אתה יודע מה זה, להיות ה-ר-א-ש-ו-ן שלומד דף היומי?!
'העיקר, הבנת? בשתים בלילה אני פותח את העיניים העייפות שלי, אומר ברכות השחר, ואחר כך אני פותח את הגמרא ולומד את הדף היומי'.
לפעמים, אגלה לך, אני גם מצליח ללמוד תוספות קטן, בדרך כלל, התוספות שלמעלה, שנגמר אחרי ארבע שורות.
אחרי שעה אני סוגר את הגמרא, נותן לה נשיקה חזקה, ולפני שאני לובש את הכפפות על הידיים, אני מחבק אותה ומחזיר אותה לארון, ואז אני יוצא לעבודה, ואין מאושר ממני עלי אדמות.
אתה מבין, הבנת? אני בטוח! רואים עליך, נכון? אתה יודע מה זה, להיות ה-ר-א-ש-ו-ן שלומד דף היומי?!
האנונימיות היא טבעו הראשון. הענווה היא טבעו השני. הוא אפילו לא העלה על דעתו שסיפורו יפורסם בפומבי. צנוע, צנוע.
יום אחד, לא סגרירי ולא אביבי, שגרתי לחלוטין, הוא פתח בשיחה עם בן תורה והשיח לפי תומו את אשר על לבו. דבריו היו כה מרגשים בפשטותם, עד שבתום שיחתם, בן שיחו נטל עט ונייר, והעלה על הכתב את אשר שמע. הוא ניסה לכתוב במקומו של האיש הצנוע ששוחח עמו.
הנה הם, המשפטים הללו, פה ולשון לאותו יהודי אנונימי, צנוע ושקט.
למרות שאני נראה איש פשוט למדי, לאט לך רבי מלשפטני.
אמת, אני נושא על עצמי את כל הסיבות שבעולם כדי שתחשבני לאיש פשוט. קסקט שחור ומיושן תולה על קדקדי. חולצה משובצת בלויה, מתאמצת להישאר מחוברת לצווארון, מונחת עלי ברפיון.
מכנסי האפורות, לא אכחד, ראו ימים טובים יותר בעבר .כפות ידי, הלא רואה אתה, מיובלות הנה, מחוספסות וגסות. משקפי הישנות תחובות על אפי וקשורות בחוט עבה לצווארי. אין לי כסף כדי לתקן אותם אם הם יישברו, חלילה.
אם לא די בכל אלו, אתה רואה אותי תדיר מהדס אחר רכב התברואה העירוני. אוסף את מה שאחרים השליכו.
אבל, אני הנני, ועודני, ראשון לומדי הדף היומי!!! השומע אתה? ה-ר-א-ש-ו-ן. רבים הם לומדי הדף היומי בכל העולם, נכון? הרבה מאד יהודים. אני הראשון שבהם.
לא, לא. הוא הניח יד כבדה על כתפי, לא הבנת אותי. כשרבי מאיר שפירא ייסד את הדף היומי,
עוד לא נולדתי. אני לא היהודי הראשון שהתחיל ללמוד דף היומי. לא הבנת. אני הראשון שלומד דף היומי. לא הבנת? אם יש לך זמן, אסביר את עצמי.
תבין את הכל.
כבר אמרתי לך, ואם לא אמרתי, אומר עכשיו. מעולם לא למדתי מקצוע הגון לשמו, הנדסה, מחשבים, ועוד לימודים שאיני רוצה להעלות על שפתי כדי לשמור על שיני. מלפנים, שנים רבות, הופנתי למחלקת התברואה על ידי לשכת התעסוקה, וכבר שלושים ושתים שנה שאני מקפץ אחרי רכב הפינוי, ועושה את מה שצריך לעשות.
אני צריך לקום בשלש בבוקר לעבודתי. תשאל את הנהג של ה"פאחא-זבל", הוא יגיד לך.
שלש בבוקר. ואני, אבא שלי נוחו עדן אמר לי, תלמד תורה לפני הכל. משה, תעשה מה שאתה צריך, אבל קודם כל תלמד תורה. אתה מבין? אני רואה שאתה מתחיל להבין, נכון? אז תראה, אבא שלי היה קם בשבע בבוקר והולך ללמוד תורה, אחר כך הלך לעבודה. אבל מה אני יכול לעשות, העבודה שלי מתחילה בשלש בבוקר! אז אני לומד תורה בשתיים בלילה, משכים שעה אחת לפני הזמן ולומד תורה. הדף היומי. לפעמים אני עוד רואה את המניינים המאוחרים של אלה שעוד לא הלכו לישון, כשהם מתכנסים ב"זכרון משה", חלק מהם קבועים, באותה שעה, לא משנה.
העיקר, הבנת? בשתים בלילה אני פותח את העיניים העייפות שלי, אומר ברכות השחר, ואחר כך אני פותח את הגמרא ולומד את הדף היומי.
לפעמים, אגלה לך, אני גם מצליח ללמוד תוספות קטן, בדרך כלל, התוספות שלמעלה, שנגמר אחרי ארבע שורות.
אחרי שעה אני סוגר את הגמרא, נותן לה נשיקה חזקה, ולפני שאני לובש את הכפפות על הידיים, אני מחבק אותה ומחזיר אותה לארון, ואז אני יוצא לעבודה, ואין מאושר ממני עלי אדמות.
אתה מבין, הבנת? אני בטוח! רואים עליך, נכון? אתה יודע מה זה, להיות ה-ר-א-ש-ו-ן שלומד דף היומי?
הוא שפשף את כפות ידיו המיובלות, תחב את משקפיו לעבר עיניו קצרות-הרואי, הטיב את מכנסיו האפורות, הידק את צווארנו הבלה, מחץ את כובעו על קדקדו ונעלם בשקט.
האיש הראשון בעולם שלומד את הדף היומי.
