בכל אותה תקופה לא רציתי לשתות חלב עכו"ם, וכך יצא שתקופה ארוכה לא טעמתי שום מאכל, כי רוב המאכלים שם היו עם חלב, כתוצאה מכך פרחו לי פצעים בכמה מקומות מחוסר תזונה ראויה, וחלקם אף נשארו בגופי עד היום...
בכל אותה תקופה לא רציתי לשתות חלב עכו"ם, וכך יצא שתקופה ארוכה לא טעמתי שום מאכל, כי רוב המאכלים שבישלו עבורנו היו עם חלב, 'דגנים' עם חלב, 'אורז' עם חלב, וכיוצא בזה, והנה כתוצאה מכך פרחו לי פצעים בכמה מקומות בגוף מחוסר תזונה ראויה, וחלקם אף נשארו בגופי עד היום הזה... המדריכים שם הכו אותי ושפטו אותי בעונשים שונים, והכריחו אותי שאוכל ואשתה כשאר הנערים, אולם לא היה איכפת לי כלל.
***
בין כל סיפורי ה'מלחמה' 'השואה', מתגלה לפנינו מסכת חיים נפלאה של ילד צעיר שבכוחות עצמו עמד בתוקף בגלותו ובטלטולו בשנות המלחמה, והיה מפליא בהתנהגותו בעיני כל רואיו. וכך סיפר הילד עצמו לימים:
הגעתי ללונדון עם ה'קינדער טראנספארט' שנועד להצלה שיצא מעירי 'פרעשבורג' - בחודש סיון תרצ"ט. שלחוני למוסד מסוים שלא התאים לרוחי, וברוב חסדי ה', כמה ימים לאחר מכן בא שליח מהגה"צ רבי שמחה רובין האדמו"ר מסאסוב לונדון זצ"ל לאותו מוסד וביקש להחליף אותי עם ילד אחר, וכך נפל בחלקי להתקבל למוסד שעמד תחת חסותו של האדמו"ר מסאסוב. למדתי אז בעיון פרק 'איזהו נשך'.
אבל לא ארכו לי ימי השלוה. בעש"ק פרשת כי תבוא פרצה 'מלחמת העולם השניה', והיה נראה חשש גדול שהגרמנים יפציצו את 'לונדון' הבירה, ועקב כך החליטה ממשלת אנגליה להפיץ מליון ילדים הנמצאים בלונדון אל עבר הכפרים שמסביב לה, וכך נשלחתי עם שאר ילדי לונדון, שהיו תחת אחריות ממשל האנגלי, אל העיירות והכפרים הקטנים.
אותי שלחו ביחד עם עוד ארבעה ילדים קטנים ממני, אל כפר קטן הנקרא 'עאי', הגענו בעש"ק לביתו של גוי שקיבל אותנו בסבר פנים יפות, ואמר לנו שיכולים אנו להרגיש בנוח ולהסיר את ה'כובעים' מעל ראשינו, כשכוונתו ל'כיפות'... הסברנו לו שיהודים הולכים תמיד עם כיסוי ראש, זה התקבל בעיניו תמוה מאד, מעולם לא שמע על כך, אבל הניח לנו.
כשהגיע הזמן לכבד אותנו באוכל, אמרתי לו שאין אנו צריכים כלל אוכל, כי אם פת לחם - שהיה עשוי אז רק מקמח ומים, פירות, ותה בלי חלב (דרכם של האנגלים לשתות תה עם חלב) עוד זאת אמרתי לו מראש, שביום השביעי המתקרב לא נשתה בו גם תה (וזאת מחמת איסור בישול בשבת).
בשבת בבוקר ישבתי למעלה בחדרי וקראתי שנים מקרא ואחד תרגום, ובאמצע הופרה שלוותינו, בעל- הבית הגוי בישר לנו שהגיעו לכאן זוג יהודים ממדינת 'טשעכסלאווקאיי' לבקר אותנו, ברגע הראשון שמחנו מאד שיהודים מגיעים לבקרנו, ועוד מתושבי מדינתנו, אבל כשירדנו אליהם, נחרדנו לראות זוג שיוצאים מרכב בעצם יום השבת, עם עט בכיס, ראינו מיד שזה מריח משהו לא טוב, האיש הציג עצמו בשם ד"ר מאנדל מפראג, שבא לדאוג עבורנו מטעם הממשלה, ואמר ששמע מהגוי שאנחנו לא אוכלים כלום, וכך ניסה לפתות אותנו שנאכל ממאכלי הגויים, בטענו שכעת 'עת מלחמה' ו'פיקוח נפש' ומחויבים לאכול... אמרתי להם בתקיפות שאנו לא נאכל ממאכלי הגויים, כבר סיכמנו עם 'בעלת הבית' בדיוק מה נאכל.
אולם "האורחים המכובדים" לעגו עלינו מאד, ואמרו בפנינו להגוי שבשר קר מותר לנו לאכול, ורק בשר חם אסור לנו לאכול... אבל אני עמדתי על דעתי: לא נאכל לא בשר חם ולא בשר קר...! לא מדובשך ולא מעוקצך!
כשראו שעלי לא יצליחו, ניסו לדבר על לב שאר הילדים. כשראיתי זאת, חם לבי בקרבי, ודיברתי להם "דרשה" נלהבה שלא להתפתות מדבריו של ה'דוקטור', יהודים אנחנו ולא ניכשל ח"ו במאכלות אסורות, ברחמים ובתחנונים דיברתי לפניהם. בין הילדים היה ילד כבן שמונה שהיה בנו של השוחט מפרעשבורג שכמעט שנתפתה לדבריהם, ואמרתי לו בתמיהה: "דבר שנזהר בו אביך כל כך לזכות יהודים בבשר כשר, יכשל בו זרעו"? (עי' ב"ק נ.), ומיד הסכים ונענה לדברי ואמר שגם הוא לא יאכל.
כמובן שאחרי 'מהומה' כזאת נהפכתי בעיני הד"ר וזוגתו כ'מסית ומדיח'... אולם, למעשה כך ניצלנו כולנו מאכילת טריפות, אם כי הפסדנו מזה ה'נשיאות חן' והיחס הטוב מאת מארחינו, שהסתכלו עלינו כנערים עקשנים וסרבנים. לימים אמרתי, שה'דרשה' הזאת שנשאתי אז, היתה למעשה "דרשת הבר מצוה" שלי, כי היה אז שבת אחרי שנעשיתי בר מצוה, ואצלנו היה המנהג אז לשאת דרשה בשבת שאחרי הבר מצוה.
במוצש"ק שלחתי מכתב להרבי מסאסוב זצ"ל, ותיארתי לו באיזה מצב אנחנו נמצאים. המכתב הגיע אליו ביום שני בבוקר, ועוד באותו היום הגיע הרבי למקום, והלך בכל הכפר לחפש אחר בית פנוי בשבילנו, עד שלמחרת ביום שלישי מצא בית להשכרה, בבעלות אשת כומר הכפר, שהיה בו מספיק מקום לחמשים ילדים, ועוד באותו יום עברנו לבית זה, בינתיים לא היה שם שום רהיטים, והיינו ישנים על הארץ, אבל בהמשך דאג לנו הרבי מסאסוב זצ"ל לרהיטים, ועם הזמן סודרו בו סדרי כשרות מיוחדים בשבילנו, וגם שיעורי תורה, וגם נתוספו בו ספסלי בית המדרש, והמקום התמלא בילדים חרדים.
אך מכיון שכאמור היינו תחת אחריות הממשלה, נאלצנו ללכת בכל יום לבית-ספר שהתנהל תחת 'הנהלה יהודית חילונית', שהיו אחראים על הילדים הפליטים. זכורני שפעם הגיע לשם ד"ר מאנדל הנ"ל 'ודרש' בפני הילדים ואמר באידיש "קינדער איהר זענט נישט אין מונקאטש'..., ורמז בדבריו שכאן לא צריכים לשמור כ"כ התורה והמצוות כמו במונקאטש החרדית, אך הרבי מסאסוב זצ"ל שהיה נוכח שם הגיב מיד ואמר לילדים: "דער זעלבער באשעפער וואס איז אין מונקאטש, איז אויך דא!". בהמשך נתברר, שאותו ד"ר מאנדל, אינו אלא מומר ל"ע, ושימש כשלוחם של ה'מסיונרים', והיה גר בשכונתם במקום שלא דר בה שום יהודי.
הרבי מסאסוב זצ"ל שלח לנו יהודי יקר ת"ח מלונדון בשם רבי שלמה שפירא, עם זוגתו, שבישלה שם עבורנו, ור' שלמה למד עמנו בכל יום בבוקר שיעור בפרק כל הבשר במס' חולין, ובערב מסרתי שיעור בחורש"י.
בכל אותה תקופה לא רציתי לשתות חלב עכו"ם, וכך יצא שתקופה ארוכה לא טעמתי שום מאכל, כי רוב המאכלים שבישלו עבורנו היו עם חלב, 'דגנים' עם חלב, 'אורז' עם חלב, וכיוצא בזה, והנה כתוצאה מכך פרחו לי פצעים בכמה מקומות בגוף מחוסר תזונה ראויה, וחלקם אף נשארו בגופי עד היום הזה... המדריכים שם הכו אותי ושפטו אותי בעונשים שונים, והכריחו אותי שאוכל ואשתה כשאר הנערים, אולם לא היה איכפת לי כלל.
כך עברו עלי כמה חדשים, עד שבחודש טבת התיר לי מנהל המוסד לנסוע פעמיים בשבוע למחלבה שבעיר הסמוכה כדי להשגיח על החליבה, ובזה הפכתי בעודי נער צעיר ל'משגיח כשרות'...
לקראת סוף החורף בשנת ת"ש, התכוננתי להיכנס לישיבה שבה אוכל ללמוד תורה יום שלם, כפי שחונכתי בבית אאמו"ר זצ"ל, וביקשתי רשות על זה ממנהלי המוסד, אך הם לא נתנו לי רשות בשום פנים ואופן, עד שהחלטתי, יחד עם חבר נוסף, לעשות 'ויברח', ניסינו לברוח באישון לילה, אך מנהל המוסד שהרגיש בכך, התחיל לצעוק בקולות משונים: 'רוצחים', 'מערדער'ס'... כל הגויים אשר סביבנו תמהו מאד והסתכלו עליו כמשוגע... אבל זה לא עזר לנו כלום, והוכרחנו לחזור מרוב הצעקות...
אולם למחרת בבוקר, בעת שהתקיימה 'אסיפה' בההנהלה, ניסינו שוב לברוח, והפעם הצלחנו...
לצערי, השארנו שם 'מזוודה' שהיתה מופקדת אצל מנהלי המוסד, והיו שם 'תעודת זהות' ו'אישורי שהיה באנגליה', וכן סידור חשוב שקיבלתי מאבי מורי ז"ל כשנפרדתי ממנו בפרוץ המלחמה, ועוד דברים חשובים... וארבע שנים חייתי שם במדינה בסכנה ממשית, בלי ניירות ואישורים...
בינתיים נכנסנו לישיבה בעיר 'בורנמוט', אך גם שם לא ארכו לי הימים, עקב שהיתה סמוכה לים, והופצצה ע"י הגרמנים הארורים. באותה שעה הכניס אותי הרבי מסאסוב זצ"ל לביתו הפרטי בלונדון, ושימש עבורי כאב וכאם, ולמד עמי מסכת חולין גפ"ת וראשונים, ובערב היה מטייל עמי וחוזר עמי על הגמרא שלמדנו במשך היום.
ועל פי עצתו נכנסתי לבסוף ללמוד בימי הסליחות בשנת ת"ש בישיבתו הרמה של מו"ר הגה"צ רבי משה שניידער זצ"ל בלונדון, ואז הגעתי קצת לימי מנוחה, מבחינה רוחנית, שם עליתי ונתעליתי בעז"ה עד מאד.
הילד האמיץ הזה, שלא נכנע לשום אחד שבעולם, ומנערותו עמד על תוקף יהדותו, בשמירת שבת וכשרות, עלה ונתעלה מאד מאד בתוי"ש, עד שלימים נתעטר בעטרת כהונה והנהגה על עיר הקודש ירושלים, בה כיהן כגאב"ד העיר קרוב לעשרים שנה, והלך לפני העם כשר צבא במלחמה, להציל אותנו מאלו שעומדים עלינו לכלותנו ברוחניות ובגשמיות, ה"ה רבינו הגדול מרא דארעא קדישא הגה"ק רבי יצחק טובי' ווייס זצוק"ל זי"ע.
(גל' קנין תורה ואתחנן פ"ב)
