באחד הימים, ב'יום השוק', יצאו לטיול בשוק הססגוני. כאשר התקרבו לאחד הדוכנים, הזדעקה האישה בבהלה רבה, היא החווירה וכמעט נפלה ארצה

את המחזה הזה לא אשכח לעולם', המשיכה לספר, 'כשאבי היה מגיע הביתה, עייף ויגע ומותש מעבודתו, הוא היה נראה חסר חיות, גופו בל עמו. ובכל זאת, אני זוכרת היטב - למרות שמדי יום בשעה הזו נכנסתי למיטה לישון - שהדבר הראשון שעשה כשחזר הביתה היה ליפול על הגמרות הללו, ולהתיישב ללמוד בהן...'

עיניה מלאו דמעות, בהוסיפה: 'את המחזה הנעים הזה אינני יכולה לשכוח… איי, הניגון הנעים – תנו רבנן… רבי שמעון אומר, רבי מאיר אומר, פליגי אביי ורבא… הוא שכח אז מכל צרותיו, חובותיו, דאגותיו. פתאום אין לחץ כלכלי, אין עייפות, אין קשיים בחיים.

הכל מואר באחת – בזכות הכרכים הללו. אם היית רואה את זה…', הוסיפה בפסקנות, 'גם אתה היית מתרגש...'

קראקא, תרצ"ט. ענני המלחמה התקדרו בשמי פולין, ובקהילה היהודית המפורסמת - אימה וחרדה. גם בביתו של ר' הערש שררה אימת מוות מפני הימים הבאים שלא לטובה, וכששכנו הגוי הציע לו 'לאמץ' את הבת בת ה-12, ולשמור עליה עד יעבור זעם – הבין ר' הערש שאין לו ברירה... הוא גמר אומר לנסות לברוח, והותיר את בתו בידי שכנו הגוי, שהבטיח לשמור עליה כעל בבת עינו, כשהוא מתוגמל כראוי – שכן היא תשרת אותו נאמנה.

ר' הערש אמנם ניסה לברוח, אך הנאצים ימ"ש הניחו את ידיהם עליו ועל משפחתו, והגלו אותם לאושוויץ. בורא עולם הוא יקום נקמת דם עבדיו השפוך, ר' הערש ומשפחתו עלו בסערה השמימה, על קידוש ה'.

שריד אחרון למשפחה העניפה היתה הנערה הצעירה שנותרה בביתו של הגוי, וכשהלה הבין כי ר' הערש כבר לא ישוב – שינה את טעמו לחלוטין... הוא ומשפחתו, שונאי ישראל שהסתירו את שנאתם עד אז, החלו להתעלל בנערה הצעירה, עד שיום אחד, באישון ליל, ארזה את חפציה ונמלטה מהבית. כשהיא בורחת ללא כיוון ברור, תפסו אותה חיילי האס אס, והפנו אותה למחנה המוות הנודע לשמצה 'אושוויץ'.

מתוך שהיתה נערה צעירה וחסונה יחסית בחרו המרצחים להשתמש בה ככח עבודה, וכך ניצלו חייה – כשהיא עובדת עבודת פרך בשירות מכונת המלחמה הנאצית האכזרית.

במשך כמה שנים הנערה האומללה שירתה את הנאצים ימ"ש, וזכתה לחיות. הם עינו אותה ללא רחם, התעללו בה ובנפשה ללא הרף. כוחותיה נשחקו, נפשה התרסקה, וגם חינוכה האמוני אותה קיבלה מנעוריה – ספג מהלומה אכזרית. בסיום המלחמה, כשהיא חסרת כל ושבורה עד אימה, גילתה ברשומות כי כל משפחתה אבדה במלחמה, הי"ד.

עתה, כשלא נותר לה דבר בעולמה, ולאחר ששתתה את כוס התרעלה עד תומה, החליטה להפנות עורף לחינוך היהודי אותה קיבלה מנעוריה. צדיקים זי"ע אמרו שאי אפשר להבין את מה שעבר על נפשם האומללה של ניצולי המחנות, והיא היתה כזאת עד אימה. היא החליטה לפתוח בחיים חדשים מנותקים מהיהדות, נסעה לבלגיה ושם מצאה בחור שגם הוא ניתק קשר עם היהדות, עמו בנתה את ביתה ונולדו להם שני בנים.

למרבה הצער, את בניהם שלחו ללמוד בבית ספר נכרי, מבקשים לנתק כל קשר וזיקה עם העם היהודי, עם חינוך יהודי, עם אמונה בבורא עולם, בתורתו ובמצוותיו. חיים חדשים בלי השפעת העבר, ללא ששם שמים יוזכר, רחמנא ליצלן. כך החלו בחייהם לאחר המלחמה, כשכל זיק של יהדות אינו קיים בתודעה.

חלף למעלה מעשור, עד שביום בהיר אחד היא קבעה עם בעלה לצאת לטיול שורשים – אל עיר מכורתה קראקא. השניים הגיעו לקראקא, התאכסנו במלון, ובאחד הימים, ב'יום השוק', יצאו לטיול בשוק הססגוני. כאשר התקרבו לאחד הדוכנים, הזדעקה האישה בבהלה רבה, היא החווירה וכמעט נפלה ארצה, ובעלה הנבוך לא הבין מה קורה...

היא ניצבה שם רועדת בהתרגשות, מתאמצת שלא למעוד. בזוויות עיניה נקוו דמעות חצופות שאיימו להתפרץ, ובעוד בעלה מנסה להבין מה פשר החרדה שלפתה אותה, היא מצביעה לעבר הדוכן שלפניה ואומרת: 'האם אינך רואה? הלא השולחן עליו הרוכל מוכר את חפציו, עשוי מכרכי גמרא!'

'נו, ולכן?!' – שאל הבעל, שכל רגש יהודי כבר קהה מלבו. 'כבר קבענו שזה מאחורינו. מה לך ולגמרות אלו?!' 'אבל', עיניה הצטעפו בדמעות, 'אבל אלו הן הגמרות של אבא שלי! אני מכירה בשולחנו של הרוכל, שהוא עשוי מכרכי הגמרא של אבא שלי. אינני יכולה לראות זאת!' –

אמרה כשליבה מנתר בהתרגשות, והיא פונה למוכר: 'האם אני יכולה לקנות את זה?' – אמרה והצביעה על שולחנו...

הלה הבין כי יש כאן משהו, ובהרף עין פסק: 'זה השולחן שלי. אני לא מוכר אותו. אם את רוצה לקנות אותו – עלייך לרכוש את כל מה שעליו, ואז אני יכול למכור לך גם את השולחן!'

האשה הסכימה, נפשה הסוערת לא מצאה לה מנוח. בלית ברירה, היא ובעלה טלטלו את השולחן העשוי מכרכי הש"ס, ועליו כל המוצרים של הרוכל, עד בית המלון בו שהו. שם, בחרדת קודש התרפקה האשה על הגמרות הישנות, בכתה לצידם ללא הרף, והדליקה נר לזכר אביה...

ובעלה, העומד וצופה בסערת נפשה, לא הבין כיצד זה קורה. הן הם סיכמו להניח את עברם מאחור, קבעו בליבם שהעבר אין, שהקשר עם היהדות נותק לנצח, שמסורת בית אבא כבר לא קשורה אליהם, רחמנא ליצלן. הכיצד זה כמה כרכי גמרא הציתו את הניצוץ לפתע? מה יש בהם שגרם לה לכזו התעוררות רגשית בלתי נשלטת? מה סודם של כרכי הגמרא הללו שהציפו את רעייתו בסערת נפש?!

האשה הבחינה במבטי התמיהה, ולאחר שעה ארוכה בה ניסתה להירגע ולהשיב לעצמה את נפשה, הסבירה: 'תדע לך, שלהוריי לא היה קל לגדל אותי. אבי עמל קשות לפרנסתו כסבל, ועסק בעבודה קשה המפרכת את הגוף. עם זאת, העניות גברה בבית שלנו, מעולם לא היו שום 'מותרות', חיינו חיי צער ודוחק קשים מאוד...

אבל את המחזה הזה לא אשכח לעולם', המשיכה לספר, 'כשאבי היה מגיע הביתה, עייף ויגע ומותש מעבודתו, הוא היה נראה חסר חיות, גופו בל עמו. ובכל זאת, אני זוכרת היטב - למרות שמדי יום בשעה הזו נכנסתי למיטה לישון - שהדבר הראשון שעשה כשחזר הביתה היה ליפול על הגמרות הללו, ולהתיישב ללמוד בהן...'

עיניה מלאו דמעות, בהוסיפה: 'את המחזה הנעים הזה אינני יכולה לשכוח… איי, הניגון הנעים – תנו רבנן… רבי שמעון אומר, רבי מאיר אומר, פליגי אביי ורבא… הוא שכח אז מכל צרותיו, חובותיו, דאגותיו. פתאום אין לחץ כלכלי, אין עייפות, אין קשיים בחיים.

הכל מואר באחת – בזכות הכרכים הללו. אם היית רואה את זה…', הוסיפה בפסקנות, 'גם אתה היית מתרגש...'

וכך, עד רדת הליל, היתה האשה עסוקה בכרכי הגמרא האהובים. ישבה לצידם, ליטפה אותם, הרטיבה אותם בדמעותיה. ולמחרת היום, כשבעלה הבחין שאינה נרגעת מסערת הנפש, הוסיפה ואמרה לו: 'ישנתי הלילה ממש מעט שבמעט, כמעט שלא הצלחתי להירדם, חוץ מתנומה קלה של רבע שעה פה ושם… אני לא מצליחה להירגע… אני חייבת לעשות משהו, כדי לנקום באנשים הרעים האלה שהפרידו בין אבא שלי לגמרות האהובות שלו, שהפכו את הכרכים הללו שהעניקו אור וחיות לבית שלנו – לשולחן של רוכלים... הנקמה שלי תהיה' - - -

ואז היא הטילה פצצה לחלל: 'שגם הילדים שלי ילמדו בגמרות כאלו. שגם הדור הבא שלי יאיר את חייו ואת עיניו בין הדפים הללו. שיהיה לאבי דור המשך – שיזכה להמשיך ללמוד באותה גמרא, באותה מתיקות, באותו ניגון!'

בעלה חשב שהוא הוזה. הוא לא האמין למשמע אוזניו. אבל האשה היתה נחושה, ומיהרה להודיעו שבשובם לבלגיה – הבנים יועברו לבית הספר היהודי המקומי, ויתחילו ללמוד תורה מאל"ף בי"ת. היא לא תוותר, היא חייבת לראות את דור ההמשך שלה לומד באותן גמרות, מתמוגג ומקבל חיים מאותן שורות...

בעלה הבין שהעניין מנוי וגמור עמה, וביקש לילה לחשוב על זה. ביום שלמחרת הודיע כי הוא מסכים, ובשובם לבלגיה – הבנים עברו לבית הספר היהודי, והאב – החל ללמוד איתם את הנלמד בבית הספר, כשגם הוא מתחיל להתחזק ולעלות במעלות התורה... הניצוץ היהודי שהוצת הפך ללפיד של אש מקרבת, השניים חזרו בתשובה שלימה ושבו לאביהם שבשמים באהבה אין קץ!

את הסיפור המרטיט סיפר מגיד המישרים הנודע הגה"ח רבי אברהם מרדכי מלאך שליט"א, בשם הגאון רבי אהרן שיף שליט"א – גאב"ד אנטווערפן, המכיר את הסיפור כולו מכלי ראשון, ומעיד שהאשה הזו – שכבר מבוגרת מאוד - עודה חיה וקיימת לאורך ימים טובים, והוא מכיר גם את בניה, נכדיה, ואפילו ניניה (!) – כולם זרע ברך ה', דורות של תלמידי חכמים העוסקים בתורה!

מדהים! הרי אין ספק כי באותה עת, כשהאב היה שב מיום העבודה ומתרפק על הש"ס הישן שלו, הוא לא העלה בדעתו כי יבוא יום וכרכי הש"ס המצהיבים יחזירו דור אבוד ויהפכוהו לדור עובד ה'. הוא לא העלה בדעתו כי בשעות אלו בהן הוא קובע עתים לתורה בעוד ילדיו כבר ישנים למחצה, הוא חורט בנפש בתו חוויה רוחנית רבת משמעות, שברבות הימים תציל דור שלם מכיליון רוחני!הוא 'רק' קבע עתים לתורה, ולבטח זה לא בא לו בקלות.

וממקומו בגנזי מרומים הוא מודה על הזכות, ורואה את הנחת מצאצאיו, ביודעו ששובם לבוראם הוא בזכות מאמציו ומסירות נפשו לקביעות עתים לתורה!

אחים יקרים, ניצבים אנו אחרי חג מתן תורה, יום קבלת התורה. יש הרבה ימים חשובים בשנה, אבל אין עוד יום כה משמעותי לחיינו, כמו היום בו ייקבע כמה תורה נקבל, עד היכן נגיע בקנייני התורה. והתורה הזו היא רבת משמעות, יש לה השפעה לדורות, היא מקרינה על כל אורחות חיינו והמאור שבה מחזיר כל לב תועה למוטב.

כמו לאותה נערה בשוק של קראקא, שמראה אחד טלטל אותה וגרם לה לקבל את התורה מחדש, גם לנו יכול להיות רגע כזה בו נתפוס את עצמנו בידיים ונחליט לקבל את התורה מחדש, כמו שעת שמיעת עשרת הדברות בבוקרו של החג, הרגע המרטיט של קבלת התורה – וזו העת להחליט שאנו מקבלים את התורה באהבה!

הבה נקבל את התורה, הבה נחליט להשקיע בה את כל כוחותינו, את כל יישותנו. אין לנו שיור רק התורה הזאת, הבה נסתער עליה בשמחה, הבה נקבל על עצמנו חיזוק בלימוד התורה, הבה נתפלל לבורא עולם שיאיר את עינינו בה, הבה נעשה הכל כדי לעלות עוד מדרגה בהתמדת התורה, בעיון התורה, בקביעות עתים לתורה.

'כי הם חיינו ואורך ימינו, ובהם נהגה יומם ולילה.' התורה היא הטובה שבמתנות, הבה נקבל אותה בשמחה וניתן לה להאיר את חיינו באור התורה הנעלה!

(פניני פרשת השבוע נשא פ"ב)