בכל עת שהיה רבי שלמה זלמן אויערבאך עובר ליד בניין שנבנה לשמש מוסד של תורה היה מכריז בהתפעלות: ראו כמה גדול כוחם של צדיקים, בהתכוונו לסיפור הזה...
כשהבית ישראל כילה לדבר נענה האדמו"ר מבעלז נחרצות: כדי לפעול להקים מוסדות ולהציל כמה שיותר נפשות יש צורך בכסף שבלעדיו אי אפשר לפעול. האדמו"ר מבעלז שקע בשרעפי קדשו וכעבור מספר דקות הפטיר ואמר לאורחו: גערער רבי, הבה ונגיד ביחד: בני ישראל צריכים פרנסה בכדי לחנך דורות ולהקים מוסדות תורה, כי כל כוונתנו הוא לשם שמים. כך אמרו שלוש פעמים. לאחר מכן הוסיף הרבי מבעלז ואמר: אבי ז"ל, הרה"ק רבי ישכר דוב מבעלז, אמר פעם: הניסיון של עשירות היה קשה יותר מניסיון העניות, אבל היום כולם מודים שניסיון העוני הוא גדול יותר מניסיון העושר.
סיפר הגאון רבי ישראל גרוסמן זצ"ל: נושא קליטת ילדי העולים מארצות המזרח במוסדות היה קשה ומייגע, לאור העובדה שחלק מן המוסדות סרבו לקבל את הילדים. לילה אחד, עם תום יום של מסכת נדודים בין מוסדות תורניים, כשרוחי נסערה מהמצב, עליתי לביתו של הרב מבריסק והתחלתי לבכות ולצעוק. סיפרתי לו על המצב הנורא השורר במחנות העולים ותיניתי באוזניו את כאבי העמוק על מאות אלפי העולים המועברים על דתם בשיטתיות על ידי הסוכנות ומוסדות המדינה. מרוב עגמימות שאחזה בי פרצתי בזעקות ושאגתי מנהמת לבי: הרי מדובר כאן בפיקוח נפש רוחני, ולהלכה מלאכות פיקוח נפש נעשות בגדולי ישראל. מדוע אפוא גדולי הדור אינם מטפלים בפיקוח נפש זה שאין גדול ממנו.
שאל אותי הרב מבריסק בהתעניינות: מה אתה מציע לעשות? השבתי: לדעתי יש צורך שהרב יחד עם הרב מטשעבין ורבי יחזקאל אברמסקי יעמדו בראש ועדה להקמת מוסדות עבור ילדי העולים. המשיך הרב מבריסק להקשות: כיצד יממנו את הדבר? השבתי: צריך לשלוח אנשים לכל העולם בשביל לגייס כספים. הפטיר הרב מבריסק קצרות: כבר עשו זאת. עניתי בתוקף: כנראה הרב קיבל מידע לא נכון, לא עשו מאומה בעניין ואין כמעט שום מוסדות עבור הילדים. ואמנם למרבה הצער כך היו פני הדברים. רק ישיבות בודדות קלטו את ילדי העולים, ביניהן ישיבת פוניבז' שפתחה מוסד מיוחד וקלטה ילדים ככל שהורשתה.
ניכר היה על הרב מבריסק שהוא חש בצער רב למשמע הדברים. לבסוף הפטיר הרב מבריסק: אני לא רואה מי שיכול לשנות את המצב מלבד הרבי - האדמו"ר. הוא זה שיכול לפעול בעניין.
יצאתי מבית הרב וכולי נסער ונרגש. אותה עת עבר ברחוב פרס ליד בית הרב מבריסק ידידי הגאון רבי רפאל דוד אויערבאך, אחיו הצעיר של הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך. הוא הבחין בי שאני שקוע בהרהורים עמוקים, והבין כי דבר מה טורד את מחשבותי. מיד ניגש אלי ושאל אותי לפשר הדבר. החוותי בידי לעבר דלתו של בית הרב מבריסק, אני בא מכאן. סיפרתי לרבי רפאל דוד על כל השיחה ועל תגובתו של הרב מבריסק. כעת, אמרתי לו, הנני מהרהר ומנסה להבין מי הוא האדמו"ר אליו התכוון הרב מבריסק. אני ורבי רפאל התלבטנו יחד במי מדובר. רבי רפאל דוד הציע שכנראה הרב התכוון לאדמו"ר הבית ישראל מגור, שאז הוכר בתואר שאמר הכל 'דער גערער רבי'. אמנם הרבי מגור היה אז רק בראשית הנהגתו אבל כבר אז נחשב למנהיג ישראל.
ממחשבה למעשה פנינו שנינו לביתו של הבית ישראל, וסיפרנו לו את כל העניין. כששמע הרבי מפי את דברי הרב מבריסק נסערה נפשו, והוא החל להלך על פני חדרו הלוך ושוב כארי בסוגר במשך רגעים אחדים.
הרב לא התכוון אלי, אמר לאחר מחשבה, כי אם לאדמו"ר מבעלז. אולם אתם אל תלכו אליו, אני בעצמי אלך אליו. רבי רפאל דוד אויערבאך החליט שהוא חייב להיות נוכח בפגישת האדמורי"ם. הוא בא בדברים עם ידידו הרה"ח רבי נחום קורנפלד, שהיה מבאי ביתו וממקורביו של האדמו"ר מגור, וסיכם עמו שיודיע לו מראש על מועד קיום הפגישה. בהגיע היום המיועד, כשנודע לו לרבי רפאל דוד שהבית ישראל עומד לנסוע לקטמון לבקר את האדמו"ר רבי אהרן מבעלז, הקדים רבי רפאל דוד ונסע לבית האדמו"ר מבעלז, שם המתין לבואו של הרבי מגור. הבית ישראל הגיע אל הרבי מבעלז במפתיע מבלי הודעה מוקדמת. כשהגיע ביקש הרבי מבעלז מכל הנוכחים לצאת, וכולם מלבד רבי רפאל דוד יצאו החוצה. רק הגבאי המפורסם של האדמו"ר מבעלז רבי שלום פויגל נותר לעמוד על משמרתו.
בשל הופעתו הפתאומית של הבית ישראל לא הכינו עבורו כסא לשבת. הרבי מגור ניצל עובדה זו וביקש מהגבאי להביא לו כסא. ברגע שיצא הגבאי מן החדר ניגש הרבי מגור ישירות אל האדמו"ר מבעלז והחל לפרט בפניו את סיבת בואו.
מה יהיה עם ילדי העולים, זעק הבית ישראל בכאב, הלא החופשיים בקיבוצים משתלטים על הדור הצעיר ומעבירים את בני ישראל על דתם! מה יהיה כאן? כידוע היתה דרכו של האדמו"ר מבעלז שלא לשמוע אפילו מילה אחת בגנותם של יהודים, אך הפעם ישב כפוף על כסא קדשו סמוך לשולחן. החזיק את ידיו זו בזו בחוזקה והאזין לדברים בכאב ובדומייה.
כשהבית ישראל כילה לדבר נענה האדמו"ר מבעלז נחרצות: כדי לפעול להקים מוסדות ולהציל כמה שיותר נפשות יש צורך בכסף שבלעדיו אי אפשר לפעול. האדמו"ר מבעלז שקע בשרעפי קדשו וכעבור מספר דקות הפטיר ואמר לאורחו: גערער רבי, הבה ונגיד ביחד: בני ישראל צריכים פרנסה בכדי לחנך דורות ולהקים מוסדות תורה, כי כל כוונתנו הוא לשם שמים. כך אמרו שלוש פעמים. לאחר מכן הוסיף הרבי מבעלז ואמר: אבי ז"ל, הרה"ק רבי ישכר דוב מבעלז, אמר פעם: הניסיון של עשירות היה קשה יותר מניסיון העניות, אבל היום כולם מודים שניסיון העוני הוא גדול יותר מניסיון העושר.
מאוחר יותר, כאשר גולל רבי רפאל דוד באוזני אחיו הגאון רבי שלמה זלמן את מה שראה ושמע בביקורו של הרבי מגור אצל האדמו"ר מבעלז, הגיב על כך רבי שלמה זלמן ואמר: עכשיו בטוחני שנזכה לראות את כוחם של האדמו"רים החסידיים.
ואמנם, מאז שנפגשו שני הצדיקים, החל שינוי ניכר במצב הכלכלי של היהדות החרדית. לפתע התחיל לרדת שפע בעולם, מוסדות התורה קיבלו תנופה מואצת, והתחילו להשתקם ולהקים בניינים ומבצרי תורה ביתר קלות והמצב הרוחני החל יותר להתפשט. ומאז בכל עת שהיה רבי שלמה זלמן אויערבאך עובר ליד בניין שנבנה לשמש מוסד של תורה היה מכריז בהתפעלות: ראו כמה גדול כוחם של צדיקים.
* * *
בפרשת השבוע, פרשת וישלח, נאמר (בראשית לב יא): 'קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת', ופירש רש"י: 'כי במקלי' - לא היה עמי לא כסף ולא זהב ולא מקנה אלא מקלי לבדו.
ופירש הרה"ק רבי ישראל ממודזיץ זיע"א בספרו 'דברי ישראל': דידוע, עניות מעביר על דעת קונו (עירובין מא:) חלילה, זהו שרמז 'כי במקלי' היינו עניות, שמעביר על דעת קונו, על ידי זה 'עברתי'. 'ועתה' היינו תשובה, 'הייתי לשני מחנות', היינו, על ידי שהייתי לשני מתנות בעושר וגדולה באתי לתשובה.
