בין לקוח ללקוח היה הרוקח הוגה בתורה הקדושה ומתעמק בספרי חסידות, וכלל לא העלה בדעתו את מזימותיו המרושעות של הרופא הצבאי...
בקנאתו הרבה ובשנאתו העזה החל הרופא הצבאי לתכנן מזימות אפלות בכדי להגות מהדרך את הרוקח היהודי. שעות רבות היה הרופא עוקב אחר סדר יומו של הרוקח ומנסה לחשוב כיצד יוכל לטמון לו פח, להרע לו ולהציק לו על לא עוול בכפו. הרוקח מצידו היה עסוק בתורה ובחסידות. בין לקוח ללקוח היה הרוקח הוגה בתורה הקדושה ומתעמק בספרי חסידות, וכלל לא העלה בדעתו את מזימותיו המרושעות של הרופא הצבאי...
סיפר הרה"ק רבי שמחה בונם מפרשיסחא זיע"א את אשר בדידיה הוה עובדא בשנים קדמוניות, בטרם עלה על כס ההנהגה, באותם השנים שלפרנסתו היה עובד כרוקח בבית המרקחת, והיה עבוד את השי"ת באופן מופלא ומסתופף בצילא דמהימנותא של הרה"ק היהודי הקדוש מפרשיסחא זיע"א:
היה זה בעיצומה של מלחמת צרפת ורוסיה, כשחיילותיו של נפוליון מלך צרפת נלחמו באלכסנדר הקיסר הרוסי. בעוד שרוסיה הייתה זו השולטת בעיר פרשיסחא, הרי שבעיצומה של המלחמה התהפכו היוצרות וחיילי צרפת השתלטו על פרשיסחא. גייסות של חיילים מילאו את העיר, ואילו המחנה הצבאי שלהם, בו היו אוכלים וישנים, היה מחוץ לעיר.
כרגיל אצל מחנות הצבא, הייתה גם מחלקה רפואית שבה היה רופא מומחה שתפקידו היה בעיקר לטפל בפציעות החיילים בקרב, ואף לדאוג להם בימי השיגרה. אותו רופא צבאי ששהה במחנה הצבאי שליד פרשיסחא, שונא ישראל מובהק היה. הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב, ושנאתו של הרופא ליהודים הייתה הרבה מעבר לעיקר ההלכה. במיוחד הייתה מפעפעת בו שנאה מיוחדת לרוקח היהודי שבעיר, רבי שמחה בונים בונהארד, שכן רואה היה את יחס ההערכה והכבוד המיוחד שכל תושבי העיר רחשו לו. למרות שמעולם לא למד הרוקח לימודי רפואה סדירים, אנשי העיר העריכו והחשיבו את הרוקח יותר מרופאים מומחים, ובוודאי יותר מאותו רופא צבאי שהגיע לו לעיר ואיש לא הכירו.
בקנאתו הרבה ובשנאתו העזה החל הרופא הצבאי לתכנן מזימות אפלות בכדי להגות מהדרך את הרוקח היהודי. שעות רבות היה הרופא עוקב אחר סדר יומו של הרוקח ומנסה לחשוב כיצד יוכל לטמון לו פח, להרע לו ולהציק לו על לא עוול בכפו. הרוקח מצידו היה עסוק בתורה ובחסידות. בין לקוח ללקוח היה הרוקח הוגה בתורה הקדושה ומתעמק בספרי חסידות, וכלל לא העלה בדעתו את מזימותיו המרושעות של הרופא הצבאי.
הגיע ובא יום הכיפורים. בבית מדרשו של היהודי הקדוש בפרשיסחא ניגש רבי שמחה בונם לפני התיבה, כשבאמצע תפילת הלחש נפתחת הדלת בפראות רבה וקבוצת חיילים נכנסת פנימה בצעדים נמרצים. הם צריכים באופן דחוף את הרוקח היהודי בכדי שירקח עבורם תרופה מסוימת באופן דחוף. בידם מרשם שנתן הרופא הצבאי, והתרופה מיועדת עבור שר הצבא שאינו חש בטוב והוא זקוק לה באופן דחוף.
בקושי רב הסכימו החיילים לחכות עד שרבי שמחה בונם יסיים את תפילת הלחש, ואך כשסיים את תפילתו ופסע 'עושה שלום' לאחוריו, ניגשו החיילים אל רבי שמחה בונם ונתנו בידיו את המרשם הרפואי, תוך כדי שהם מציינים בפניו כי הדבר דחוף ביותר, ולפיכך עליו לבוא יחד עימם תיכף ומיד אל בית המרקחת ולהכין את התרופה עבור שר הצבא.
חכימא דיהודאי היה רבי שמחה בונם. הוא התבונן במרשם היטב והבין כי אך תואנה מבקש לו הרופא הצבאי, וכי העיתוי המדויק נועד בכדי להפריע לו את תפילות היום הקדוש. בעודו חוזר ומביט שוב ושוב במרשם, לפתע אורו פניו של רבי שמחה בונם וחיוך רחב עלה עליו. הוא מיהר להכניס את המרשם אל חיקו, וענה לחיילים בשפה ברורה: חזרו ואמרו לרופא כי תיכף ומיד, עם סיום התפילה, אגש בעצמי אל שר הצבא ואסדר את העניין על הצד היותר טוב.
דבריו של רבי שמחה בונם נשמעו לחיילים אמינים ביותר. הם הבינו כי בעוד זמן קצר ממש מסתיימת התפילה, והרוקח יפנה משם להכנת התרופה. אין להם סיבה להתמהמה כאן יותר, בעוד שהעניין עומד להיות מסודר לשביעות רצון הרופא ושר הצבא. הם הרהרו לעצמם, כי אילו יתחמק הרוקח ולא יסדיר את העניין כראוי, הרי שאין להם מניעה לחזור שוב לכאן ולהביאו בכוח אל בית המרקחת, אלא שעתה אין צורך בכך.
עם סיום התפילה היו משוכנעים כולם כי עתה יפנה רבי שמחה בונם היישר אל בית המרקחת ויכין את התרופה עבור שר הצבא, אך לא כך היה. רבי שמחה בונם פסע לאיטו לכיוון ביתו. היה בזה סיכון רב, שכן עצם ההעזה שלא להכין תיכף את התרופה, כבר הייתה כרוכה בסכנה, ואילו הדחייה הנוספת, הייתה כבר סכנה של ממש. כמה סקרנים היו מהלכים בעקבותיו של רבי שמחה בונם ומלווים אותו בחשש רב, אלא שרבי שמחה בונם עצמו היה מהלך בשלווה וברוגע, כאילו אינו זוכר את המרשם שטמון בחיקו.
כאשר התקרבו לביתו של רבי שמחה בונם, ניכר היה במלווים כי הם אינם מאמינים למראה עיניהם. רבי שמחה בונם עצמו היה מהלך כשעיניו מושפלות, אולם הם שהביטו על ביתו לא ידעו את נפשם: מחלון הבית נשקפה דמותו של הרופא הצבאי, כשהוא צופה ומביט, משל מחכה הוא לבואו של רבי שמחה בונם חזרה לביתו. בתחילה נבהלו המלווים מאוד, הם לא ידעו מה זומם הרופא ולשום מה הוא נמצא בבית, אולם משעמדו קרוב לבית יכלו לראות היטב כי מצב רוחו של הרופא אינו מרומם בעליל, וכי הוא נרגז ומתוח ביותר.
רק נכנס רבי שמחה בונם לביתו והנה הוא מגלה את הרופא הצבאי יחד עם בני משפחתו כשהם כולם בוכים ומייללים בקול רעש גדול. הרופא הפיל את עצמו לרגלי רבי שמחה בונם ובעודו מתייפח בבכי סוער התחנן שיואיל רבי שמחה בונם להחזיר לו את המרשם. בקולות משונים היה הרופא מצווח שיואיל רבי שמחה בונם לחוס על חייו ולרחם עליו ועל צאצאיו ולהשיב לו את המרשם שנשלח אליו.
מודה ומתוודה אני, אמר הרופא, על חטאיי. ביקשתי להצר לך ולהפריע את תפילתך ביום הקדוש לכם, ומהשמים נענשתי כראוי לי. עתה, שמתחרט אני על כך מכל ליבי, אבקשך שתסכים ברוב רחמיך להחזיר לי את המרשם לבל אתחייב עליו בנפשי. בקושי רב הצליחו הנאספים להציל דבר מפיו של הרופא ולהבין את אשר אירע. התברר להם כי הרופא טעה ובחפזונו לכתוב את המרשם טעה ובמקום לרשום מרכיבים של תרופה הוא רשם שם של רעל חריף ומסוכן מאוד, אשר די בטיפות ספורות ממנו כדי להמית אדם. במילים אחרות: מרשם זה המונח אצל רבי שמחה בונם הוא למעשה מסמך מרשיע שאין כמותו, שכן בו מפורש שהרופא מצווה את הרוקח להכין את תמהיל רעל זה בכדי להרוג את שר הצבא.
הרופא הבין היטב את מצבו הביש. אם בימים כתיקונם מעטים הסיכויים לצאת בשלום, הרי שבזמני מלחמה על אחת כמה וכמה, והוא לא הפסיק להתחנן על נפשו כי רבי שמחה בונם יואיל להחזיר לו את המרשם. אלא שלמרבה הפלא הקשיח רבי שמחה בונם את ליבו ולא הסכים בשום אופן להענות לבקשתו של הרופא ולרחם על האכזרים. בקול שלו ורגוע נענה רבי שמחה בונם ואמר: אילו רק היית מבקש להרע לי בממוני, בוודאי שהיית מוחל לך! גם אילו היית מציק לי בגופי, בוודאי שהייתי מוחל לך, אבל אתה ברשעותך לא ביקשת להרוויח ממון או להציק לי בגופי, אלא להרע לנשמתי ולהפריע לי את תפילתי בליל יום הכיפורים, את התפילה החשובה ביום זה שאפילו לשטן אין רשות להשטין בו, על כך אין אני יכול לסלוח לך! אין לך מחילה!
משראה הרופא כי אין בדעתו של רבי שמחה בונם להעתר לבקשתו וכי כלתה אליו הרעה, תיכף עלה בדמיונו המראה בו נקבע גזר דינו למוות וכיצד מובילים אותו אל עמוד התלייה כמשפט הראוי לאויבי המלכות, והוא החל לבכות ולהתחנן על נפשו בפני אותם יהודים שכבר הספיקו לשמוע על המחזה המדהים ולהכנס אל הבית, שיואילו בטובם לבקש עליו רחמים בפני רבי שמחה בונם שיחזיר לו את המרשם. הרופא אף נקב בסכום כסף ענק שהוא מסכים לתת לרבי שמחה בונם עבור החזרת המרשם.
נכמרו רחמיהם של הסובבים והם ביקשו עבורו מרבי שמחה בונם שיסכים לוותר ולהחזיר את המרשם לרופא האומלל. אולם רבי שמחה בונם לא הסכים להעתר לבקשותיהם: וכי רחמנים אתם יותר ממני? הלא את תפילת יום הכיפורים הוא בא להפריעני, ואיני רוצה למחול על הפרעה זו!
סוף דבר שהציבור שהתאסף שם נתן לו עצה טובה, שיתחייב בסכום כסף גדול לטובת קהילת יהודי פרשיסחא תמורת הויתור, ונמצא שהקהל כולו הוא זה שמבקש את רבי שמחה בונם שיסלח לך. אכן עצה זו הועילה, ולאחר שהרופא הוסיף והתחייב כי לעד ולעולמי עולמים לא יגרום שום רע לבן ישראל, הסכים רבי שמחה בונם למחול לו ולהחזיר לו המרשם. כמובן שברגע שהמרשם בא לידו של הרופא הוא קרע אותו בחמת זעם והשליך את הקרעים לכל עבר.
מכל אותו סכום גדול שנתן הרופא לקופת הקהילה לא הסכים רבי שמחה בונם לקחת אפילו פרוטה אחת. היה זה קידוש ה' רב ועצום, על הסיעתא דשמיא שהיה לו לרבי שמחה בונם ששונאיו כרו לו בור ונפלו לתוכו. כשבד בבד נמצאו הכל למדים על מעלת תפילות יום הכיפורים שעל הכל ניאות היה רבי שמחה בונם לוותר אך לא על הפגיעה בהם.
*
הרה"ק האביר יעקב זיע"א בספרו 'אלף בינה' מסביר את דברי הפסוק (תהלים קיט קסד): 'שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךָ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ', שהכוונה בזה הוא על תפילות יום הכיפורים, שלפי שהתפילה ביום הכיפורים מתקבלת ומרוצה יותר משאר הזמנים בשנה, לפיכך דווקא ביום זה נתקנו חמש תפילות, יותר מכל זמני השנה. והנה חמש תפילות שיש ביום הכיפורים יחד עם שתי קריאת שמע הם שבע, ועל זה אמר הפסוק 'שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך', 'יום' היינו היום הזה הידוע, הוא יום הכיפורים ששבע פעמים בו מהללים את הקב"ה, 'על משפטי צדקך' לתיקון השכינה הקדושה הקרויה 'צדק'.
