בהגיע תורו של השוחט העיף מבט בפני הצדיק - והתעלף...
לאחר התפילה הנרגשת עברו הכל על פניו, לקדם בשלום ולהתברך בברכת שבת שלום. גם יהודי הכפר עמדו בתור, ובהגיע תורו של השוחט העיף מבט בפני הצדיק - והתעלף... היה זה האורח אותו גירש בבזיון מחצרו, ואף לא הניחו ללון באסם! פרצה מהומה, היזו עליו מים. בפיק ברכיים שב ועמד על רגליו מבוייש ונכלם, והצדיק פתח ואמר: ״אכן, התקשיתי להאמין למה שסיפרו אודותיך, ובאתי לבדוק בעצמי. לדאבוני, הוברר שצדקו... וכאן ודאי תשאל: האם תמיד, כששומע אני שיהודי אינו נוהג כשורה, פונה אני לאמת את השמועה? ודאי שלא. אך כאן, שונה הדבר. שכן, מדוע נהגו שהשוחט מארח את עוברי הדרכים? משום שהשחיטה עלולה להקהות את רגשותיו לצער וחמלה.
וַיְמָאֵן אֱדוֹם נְתֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו (כ, כא).
קבוצת חסידים הגיעה לשינאווה, אל הצדיק בעל ״דברי יחזקאל״ זצ״ל. חקר הצדיק כיצד עברה עליהם הדרך. סיפרו שהלכו רגלי ובכל כפר לנו בביתו של השוחט המקומי, כנהוג. רק בכפר פלוני נאלצו לחפש אכסניה. השוחט סירב להרשותם ללון בביתו.
שמע הצדיק, ושמר את הדברים בליבו. כעבור זמן קצר באו אנשי העיר הסמוכה לאותו כפר לבקשו שישבות בעירם, ונעתר להם. השמועה עשתה כנפיים, ומכל רחבי המחוז נהרו העירה לשבות בצילו של הצדיק, לשמוע את הרינה ואל התפילה.
בין הנוהרים היה איש גבה קומה, בעל צורה, ציקלון מזונות בידו האחת ותיק טלית ותפילין בשניה. דרכו עברה באותו כפר. כנהוג, שאל לביתו של השוחט ושם פעמיו לשם. אשת השוחט קידמה פניו: יום חמישי היום, והשוחט עורך סיבוב ביישובים סביב, לשחוט לכבוד שבת... ״ברשותך״, אמר האיש, ״אחכה לשובו באסם״. האישה היססה: ״בעלי אינו אוהב אורחים, חבל על ההמתנה ועל האכזבה. ישאל כבודו לביתו של הפרנס, שם יארחוהו בכבוד״. אבל האיש בשלו: ״מסורת היא ללון בביתו של השוחט, אמתין באסם עד שובו״.
דלת הבית נסגרה, והוא פנה לאסם. ישב על אלומת קש, הוציא ספר מתיק הטלית והתפילין, ומיד השתפך קול ניגונו הערב, שובה הלב. צללי ערב נטו, אפלולית השתררה, ולפתע נפרצה דלת האסם. ״מה מעשיך כאן?" רעם קולו של השוחט. ״החוצה, משיג גבול שכמותך!״ הזר קם על רגליו. ״ברשותך״, הפציר, ״אם אינך מוכן לארחני בביתך, הרשיני לישון כאן, באסם!״ ״אין על מה לדבר״, הקשיח השוחט ליבו.
הזר קיבל את הדין ויצא משער החצר. שאל לביתו של הפרנס והתקבל בכבוד. ערכו לפניו שולחן והציעו לו מיטה, ובבוקר נלווה אל מארחו לתפילה. גם השוחט היה שם, ושיחת הבוקר נסובה על בואו של הצדיק הנערץ לעיר הסמוכה. כל יהודי הכפר התעתדו לנסוע העירה לשבת, ושכרו עגלה. ברצון ניאותו לצרף אליהם את האורח נשוא הפנים.
לקבלת השבת היה בית הכנסת הגדול מלא מפה לפה, ורבים גדשו את החצר והרחבה, מהם שמעו את קול תפילתו של הצדיק שהתנשא כשאגת ארי.
לאחר התפילה הנרגשת עברו הכל על פניו, לקדם בשלום ולהתברך בברכת שבת שלום. גם יהודי הכפר עמדו בתור, ובהגיע תורו של השוחט העיף מבט בפני הצדיק - והתעלף... היה זה האורח אותו גירש בבזיון מחצרו, ואף לא הניחו ללון באסם! פרצה מהומה, היזו עליו מים. בפיק ברכיים שב ועמד על רגליו מבוייש ונכלם, והצדיק פתח ואמר: ״אכן, התקשיתי להאמין למה שסיפרו אודותיך, ובאתי לבדוק בעצמי. לדאבוני, הוברר שצדקו... וכאן ודאי תשאל: האם תמיד, כששומע אני שיהודי אינו נוהג כשורה, פונה אני לאמת את השמועה? ודאי שלא. אך כאן, שונה הדבר. שכן, מדוע נהגו שהשוחט מארח את עוברי הדרכים? משום שהשחיטה עלולה להקהות את רגשותיו לצער וחמלה.
הן אמרו שקשורה היא במזל מאדים, מזל שפיכות הדמים. ורגש הרחמים, מסימני היהדות הוא: שלושה סימנים באומה זו, בישנים רחמנים וגומלי חסדים. ואם חלילה, יאבד השוחט את הסממן היהודי של הרחמים ותחלחל לליבו אכזריותו של עשיו, כיצד נאכל משחיטתו? והלא שחיטת גוי פסולה״...
והוסיף: ״כשתמצי לומר, יש לכך רמז בפרשת השבוע, פרשת חוקת: ״וימאן אדום נתון את ישראל עבור בגבולו - ויט ישראל מעליו״. אם השוחט, ממזל מאדים, ממאן לתת ליהודי לעבור בגבולו, ואינו מאזן את שפיכות הדמים במעשי חסד והכנסת אורחים - ״ויט ישראל מעליו״, נוטשת אותו הנקודה היהודית.
נאה הוא הסיפור, אך יחטיא את מטרתו אם נאמר לעצמנו: אני איני שוחט, ואיני מגרש אנשים... יתבונן כל אחד ויראה, שבלחץ החיים והטרדות נשחקים רגשות ומופרים איזונים, וחובה עלינו לעמוד על המשמר. אם ששת ימי המעשה מושכים לחומריות - נקדיש את השבת לרוחניות. אם מנותקים הם מהמשפחה - תוקדש השבת לחיזוק הקשר, ללימוד עם הילדים. תשיב אותנו אל עצמנו, למשפחתנו, ותשיב את האיזון הנכון!
