ איידן. תאמר נישט - בסר קומט מיט מיר! איך וויל מיך נישט שיימן אוף די אנדרה וולד" - הישארו יהודים! אם לא - תבואו איתי! איני רוצה להתבייש בכם בעולם הבא!
מצד אחד נלחם והקריב עצמו כדי שישארו בחיים. מצד שני, אם לא ילכו בדרך התורה, היה מוכן להקריבם… איזה קידוש ד'! זכותו תעמוד לנו!
שני הבנים הקימו משפחות, שהיום הם כבר שבט. כולם, ללא יוצא מן הכלל, יראי שמים, תלמידי חכמים ששמם הולך לפניהם, מממשים את צוואתו של אבא וגורמים לו נחת רוח, ואינו צריך להתבייש בהם בעולם הבא.
בשולי מכתבה הוסיפה מרת בודנר שתחי' סיפור נוסף מימי השואה, על אחיה הצעיר:
בחור ששרד את התופת הנוראה, מסר לי את העדות המצמררת על אחי הצעיר, שהיה עמו באגף הצעירים. משה אליהו היה בסך הכל בן ארבע עשרה כשהופרד ממשפחתנו בהגיענו לאושוויץ.
מספר אותו הבחור, שמידי פעם נערכה סלקציה, והצעירים שלא התאימו לעבודה נשלחו לשריפה. הסלקציות נערכו כך, שהיו מסמנים על הקיר גובה מסויים, ומי שהגיע אליו נשלח לעבודה. הצעירים שלא הצליחו להגיע לגובה הדרוש - נשלחו לקרמטוריום. הילדים הנמוכים הכניסו אבנים לנעליהם, או נעמדו על משהו כדי להגיע לגובה המסומן. משה אליהו, ניצל כשעמד בהחבא על צלחת פח הפוכה.
אחרי זמן, נערכה סלקציה נוספת (ביום כיפור), וחייל האס.אס שם לב לתרמית, ושלח אותו לצד הנמוכים. הילד שידע שגורלו נחרץ, צעק לעבר חבריו הגבוהים: "תגידו לאחיי שיגידו קדיש אחריי!". ילד בן 14 צועק: "תגידו קדיש אחריי!". ה' יקום דמו!
