גם כשעלו על סיפון האניה, לא פגש בשום יהודי. צער ומרירות החלו לעלות בלבו, בהרהרו, כי בהיותו בעיירת מגוריו היה באפשרותו לפעול למען חיזוק התורה וביסוס הדת, ואילו כאן, אפילו יהודי אחד לא שזפו עיניו...
כאשר הגיעו לאיסטנבול, לא מצא הרב שם אף לא נפש יהודית אחת. גם כשעלו על סיפון האניה, לא פגש בשום יהודי. צער ומרירות החלו לעלות בלבו, בהרהרו, כי בהיותו בעיירת מגוריו היה באפשרותו לפעול למען חיזוק התורה וביסוס הדת, ואילו כאן, אפילו יהודי אחד לא שזפו עיניו. בזיכרונו עלה גם זכר פרנסתו המכובדת שהיתה מנת חלקו בעיירה שהעניקה לו את היכולת לשבת על התורה והעבודה במנוחת הדעת, ואילו עתה כשיעלה לארץ ישראל', ללא מקור מחיה מסודר, פן יזדקק לתור אחר פרנסה שתטרידנו מלימודו, וחלף שיתעלה מעלה מעלה, עלול חלילה לירד מטה. חלשה דעתו מאוד, והתהלך אנה ואנה במר לב, עד כי סבר לבטל כליל את הנסיעה ולשוב לעירו.
וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וגו' וַיֵּצְאוּ וגו' לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם (יא, לא).
סיפר מרן האדמו"ר בעל ה'ישועות משה' מויז'ניץ זי"ע: אחד מחסידי זקני הרה"ק הרבי ר' בער ממעזריטש זי"ע היה רב בישראל, ופעל גדולות ונצורות לחיזוק הדת ולארגון חבורות ללימוד התורה.
ויהי היום, לאחר שהשיא כבר את כל צאצאיו והתקרב לימי הזקנה, ערך חשבון נפשו והרהר, מתי אעשה גם אנכי לביתי, ואקדיש זמן עבור התעלות עצמי. החליט איפוא לעלות לארץ הקודש, לחונן עפרה, לשבת בה על התורה ועל העבודה, להכין לו צידה לדרך. את החלטתו לא גילה לרבו, כי חשש פן ימנעהו מכך, והחל להתכונן לנסיעה. מכר את כל אשר לו בארץ העמים, ארז את חפציו ויצא עם הרבנית אל עבר עיר הנמל איסטנבול, ממנה היו אמורים להפליג לארץ הקודש.
כאשר הגיעו לאיסטנבול, לא מצא הרב שם אף לא נפש יהודית אחת. גם כשעלו על סיפון האניה, לא פגש בשום יהודי. צער ומרירות החלו לעלות בלבו, בהרהרו, כי בהיותו בעיירת מגוריו היה באפשרותו לפעול למען חיזוק התורה וביסוס הדת, ואילו כאן, אפילו יהודי אחד לא שזפו עיניו. בזיכרונו עלה גם זכר פרנסתו המכובדת שהיתה מנת חלקו בעיירה שהעניקה לו את היכולת לשבת על התורה והעבודה במנוחת הדעת, ואילו עתה כשיעלה לארץ ישראל', ללא מקור מחיה מסודר, פן יזדקק לתור אחר פרנסה שתטרידנו מלימודו, וחלף שיתעלה מעלה מעלה, עלול חלילה לירד מטה. חלשה דעתו מאוד, והתהלך אנה ואנה במר לב, עד כי סבר לבטל כליל את הנסיעה ולשוב לעירו.
עודו מהלך במר נפשו וחוכך בדעתו כדת מה לעשות, פגש ביהודי, ותחי נפשו. החלו השניים לספר זה לזה את הקורות אותם, עד שהתברר כי גם הלה הוא מחסידי הרבי ר' בער, שמח הרב מאוד ויאורו עיניו. ולא עוד אלא שהוסיף הלה ואמר כי יכול הוא לחזור בפניו על דברי התורה ששמע מהרבי בשבת האחרונה פרשת נח.
וכה היו דברי המגיד הק':
"נאמר בתורה "ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו וגו' ויצאו וגו' ללכת ארצה כנען ויבואו עד חרן וישבו שם", ולהלן (יב, א) כתיב "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך".
ולכאורה יש להבין מספר תמיהות: האחת, "ויבואו עד חרן וישבו שם" – מדוע התיישבו בחרן, הלא יצאו על מנת ללכת ארצה כנען, ומדוע זה התעכבו בחרן. עוד תמוה, מדוע נשאו לבו של אברהם אותו ללכת לארץ כנען, הלא במקום מושבו הודיע אברהם את גדולתו של הקב"ה לבאי עולם, הוא גייר את האנשים ושרה את הנשים, אם כן מה ראו לנסוע למקום זר בו יקשה עליו לפעול ולהשפיע על הבריות. תו יקשה אחרי שכבר יצא אברהם מעצמו ללכת ארצה כנען טרם נצטוה על כך מפי הקב"ה כמוכח מתוך הפסוקים, מדוע אם כן פקד עליו הקב"ה לעשות זאת, מאחר וכבר עשה זאת מעצמו.
אלא יש לבאר הענין כך, תרח – מרמז על היצר הרע. כשראה היצר הרע את מעשיו ופעליו של אברהם אבינו שמגייר את הבריות, היה הדבר לצנינים בעיניו, כי עוד מעט קט ויישאר הוא ללא כל עבודה, באפס מעשה. על כן יעץ לאברהם ללכת ארצה כנען, ראשית כל שיתרחק מן המקום בו הוא פועל עם הבריות, משאך הגיע לחרן, הניח לו ה'בעל דבר' להתיישב שם, כי לא היה לו כל ענין שילך עד ארץ כנען, אלא רק שיעזוב את מקום מגוריו.
לפיכך פקד עליו הקב"ה בציווי "לך לך" – באמרו , עד עתה הלכת מחמת עצת היצר, עתה אני מצוה אותך ללכת, ואני מוליכך לארץ כנען"
הדברים החיו את הרב, שהבין כי אליו התכוון הרבי. רוחו שבה אליו, ועלה בלב שמח לארץ הקודש, שם השלים את עצמו בתורה ועבודה כאוות נפשו.
סיים מרן ה"ישועות משה" זצ"ל: "עובדה זו היא מוסר השכל עבורנו! אדם רוצה לפעול דבר מה עבורו או עבור אחרים, וה'בעל דבר' מערים עליו קשיים ומנסה להניאו מכך, יש להתגבר עליו, ולא להירתע מן המפריעים, ואזי חפץ ה' בידו יצליח".
