במר ליבו, התיישב הבחור על מדרגות הישיבה, עזוב לנפשו ונעצב אל רוחו. הוא חש עצמו מושפל ונדכה ליד מאות הבחורים שפסעו נמרצות לידו, בדרכם אל חדר האוכל
יצא הבחור את חדרו של המשגיח ועיניו נתכסו בדוק של דמעות. עצבות ירדה עליו. ברגע זה ניתן לו גט כריתות מישיבת פוניביז' המעטירה. במר ליבו, התיישב הבחור על מדרגות הישיבה, עזוב לנפשו ונעצב אל רוחו. הוא חש עצמו מושפל ונדכה ליד מאות הבחורים שפסעו נמרצות לידו, בדרכם אל חדר האוכל. אותה שעה, חלף במקום הבחור שמואל צבי קובלסקי, שהיה אז בחור צעיר כבן שש עשרה שנה, והבחין בנער אשר ישב על המדרגות ונפשו אינה עמו.
"בוא נרד לשוחח עם החזון איש", פנה אליו שמואל צבי ברחמים.
לרגל יום השנה לפטירתו של הגה"ח ר' שמואל צבי קובלסקי זצ"ל, רב בית המדרש דחסידי סוכטשוב וראש הכולל, הננו להגיש לפני הקוראים אחד מן הסיפורים המופיעים בספר "אנא עבדא", בעריכת הרב שלום מאיר הכהן וולך שליט"א.
"סיפר הג"ר נחום רגוזניצקי שליט"א, ראש ישיבת "מאורות התורה" בטלז סטון: שח לי הרב קובלסקי, כאשר היה בחור צעיר בישיבת פוניביז', הגיע לישיבה בחור, אשר התרועע עם קבוצה אשר התנהגות חבריה לא תאמה את אורח חיי התורה.
הוא רצה לאחוז בזה, וגם מזה לא להניח ידו. חפץ ללמוד בישיבה, ולהמשיך להשתתף בפעולותיה של אותה קבוצה.
המשגיח של ישיבת פוניביז', הרב דסלר זצ"ל, שוחח עמו ארוכות וקצרות, וללא הועיל. הבחור לא שינה, לא את דעותיו ולא את ארחותיו, ואף לא ניסה להצניעם. החליט הרב דסלר, שאסור לישיבה להשלים עם כך. קרא אליו את הבחור ואמר לו: אין לפסוח על שתי הסעיפים. עליך לבחור בין הישיבה לבין השתייכות לקבוצה זו. אין האור והחושך דרים כאחד. אמר הבחור: אני בוחר להמשיך בדרכי זו. השיב המשגיח: אם כן, אין מקומך בישיבה. סבר הבחור וקיבל.
יצא הבחור את חדרו של המשגיח ועיניו נתכסו בדוק של דמעות. עצבות ירדה עליו. ברגע זה ניתן לו גט כריתות מישיבת פוניביז' המעטירה. במר ליבו, התיישב הבחור על מדרגות הישיבה, עזוב לנפשו ונעצב אל רוחו. הוא חש עצמו מושפל ונדכה ליד מאות הבחורים שפסעו נמרצות לידו, בדרכם אל חדר האוכל. אותה שעה, חלף במקום הבחור שמואל צבי קובלסקי, שהיה אז בחור צעיר כבן שש עשרה שנה, והבחין בנער אשר ישב על המדרגות ונפשו אינה עמו.
"בוא נרד לשוחח עם החזון איש", פנה אליו שמואל צבי ברחמים. באו לפני החזון איש, ושח לו הרב קובלסקי אותו המאורע. שוחח החזון איש עם הבחור, ולבסוף אמר לרב קובלסקי: סע עמו לפתח תקווה, אל הרב גורדון, שיבחן אותו ויקבל אותו לישיבת לומז'א. בטביעות עינו ידע החזון איש מהם סיכויי הבחור להצליח במבחן, והורה לרב קובלסקי: אל תניח שיבחנו אותו. בכל שאלה שישאל - תענה במקומו. בעינו החדה ידע החזון איש, שהרב קובלסקי יידע את התשובות... נוסף לכך, ציידו החזון איש במכתב המלצה.
וכך הווה. קיבלם הרב גורדון במאור פנים, כדרכו, קרא את מכתב ההמלצה והחל לשאול שאלות. על כל שאלה, קפץ הרב קובלסקי וענה. אמר לו הרב גורדון: נאה, הוכחת שיש לך "ראש טוב", א-גוטא קעפעלע, אבל הן לא אתה הוא המבקש להכנס לישיבה... בוא ונשמע מה בפי חברך - ושאל שאלה נוספת. אולם, לרב קובלסקי היתה הוראה מהחזון איש, והוא שב וענה במקום חבירו... בסופו של דבר, נראה שהמלצת החזון איש הכריעה את הכף, והבחור התקבל לישיבת לומז'א. דא עקא, שגם בפתח תקווה לא זנח הנער את חבריו. וגם ישיבת לומז'א לא היתה מוכנה לסבול הנהגת הכלאיים...
כעבור שבועיים קם הרב קובלסקי ונסע לפתח תקווה, שכן חש אחריות וביקש להיוודע על מצבו
של הבחור. ואשר יגור ממנו - מצא. הנהלת הישיבה כבר הביעה את מורת רוחה, והעבירה אזהרות והתרעות למענו של הבחור החדש. ההיסטוריה עומדת לחזור על עצמה... חרד הרב קובלסקי מפני הבאות, והפציר בבחור להלוות אליו אל החזון איש.
נסיעה מפתח תקווה לבני ברק לא היתה מן הדברים הקלים באותם הימים. היו נוסעים עד לכביש ז'בוטינסקי, ועולים ברגל את כל רחוב רבי עקיבא. הגיעו לביתו של החזון איש, והרב קובלסקי אמר לבחור: המתן רגע, אכנס ואראה אם הרב מוכן לקבלנו. נכנס וסיפר את הסיפור.
הבחור, שהוצא מישיבת פוניביז' בגלל חברותו הפעילה בקבוצה זו, התקבל לישיבת לומז'א על סמך המלצתו של הרב, אבל הוא עומד במריו, ממשיך בחברותו הפעילה, ומעורר מורת רוח גם בישיבתו החדשה. הוא עומד כאן, בחוץ, אולי הרב מוכן לשוחח עמו, לשכנעו להפסיק ללכת עמהם?
כן, אמר החזון איש, אמור לו שייכנס.
יצא הרב קובלסקי אל דלת המבוא, והכניס את הבחור. פנה אליו החזון איש במאור פנים ושאלו מה נשמע, איך התאקלם בישיבה, איזו מסכת לומדים, באיזו סוגיא אוחזים. ביקש לשמוע מחידושי ראש הישיבה, ומה חידש הבחור בלימודו.
קשר עמו שיחה מלבבת, והמריצו לבוא בשבוע הבא ולהשמיע מחידושיו. פניו של הבחור קרנו מאושר כאשר נפרד מן החזון איש וממכרו, ופנה לשוב לישיבתו.
נשאר הרב קובלסקי בבית החזון איש, וילדות היתה בו בהעיזו לשאול: ילמדנו רבינו, הן אני הבאתיו הנה במטרה אחת ויחידה, שהרב ישוחח עמו וישכנעו לנתק את קשריו עם אותה קבוצה.
לפני שנכנס הנה הקדמתי וסיפרתי על כך לרב, וביקשתיו שייחד את דבריו לנושא זה. הרב שוחח עמו ארוכות - ולא הזכיר את קבוצת הנוער ולו במילה אחת!
תשובתו של החזון איש נחרטה בלבו לכל ימי חייו, וכך אמר לו: יש לו סיפוק מחברותו עמם, ואי אפשר לקחת מהזולת את מה שיש לו בלי לתת לו תמורה. ודאי, יש לנו מה להציע, תורת חיים היקרה לאין ערוך, נחמדה מזהב ומפז רב, ומתוקה מדבש ומנופת צופים. אבל הבחור עוד לא הגיע אל הטעם, טרם אורו עיניו. הסברתי לו פנים, הזמנתיו לשבוע הבא. הוא ישתדל לחדש חידוש, להעמיק בסברא. אדבר עמו בלימוד, יטעם טעמה של תורה, וכשיאורו עיניו בתורה, יברח החושך מאליו, יתפוגג מיקסם השוא... שבועיים לאחר מכן נפטר החזון איש.
אבל הבחור כבר מצא את האור, והחל ללמוד בחשק רב. קבוצת החברים נזנחה מאליה, וכיום - סיפר הרב קובלסקי - הוא אחד ממצוייני תלמידי החכמים בבני ברק...".
