"אם תסכים לעצתי, כספך יוחזר לך בהקדם", אמר בקול בוטח.
המזימה שבמוחו הייתה ברורה וסדורה. עכשיו יחזיר למלווה את הכסף וידרוש את השבת המשכון. המלווה לא יוכל להחזיר את המשכון, וזו הזדמנות הפז שנקרתה לפניו – הוא ידרוש כי ישלם את ערכו המלא, שלושת-אלפים קרונות!
בתוך זמן קצר היו בידו חמש-מאות קרונות. הוא הלך אל ביתו של העשיר להשיב לו את ההלוואה. שוב הגיב המלווה באמירה שלא בוער לו לקבל עכשיו את הכסף, ומצידו האיש יכול להוסיף להחזיק בכסף.
ליבו של הלווה חישב להתפוצץ. "לא, אינני זקוק עוד לכסף. רצוני להחזיר לך את ההלוואה, ולקבל בחזרה את המשכון!", אמר.
הצורף המומחה הרכיב את הזכוכית המגדלת על עינו והחל לבחון את תכשיטי הזהב משובצי היהלומים שלפניו. בארשת פנים קפואה בחן אבן אחר אבן.
"אין כאן שום אבן יקרה", אמר בהבעת אכזבה. "האבנים המשובצות כאן הן זכוכיות צבעוניות". הוא החזיר את התכשיטים ליהודי הנדהם העומד מולו. "לצערי, התכשיטים האלה חסרי ערך", סיים את דבריו.
העיר ברדיוב שוכנת בצפון-מזרח סלובקיה. שנים רבות פרחו בה קהילות יהודיות, ורבנים נכבדים עיטרו את כס הרבנות שלה. אחד מתושביה היה יהודי נשוא פנים, נכד לבית צדיקי רימנוב. האיש היה עשיר גדול, שהרבה להפריש מממונו לצדקה וחסד.
כל מי שנזקק להלוואה ידע את כתובתו, וקיבל מידיו את ההלוואה המבוקשת. הוא נהג לסמוך על נאמנותם של הפונים, ואלו בדרך כלל לא אכזבו ועמדו במועדי הפירעון.
יום אחד בא לביתו אחד מתושבי העיר, ובפיו בקשה להלוות לו חמש-מאות קרונות. "זה סכום גדול מאוד!", התפלא העשיר. הוא הכיר את האיש וידע שאינו נמנה עם הסוחרים העושים עסקאות בסכומים כאלה.
"אל דאגה", הרגיעו האיש. "הכנתי מראש משכון יקר, כביטחון להחזרת ההלוואה". הוא הוציא מתיקו קופסה מהודרת ושפך את תכולתה על השולחן. תכשיטי זהב, מעוטרים ביהלומים יקרים, נצצו מול עיני בעלת הבית.
למראה המשכון נעתר העשיר לבקשה ונתן ללווה את הסכום שביקש. הם קבעו תאריך להשבת ההלוואה, ונפרדו בידידות.
מועד הפירעון הגיע והלווה בושש לבוא. העשיר המתין עוד כמה שבועות, אך הימים חלפו והאיש אינו בא.
בתחילה היה העשיר רגוע. בכספת ביתו מונח המשכון היקר. אך כאשר חלפו הימים החלה דאגה לקנן בליבו. הוא שם את פעמיו אל צורף מומחה, כדי שיעריך את שווי המשכון שבידו.
כאשר התברר לו כי אלה תכשיטים מזויפים, חסרי ערך, צנח ליבו בקרבו. מעשה הרמייה פגע בו עמוקות. הוא התהלך אכול דאגה, ולא מצא שום עצה שתשיב לו את הכסף.
מצוקתו של העשיר לא נעלמה מעיניו של ר' דב-בעריש ריינמן, יהודי פיקח ובן לשושלת אדמו"רים, והוא שאל אותו לפשר דאגתו. "בכל מקרה לא תוכל לעזור לי", הגיב האיש.
אך ר' דב-בעריש התעקש. "לא אניח לך עד שתספר לי מה מעיק עליך", אמר בנחישות. העשיר נכנע וסיפר לו את אשר אירע. ר' דב-בעריש נשען על השולחן והרהר כמה רגעים.
"אם תסכים לעצתי, כספך יוחזר לך בהקדם", אמר בקול בוטח. הוא הציג את תכניתו, וקיבל מייד את הסכמתו של העשיר.
ר' דב-בעריש סיפר לכמה מידידיו כי סיבת עיצבונו של העשיר היא היעלמות משכון יקר של תכשיטים משובצים יהלומים יקרים ביותר, שקיבל מאחד הלווים. הוא אינו יודע מה יעשה כאשר יבוא הלווה להשיב את הכסף.
ר' דב-בעריש ידע לספר כי התכשיטים יקרים מאוד, ושוויים עומד על אלפיים או שלושת-אלפים קרונות; סכום גבוה גם בעבור אדם עשיר מאוד.
בתוך כמה שעות נפוצה השמועה בעיר. היא עברה מפה לאוזן במהירות רבה. כל אחד ידע לספר כי מביתו של העשיר נשוא הפנים נגנב משכון יקר ערך, השווה כאלפיים או שלושת-אלפים קרונות, והוא נותר אובד עצות.
השמועה עשתה את דרכה במהרה גם אל אוזנו של הלווה. זה הבין כי הזדמנות פז נקרתה לפניו. במוחו החלה להירקם תכנית זדונית, והוא מיהר לבצעה.
עדיין היה בידו חלק נכבד מסכום ההלוואה שלקח. הוא ניגש למלווה והודיע לו כי בקרוב ישיב לו את ההלוואה. את היתרה תכנן להשיג על-ידי מכירת חלק מרכושו.
"אינני לחוץ להחזרת ההלוואה", אמר לו העשיר. הלווה התמלא שמחה, כי הבין מהתשובה שאכן המשכון נעלם, והעשיר מנסה לדחות את השבתו.
המזימה שבמוחו הייתה ברורה וסדורה. עכשיו יחזיר למלווה את הכסף וידרוש את השבת המשכון. המלווה לא יוכל להחזיר את המשכון, וזו הזדמנות הפז שנקרתה לפניו – הוא ידרוש כי ישלם את ערכו המלא, שלושת-אלפים קרונות!
בתוך זמן קצר היו בידו חמש-מאות קרונות. הוא הלך אל ביתו של העשיר להשיב לו את ההלוואה. שוב הגיב המלווה באמירה שלא בוער לו לקבל עכשיו את הכסף, ומצידו האיש יכול להוסיף להחזיק בכסף.
ליבו של הלווה חישב להתפוצץ. "לא, אינני זקוק עוד לכסף. רצוני להחזיר לך את ההלוואה, ולקבל בחזרה את המשכון!", אמר.
בארשת שלווה לקח העשיר את צרור הכסף ופנה לחדר צדדי. בצאתו משם הניח לפני הלווה הנדהם את המשכון שקיבל. "הרי שלך לפניך. קח את התכשיטים שנתת לי כמשכון, והיפרד ממני לחיים טובים ולשלום...", אמר בחיוך.
