בֶּן דָּוִד עַבְדֶּךָ יָבֹא וְיִגְאָלֵנוּ: המגיד הק' מטריסק בתיאור מרטיט ומצמרר על סבלו של משיח בן דוד בימי הגלות:
דמעות עיניו של המגיד מטריסק זלגו כשסיים את הסיפור:
"מאז ששמעתי את קול אנחתו המיוסרת של מלך המשיח, איני מסוגל לנום ולנוח, איני יכול להירדם וממילא איני יכול גם לאכול או לשתות. צערו הגדול של מלך המשיח, אשר חטאי בני ישראל מייסרים ומדאיבים אותו עד כדי כך - מהפך את קרביי והקול המצווח 'אוי' מצטלצל באוזניי מאז ועד הנה, יומם ולילה, מאין הפוגות..."
זושא החנווני הופתע בואכה התרגש לראות מי ומי המתדפקים על דלת ביתו רחב המידות. היו אלה שניים מבניו של הרבי, רבנו הקדוש רבי אברהם מטריסק זי"ע - 'המגיד'. הוא גם הבין מיד שלא בשבילו הגיעו ולא למענו הטריחו עצמם עד קצה העיר. "בטח באתם בצל קורתי כדי לפגוש את האורח הדגול", וידא מולם ונענה בהן.
אך לפני שעות אחדות הגיע למעונו האורח הנשגב, הרבי הקדוש רבי ארון מקראקא זי"ע, בנו של הרה"ק בעל 'מאור ושמש' זי"ע. בעבותות של אהבה נקשר רבי אהרן אל המגיד מטריסק ואל היכלו היה מגיע לפרקים, כשאת אכסנייתו הוא קובע במעונו המרווח של זושא.
כעת התדפק בעל האכסניה על חדר אורחו, סיפר שבניו של המגיד הגיעו לבקרו. קיבל רשות להכניסם. הם נכנסו, התיישבו לבקשת האורח, ופתחו מיד בעניין שהביא אותם:
"כבודו ודאי יודע אודות חולשת גופו הטהור של אבינו, המגיד..."
פָּרוּשׁ ונבדל מכל אחיזה קיומית בעולם, היה המגיד הקדוש מטריסק. גופו הטהור התקיים בצורה שאינה טבעית. לאורך כל שעות היום לא היה בא לפיו אוכל או משקה, גם לא לגימת מים בודדת. מאוחר בלילה היו מגישים לפניו כוסית חלב קטנה וצלחת עם גריסים מבושלים. מהחלב היה לוגם לגימה אחת שבקושי יש בה כדי לחלוח שפתיים ומהגריסים היה טועם כפית אחת בודדת. כאן החלה ונגמרה 'סעודתו' היומית הבודדת. אף על יצועו לא היה עולה ומלבד נמנום קל לא היה יָשֵׁן.
התנהגות על-טבעית זו, החלישה את גופו הטהור ותָּשְׁשָׁה את שארית כוחותיו.
וכעת אחת שואלים בניו רחומיו ומרחמיו, אותה הם מבקשים מאת הצדיק מקראקא.
"מאחר והנכם זוכים לקרבה יתירה לפני אבינו הקדוש אשר נוהג עמכם בידידות נפלאה. מבקשים אנו בכל תחנון וריצוי, שתואילו נא לדבר עמו ולנסות לשכנע את לבבו, למען ייאות לאכול ולישון ולו עוד זְעֵיר, למען קיומו".
*
שעת לילה מאוחרת במעונו של המגיד.
בראש השולחן יושב המגיד ולצידו יושב הרבי הקדוש מקראקא שהוזמן אישית להשתתף בסעודה היומית. הוא עוקב בעיניים כלות אחר הטעימה המועטה של המגיד. מסתפק אם ראויה היא בכלל לכינוי 'טעימה'.
רוכן הוא אל המגיד ושואל:
"רבי. מדוע אינכם אוכלים? מדוע אינם סועדים בסעודה הראויה לשמה. אולי אפילו בפת לחם ונטילת ידיים או בבשר או דג המחזקים את העצמות? כלל ישראל זקוק לכם בכוחות איתנים..."
המגיד נאנח. "איני נח ואיני יָשֵׁן, וממילא אין בגופי כוח לאכול ולעכל, לא מיני מאכל ולא לגימת שתייה", הוא מסביר.
"הא גופא קשיא", הצדיק מקראקא אינו מרפה, הוא מרהיב עוז. "וכי לא היה מוטב אילו היה רבנו קובע לעצמו אפילו שעה אחת קלה בה היה עולה על מיטתו לתנומת עפעפיים על מנת לאגור כוחות רעננים למען שמו יתברך?"
שקט מתוח שורר בחדר. בני הרבי יושבים דרוכים. אוזנם אפרכסת ובליבם תקווה.
המגיד נאנח שוב. עמוקה היא האנחה השנייה מן הראשונה. ומגלה את צפונות התנהגותו בקודש, בקול כואב: "ואיככה אוכל ליתן שְׁנַת לְעֵינָי ולְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה בשעה שקול אנחתו המצווחת של מלך המשיח נשמעת ומצלצלת באוזניי?!"
"לאיזו קול כוונתו של הרבי?" שואל האורח הנשגב.
השקט המתוח הופך לחרדת אלוקים.
משום כבודו הרם ורוב חביבותו של האורח, פותח המגיד ומגלה את אשר התחולל לפני שנים רבות.
*
"אני ואחי היינו אז ילדים כשאבי הקדוש, המגיד הרה"ק רבי מרדכי מטשרנוביל זי"ע, ביקשנו להתלוות אליו לנסיעה. המשמש בקודש זימן אל העגלון, מבלי להגיד לו דבר על כיוון הנסיעה. אל הכרכרה עלה אבי הקדוש, אני ואחי, בלבד. אבי זי"ע הורה לעגלון לצאת לנסיעה והלה הדהיר את הסוסים שמשכו את העגלה, מבלי לדעת מהו יעד המסע. הנוף העירוני התחלף בעצי יער. השעות חלפו והעגלון עדיין הנהיג את העגלה, ממתין לאיתות כלשהו מצד הצדיק היושב בתוכה".
האות הגיעה, לאחר נסיעה ארוכה.
"בכפר הקרוב, על אם הדרך, תיכנס. תעצור לצד בית המרזח המקומי", קולו של המגיד מטשרנוביל שבר את הדומייה.
כשהעגלון משך במושכות ועצר את הסוסים, הוא הכריז שהנה, הגענו אל בית המרזח. הרבי ביקש ממנו להיכנס אל הבית ולהגיד לבעל המקום, יהודי חסיד, שהרבי מבקש להיכנס ולשהות תחת קורת גגו. העגלון חזר וסיפר על המסבאה המלאה בשיכורים ערלים מתגוללים. לא בדיוק מקום לשהותו של איש האלוקים. 'בעל המקום התנצל בחרדת קודש ואמר שהוא חושב שאין מן הראוי להכניס את הרבי אליו בזמן כזה, הוא אפילו המליץ שנמשיך לכפר הסמוך, שם ישנה אכסניה מרווחת וריקה יותר'.
"חזור אליו ואמור לו שדווקא כאן ברצוני לשהות!" פקד הרבי.
בעל הבית שמע ונאחז בחרדת קודש. בכוחות ובצעקות הוא הצליח לפנות מקום בירכתי האולם הגדול. אמה על אמה דחוקה. הוא מיהר לפרוס וילון במקום והציב כיסא עץ עבור הרבי שנכנס פנימה והתיישב. המגיד מטשרנוביל הוסיף לבקש שיעמיד לצדו כיסא נוסף עבור מאן-דהו שאמור להגיע לכאן.
"אבי הקודש זימן אותנו. אותי ואת אחי", המשיך המגיד מטריסק את תיאור הקורות בתוככי האכסניה, "הוא ביקש מאיתנו לשבת מחוץ לבית ולהמתין. אמר שעוד מעט תגיע לכאן עגלה חבוטה ובתוכה יהודי חולה ומתייסר. בשבילו הוא הגיע. להיפגש עמו כאן, בבית האכסניה. הוא הוסיף וביקש שנסייע ליהודי המיוסר לרדת מהעגלה והזהיר אותנו באזהרות חמורות שניזהר בכל זהירות שבעולם כשאנחנו מורידים אותו ומסייעים לו להיכנס פנימה, לבל נכאיב לו, חלילה וחלילה".
*
דקות לא ארוכות חלפו עד שנשמע קול שקשוק פעמי מרכבה.
הילדים הצעירים. בנם של קדושים. הציצו פנימה וראו אותו. לָבוּשׁ סחבות ובגדיו קרועים ואפילו טלאי ראוי לשמו אין בהם. פצעים וחבורות מילאו את גופו, חלקם היו חבושים בתחבושות מוכתמות ממוגלה. ומעל כל המראה הנורא, הזדקרה דמותו של האביון המדוכא. פנים המפיקות זוהר שלא מן העולם הזה.
הם ניגשו אליו. אזהרותיו של אביהם הקדוש זרמו בעורקיהם שעה שהושיטו ידיים צעירות ובריאות. העני נשען עליהם בכל כוחו, נאנח ודואב. בעדינות ובזהירות הורידוהו אל הקרקע והמשיכו לתמוך בו, בכל כוחותיהם, עד שהכניסוהו פנימה והושיבוהו לאט ובמתינות על כיסא העץ אשר הוכן עבורו.
"צאו החוצה ילדים. המתינו לנו עד שנסיים", הורה האב.
שעה ומחצה ארכה השיחה בבית האכסניה פנימה. מסביב - שיכורים מתגוללים, מזייפים בשיריהם ומקיאים את קרביהם. ולפנים מהווילון יושבות שתי דמויות המאירות כחמה בצהרי היום ומשוחחות ביניהם. את תוכן השיחה - לעולם לא נדע, לעולם לא נשיג.
בסיום השיחה שוב נקראו הילדים פנימה. שוב הוטלה עליהם הפקודה לסייע לאביון המיוסר בדרכו. הם כופפו את גוום והוא נשען עליהם בכל משקלו. כך נשאוהו עד לעגלה שעדיין המתינה עבורו. כעת שינסו את מותניהם והרימוהו, בזהירות ובעדינות, עד שהושיבוהו על ספסל העץ השבור שבתוך העגלה.
"כשהושבנו אותו פנימה, לא נזהרתי מספיק", מספר המגיד מטריסק וקולו נסדק, "בטעות גמורה ובשוגג דחפתי את ידי דחיפה קלה, מעכתי מעט את בשרו החבול והפצוע, והוא נאנח אנחה שואגת שתשע מאות ותשעים קבין של ייסורים ספוגים בה".
"אוי!", נזעק האביון המדמם באנחת צווחה.
המגיד מטשרנוביל שרכן לתוך העגלה, נחרד. בקול נרעד ענה ואמר את לשון הפסוק בספר ישעיה: "וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ".
הוא נפרד מהאביון. העגלה יצאה לדרכה. גם האב הקדוש עם שני בניו העתידים להאיר את העולם, עלו על הכרכרה שלהם, בדרכם חזרה אל טשרנוביל, עיר מגורם.
*
על אם הדרך, מול שדות מוריקים ואילנות פורחים, נתלו שני זוגות עיניים תמימות וצעירות באב הנשגב. הילדים לא הרהיבו עוז לדבר אבל עיניהם שאלו וביקשו הסבר.
ראה המגיד מטשרנוביל והסביר להם:
"האביון שראיתם הוא-הוא מלך המשיח, בן דוד אשר אל גאולתו אנו מצפים ומייחלים. היינו צריכים להידבר בעניינים שונים. הראיתם את חבורותיו? כלשונו של ישעיה הנביא, הרי הוא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ, העוונות והפשעים של בני ישראל, מייסרים ומחליאים את גופו הטהור של מלכנו משיחנו. זו הסיבה שהזהרתי אתכם כל-כך לשמור עליו. ואתה בני, מדוע לא נזהרת מספיק?!"
דמעות עיניו של המגיד מטריסק זלגו כשסיים את הסיפור:
"מאז ששמעתי את קול אנחתו המיוסרת של מלך המשיח, איני מסוגל לנום ולנוח, איני יכול להירדם וממילא איני יכול גם לאכול או לשתות. צערו הגדול של מלך המשיח, אשר חטאי בני ישראל מייסרים ומדאיבים אותו עד כדי כך - מהפך את קרביי והקול המצווח 'אוי' מצטלצל באוזניי מאז ועד הנה, יומם ולילה, מאין הפוגות..."
