ראש המשמרת, מלח כבן חמשים שנה שאת רובן עשה על פני המים, הביט אל האופק ונתמלא דאגה גדולה. אם רב החובל הישיש טורח ובא לכאן משמע שמשהו אינו כשורה...

נרעש ונרגש טיפס ה'מקדש מלך' על גב הנשר הגדול, שהמריא מעל גובהם של עצים וישאהו על אברתו, ועף בכנפיו הגדולים לעבר אותו ארמון מפואר אשר לו חומה סביבו, רגעים ספורים ארכה הטיסה הפלאית, עד שנח הנשר בסמוך אל השער, והצדיק רבי שלום בוזאגלו ירד מגבו, מתבונן מקרוב בארמון הפלאים. בינתיים פרש הנשר העצום את כנפיו בקול רעש גדול ויטוס משם אל מרומי מרחביו העצומים של היער.

הביט כה וכה והנה אין איש. הניח את ידו על בית-היד של השער, נכנס פנימה ועיניו לא שבעו מראות הבית בנוי לתלפיות והמוני חדרים בו מצוירים ומלאים כלי שולחן וכלי מטות להפליא, מכל פינה נודף ממש ריח גן עדן העליון.

חמשה מלחים לבושי מצנפות צחורות עמדו על משמרתם והשיטו ביד אמן את האנייה הגדולה. בידיהם שורות של חבלי ברזל, והם מעלים ומורידים ומכוונים את המפרשים לפי חוזק גלי הים ועוצמות הרוח הנושבת. המסע הארוך עומד לקראת סופו. כבר כמה שבועות שהם משייטים בים הגדול, מלונדון הבירה אל נמל עכו שבארץ ישראל.

המלחים החרוצים מותחים ומרפים, ובטוחים שגלי הים ידידים חביבים להם, אך לפתע עלה אל הסיפון מלח אחד צעיר שביניהם, וקרא להם בנשימה קצרה: רב החובל מטפס אל הסיפון ובא אליכם, יש בפיו בשורות שאינן חביבות...

ראש המשמרת, מלח כבן חמשים שנה שאת רובן עשה על פני המים, הביט אל האופק ונתמלא דאגה גדולה. אם רב החובל הישיש טורח ובא לכאן משמע שמשהו אינו כשורה.

יתכן שטעינו וכבר אין אנו בדרכנו לעכו שבארץ ישראל? רב החובל עלה לאטו על הסולם החלוד, פניו חרושות קמטים היא מזקנה שקפצה עליו, ויש אומרים מרוחות הים שמולן עמד תדיר באומץ ובגבורה. "פחתו את מהירות הנסיעה", צעק אל המלחים, "תעיתם הרחק מן שבילי הים המוליכים אותנו בדרך המלך, נראה שכבר כמה שעות אנו מתרחקים אל מקום בלתי נודע בים. רק עתה הבחנתי בכך. סמכתי עליכם יותר מדי, כפי הנראה", סיים באנחה, תוך שהוא תופס בחבלי הברזל ומשקיף ארוכות ימה וקדמה צפונה ונגבה.

רב החובל צדק בהחלט. הספינה תעתה וסטתה מן הדרך. לעינים רגילות אין הבדל במרחבי הים האינסופיים בין מים למים. מכל עבר נראה הים כאילו אין לו צד, תחילה וסוף, אותם מים תכולים ואותה זרימת המים הלבנים המתלווה אל ירכתי הספינה בכל עת ובכל שעה. אך יורדי הים באניות ותיקים ומנוסים אפילו אינם זקוקים לכלי ה'מצפן'. רב החובל חש במצפן הטמון שבעמקי לבו, שהספינה תעתה.

זקן חביב היה והבין לרוחם של מלחיו. הוא הורה להם בפקודות קצרות ומהירות כיצד לנהוג מעתה, ונותר עמם כמחצית השעה להשגיח ולבחון כל העת בדאגה את מרחבי הים שסביבם. להוותו הבין שכדי לשוב אל הדרך הנכונה, עליהם לערוך סיבוב גדול בחזרה, ויוצא שזמן הנסיעה יהיה אפוא ארוך יותר מן המתוכנן מראש.

הוא פנה אל אחד מעוזריו, וציווהו להיכנס פנימה אל בטן האנייה ולהודיע זאת לקהל הנוסעים. ואף יאמר להם, כי יתכן שהאנייה תחנה בקרוב לכמה שעות ביבשה מזדמנת, יהיה זה נמל של עיר, או אי בלב ים. כולם יוכלו לרדת לכמה שעות לחלץ עצמות ואולי אף לרכוש מזון ומשקה. המלח הצעיר השיב לרב החובל, כי כולם כבר יודעים ומתכוננים לעצירה, כולם... חוץ מהרב היהודי, שהוא כלל לא הקשיב לדבריו. עצום עינים הוא ושפתיו מלחשות ומרחשות, נראה שאינו יודע היכן הוא נמצא...

הרב היהודי הזה היה הגאון הקדוש רבי שר שלום בוזאגלו זי"ע, מגדולי המקובלים שמלפני כמאתיים שנים, שבין ספריו המפורסמים בקבלה ידוע בעיקר ספרו הגדול 'מקדש מלך' בביאור דברי הזוה"ק. באותה תקופה עלה ברצונו לנסוע לארץ ישראל ולהשתקע בעיר המקובלים, עיר הקודש צפת ת"ו, וזה עתה היה כבר באמצע נסיעתו בלב ים.

היום הזה שבו תעה ביחד עם כל הנוסעים בלב ים, היה בבוקרו של יום הששי, והגה"ק בעל ה'מקדש מלך' זי"ע הכין את נפשו בסילודין ובהכנה דרבה לשבת קודש הקרבה ובאה. הרי לפניו גלויים וידועים היו סודות ופנימיות קדושת השבת, תפילותיה וסעודותיה, פירוש וכונת המזמורים והפיוטים.

וגם עכשיו ישב ולמד לעצמו בנגלה ובנסתר ובתפלות ובקשות לקראת שבת המלכה שבאה, בין ביבשה ובין בים. רב החובל ביקש לענות דבר מה, אך באותו הרגע הבחין בפיסת יבשה הניכרת ממרחקים. הוא כיוון את המלחים אליה. אחרי שעה קלה ירדו כולם מן הספינה שעגנה בסמוך ליבשה שאינה מיושבת באנשים, ובה רק חול ועצים גבוהים, יתכן שאם יעמיקו ללכת יסתיים היער והם ימצאו מקום ישוב, אך ההוראה היתה שלא להתרחק, כי רק כמחצית השעה ישהו על גבי החוף הזה, ועוד מעט קט ישובו לשוט בים הגדול בדרכם ליעדם.

גם הקדוש רבי שלום בוזאגלו זצ"ל ירד עמם, וטייל על גבי היבשה אפוף בשרעפיו, הלוך ושוב, אלא שהוא הרחיק מעט לכת, וכשכבר שב אל החוף כבר לא הייתה שם האונייה.

ויוותר הוא לבדו במרחב השומם, סביבו אך עצים גבוהים וצפופים שצמרותיהם מתנועעים ברוח. והשבת ממשמשת ובאה, עוד זמן מועט יינטו צללי ערב. מאז ומעולם ערך את שבתותיו במדרגות והשגות גבוה מעל גבוה, ומה יהא עתה?!

הוא הביט נכחו, וראה ממרחקים בית גדול ונהדר ויפה עד למאד, היכלי שן בנויים לתלפיות ומצויירים באבנים טובות ומרגליות, וגם הבריחים מצופים זהב וכלים מכלים שונים זהב וכסף וארגמן, כלילת יופי ופאר והדר, ובית חומה סביבו ולו שער מפואר, מעולם לא ראה כאלו ליופי.

עודו חושב אם כדאי ללכת לבית המידות הזה, או שמא סכנה יש בדבר, שומע הוא לפתע רעש המגיע מעל גבי העצים, הרים את ראשו, הביט אל על, והנה נשר גדול מאד צולל כלפי מטה ונוחת בסמוך אליו, מנופף בכנפיו הענקיות, בעוד רגליו כבר מתנגשים על הארץ, כאומר לו: "עלה נא על גבי, כי לכך נשלחתי..."

נרעש ונרגש טיפס ה'מקדש מלך' על גב הנשר הגדול, שהמריא מעל גובהם של עצים וישאהו על אברתו, ועף בכנפיו הגדולים לעבר אותו ארמון מפואר אשר לו חומה סביבו, רגעים ספורים ארכה הטיסה הפלאית, עד שנח הנשר בסמוך אל השער, והצדיק רבי שלום בוזאגלו ירד מגבו, מתבונן מקרוב בארמון הפלאים. בינתיים פרש הנשר העצום את כנפיו בקול רעש גדול ויטוס משם אל מרומי מרחביו העצומים של היער.

הביט כה וכה והנה אין איש. הניח את ידו על בית-היד של השער, נכנס פנימה ועיניו לא שבעו מראות הבית בנוי לתלפיות והמוני חדרים בו מצוירים ומלאים כלי שולחן וכלי מטות להפליא, מכל פינה נודף ממש ריח גן עדן העליון.

ה'מקדש מלך' הבין היטב שהוא נמצא במקום קדוש מאד, ואז נחרד חרדה גדולה ביראת הכבוד ורגש קודש, מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלקים אשר נטע גן בעדן מקדם. נשא את ידיו כלפי שמיא ויצר לו בלבבו על כך שמעולם רגיל הוא לטבול בערב שבת קודש וכאן אין לו כיצד לטבול לטהרתו.

עודו מדבר ומבקש, והנה באחד החדרים מוצא הוא מקוה מים חמים, ירד וטבל, עלה ומצא אלונטית צחורה וארבעה בגדי לבן כדרכו ללבוש מדי שבת בשבתו. לפניו שולחן ערוך ועליו פמוטות מוכנים ופתילות ספוגות בשמן זית. עמד והטיב והדליק את הנרות. שוב נשא את ידיו וביקש ממי הכל שלו שדרכו מדי שבת ללמוד מסכת שבת ולהתחיל כבר בפניא דמעלי שבתא, ואכן מיד עמדה לפניו מסכת שבת מהודרת והוא החל לומד בה בחשק והתלהבות, הכל סביבו היה פלאי ושמימי.

ויהי ברדת הלילה, שמע ה'מקדש מלך' קולות תפילה הבוקעים מאחורי פרגוד גדול בארמון הפלאים, הוא הלך אחר הקולות, אך לא יכול היה ליכנס לפנים ממחיצה, הבין שאין לו רשות להיכנס, והתפלל מנחה וקבלת שבת ותפלת ערבית יחד עם אותן נשמות והוא אינו רואן. והיתה חרדת אלוקים במקום הזה, והתפלה היתה בדחילו ורחימו בהרגשת קרבת אלוקים, אשר כמוה לא חש מעולם.

אחר התפילה מצא ה'מקדש מלך' בחדרו שולחן ועליו כל מיני מטעמים כאשר יאתה לשבת המלכה, קידש על היין נטל את ידיו וערך את השולחן אשר לפני ד' בזמירות שירות ותשבחות, כמנהגו. אחרי הסעודה עסק במסכת שבת אשר ניתנה לו, ושכב וערבה שנתו. בצפרא דשבתא, בו מעלות השבת עולות ממדרגה למדרגה, שוב טבל במקוה ועמד להתפלל תפלת שבת בדבקות והתלהבות, בסמוך לאותו פרגוד שממנו בקעו קולות התפלה אשר לא מעלמא הדין.

בקריאת התורה נתכבדו בעליה לתורה השבעה רועים אברהם יצחק יעקב וכו'.

אך עולה על כולנה מכל אותה השבת, היתה הסעודה השלישית, רעוא דכל רעוין, שבה חש ה'מקדש מלך' טעם גן עדן ממש, נהנין מזיו השכינה. אולם לקראת סופה של הסעודה ואמירת הזמירות, הרגיש לפתע עייפות וכבדות ועפעפיו כמעט נעצמו, מיהר ליטול את ידיו ל'מים אחרונים' ולברך ברכת המזון במתינות וכוונה. ואכן, מיד אחרי שסיים לברך נפלה עליו תרדמה עזה.

בשנתו, והנה חזיון נפלא לנגד עיניו, עומד הוא בבית דין של מעלה ורואה שם נשמות רבות שהיום הזה הגיעו מלמטה למעלה, שנפטרו מן העולם בשבת שחלפה זה עתה. בשמים מכריזים 'פנו מקום' לכל נשמה, ועולים ובאים מלאכים לבנים של המצות והמעשים טובים שעשתה נשמה זו בכל שנותיה, ומולם מלאכי חבלה שמוטי כתף ועיניהם רושפות אש זרה. שנבראו על ידי אותה נשמה מן החטאים אשר חטאה.

עמד ה'מקדש מלך' והתבונן, כשיצאה הנשמה זכאית בדין השתררה שמחה בהיכל בית-הדין, מלאכים המוני מעלה שוררו וצהלו לכבודה של הנשמה העושה את דרכה לגן עדן. וכנגד הנשמות שפסקו להם גיהנם נשמעו מהם קולותצורמים ורעים, קול נכאים של מלאכים הנדים בראשם בצער וברחמים. אך את הנעשה אין להשיב ומלך במשפט יעמיד ארץ.

והנה מגיעה נשמה אחת שנפטרה בשבת זו, לאחר שמונים שנות חיים בכפר הסמוך לצפת שבארץ הקודש, שלשם היו מועדות פניו של ה'מקדש מלך' באניה מענגלאנד לארץ ישראל. דנים בעניניה, מביאים את כל מעשיה הטובים עד שיצאה הפסק לטובה. אמנם, בעוד מריעים המלאכים בקול רנה וצהלה, הגיע מאי שם מלאך שאינו מבשר טובות ובפיו טענה כבירה:

היהודי הזה שנפטר בשבת זו ונשמתו עומדת כאן, יש בו נדנוד חטא של חילול שבת. ומעשה שהיה כך היה: לפרנסתו החזיק האיש בסמוך לעיר צפת בית-מרזח שבו ניתן היה לסעוד ולשתות משקאות שונים, מהם חריפים ומהם מתוקים וערבים לחיך.

בהיות האיש ירא וחרד ושלם ומקפיד על קלה כבחמורה, נעל את בית המרזח ביום הששי בצהרים, עד למוצאי שבת, וגם אם גויים היו נוקשים במשך השבת ומתחננים למעט 'משקה' היה דוחה אותם מפניו, כי שבת היום וכל הון לא שוה לחילולה ח"ו, אפילו בצד היתר של ליטול עתה ולשלם ממחרת השבת (המבואר באו"ח סי' שכ"ג).

אולם, היה זה בשבת אחת, בבוקרו של יום השבת, הגיע אל בית המרזח ישמעאלי אחד ממוכתרי הכפרים מסביב. רבות היה מגיע לבית המרזח מלווה באנשי עצתו ומסחרו. בעל הבית היהודי היה תמיד חרד לקראתו ומכבדו מאד, כי כך נהגו כולם כלפיו. עתה הגיע לבדו וביקש בקבוק משקה שאין בו אלכוהול, כי היה מוסלמי אדוק, ולא עזרו ליהודי כל הסבריו ששבת היום וקדוש היום לאדוננו.

הערבי דרש את את הבקבוק דוקא עתה, עבור מסיבה גדולה שהוא עורך לכבוד בית אביו, אם ליהודי אסור למכור, יתן לו ליטול לבד, ועל דברתו, ובזקנו של מוחמד הנביא, נשבע הוא לשלם למחרת היום. כמעט בלית ברירה הסכים היהודי לשנות עתה ממנהגו, גם מה שהערבי איים עליו שאם לא יתן לו דמו בראשו. הערבי נטל את הבקבוק בקורת רוח, ולמחרת אכן שילם עליו יותר מכדי מחירו.

אלא, שבשמים נחשב הדבר לפגם ולצד של חילול שבת, לפי יהודי כשר כזה, כי לפי שי' התוס' הרי זה פגם כלשהי, (שבת ג. תוד"ה בבא, ובדף י"ט), ומריח מזה עסק של מקח וממכר.

שקלו ודנו בדינו של היהודי הזה, מלאך סניגור התייצב ובא ללמד עליו זכות, שסוכ"ס הרי לא לקח מעות, וגם היה סכ"נ, עד שפסקו ואמרו בבית דין של מעלה, שהיות ומגיע לו בשכרו גן עדן על תומתו צדקתו ומעשיו הטובים עלי אדמות, אזי מוכרח הוא להגיע לשם מזוכך ונקי. ואין מנוס כי אם לשלחו למשך שבע שנים, שתהיה נשמתו נעה בין העולמות, לא גן עדן ולא גיהנם, וצער הגלות והנדודים יסיר את הכתם הזה של אבק חילול שבת.

אוי ואבוי, נזעק ה'מקדש מלך' בשמעו כל זאת, ובראותו את צערה הנוראה של הנשמה שתגורש אל השממה, "עונש כה כבד על נדנוד חטא דרבנן?! הלא הוא לא ממש עבר על מלאכה של שבת, ואפי' משפט הרשעים בגיהנם הוא רק י"ב חודש...

ובשמים משיבים שאכן כן, האיש הזה צדיק תמים היה ויקבל מדור גבוה מאד בגן עדן, אך לשם עליו להגיע נקי מכל רבב. ואפילו עם צד חטא כל שהוא, קל ככל שיהיה, אם לא יזוכך יחוש עצמו כחוח בין השושנים.

באותה שעה, מוצאי שבת קודש היה, עמד והתייצב הגה"ק בעל ה'מקדש מלך' זי"ע בפני בית דין של מעלה וכה אמר: מבין אנכי שצערה של נשמה בשמים להיותה נודדת וגולה, עצום הוא ונורא עד אין חקר, יותר מאלפים ורבבות יסורים בעולם הזה. אשר על כן, בהיותי מרחם על הנשמה הלזו, מוכן אני לקבל את העונש במקומה בהיותי עדיין בן העולם הזה. אנכי אערבנה מידי תבקשנה. אני אסבול שבע שנות גלות במקום נשמה זו, והיא תיכנס לאלתר ולשלום לגן עדן למקומו המיוחד לו!!!.

הדיינים בבי"ד של מעלה שמעו את הדברים, והסכימו לחליפין אלו.

באה נשמתו של אותו זקן והודתה לו לה'מקדש מלך' על רוב חסדו שהציל אותו מצער זו, ואח"כ פרחה והלכה לה. ועתה החלו מעיינים בספר זכרונותיו של ה'מקדש מלך' עצמו לדעת מה טיבו, מי הוא זה שמוכן להתייצב במקומו ולגלות בעבור נשמה של אדם שכלל לא הכירו בחייו. בדקו ומצאו שבבן עלייה מדובר, יהודי משכמו גבוה ומעלה אשר תורתו ותפלותיו נעשות בלב טהור ובנפש חפצה, ועובד את בוראו באהבה ובדביקות מימים ימימה. והחליטו בבי"ד של מעלה שלא שבע שנים יסבול גלות, כי אם שבעה ימים אשר יחשבו יום לשנה.

"לאותו זקן שנפטר עתה בסמוך לצפת יש שבעה בנים, ואתה תהיה נע ונד, ובכל לילה תתאכסן אצל אחד מהם, כך במשך שבעה לילות, ודי לך בזה", פסקו לו בבית דין של מעלה.

אחר הדברים האלה התעורר ה'מקדש מלך' משנתו העמוקה, והנה הוא בשדה אשר אינו מכיר כלל ועיקר, פרח לו הארמון וגם דייני בי"ד של מעלה נעלמו להם, והנה ממרחק באים אנשים רבים, נושאים עמם מיטת נפטר ועששיות של זכוכית בידיהם, להאיר את החושך והערפל, ובוכים מרורות, כפי הנראה על אביהם אשר הלך לעולמו. הוא ניגש אליהם ושאלם היכן הוא נמצא, וענו ואמרו שבבית החיים של העיר צפת הוא עומד עתה, ועתה נערכת כאן הלוית המת לאביהם היקר, יהודי חשוב מאד אשר נפטר בשבת בבוקר בכפר הסמוך, ניהל בית מרזח ביושר, וכל ימיו התנהג ביושר ובתמימות ומצא חן בעיני אלוקים ואדם.

שמח ה'מקדש מלך' מאד על שכבר הביאוהו משמים כעוףיעופף ממרחק עד הלום למחוז חפצו לעיר הקודש צפת, אשר אוה למושב לו. לאחר הקבורה פנו הבנים להביט באיש הזר, שאפילו לא ידע היכן הוא, הם הכירו בו שהינו יהודי נעלה ושאלוהו היכן ביתו, משהבינו שמחפש הוא היכן להתארח, החלו מתווכחים ומתחרים ביניהם מי יקחנו אל ביתו, כי אמנם עליהם לשבת 'שבעה', אך גם ממצוה נשגבה זו של הכנסת אורחים לא ירפו ידיהם. ויען ה'מקדש מלך' ויאמר להם אל נא תהי מריבה ביניכם, ידוע ידעתי ששבעה בנים אתם, ואלון בעז"ה בכל לילה אצל אחד מכם לפי סדר גילכם.

לימים נודע בעיר הק' צפת על שאיש אלוקים בעל ה'מקדש מלך' שוכן בתוכם, וכיבדוהו כבוד גדול כערכו הרם.

|||

את המעשה הזה כתב ה'מקדש מלך' עצמו בהקדמתו לחיבורו על מסכת שבת, שלא זכינו עדיין לאורו, והוא אף מציין שם שרוב מהחידושים הללו נתחדשו לו בעת למדו מסכת שבת באותו חזיון נפלא בארמונו של גן עדן, שלקח מעץ הדעתשהופיע לו מן השמים.

את המעשה הזה סיפר הרה"ק בעל ה'מנחת אלעזר' ממונקאטש זי"ע בביקורו היחיד והמפורסם בארץ ישראל, בחודש אייר של שנת תר"צ. המנחת אלעזר ערך אז את השבת בעיר הקודש צפת ושם סיפר את הסיפור שאותו שמע מזקנו בעל ה'שם שלמה' זי"ע, ששמעו מיהודי שקרא זאת בכתב ידו של ה'מקדש מלך'.

הגה"ק ממונקאטש זצ"ל מנה אז כמה גדולי עולם הטמונים בצפת, אך לא נודע מקום קבורתם עד היום הזה, וביניהם בעל המקדש מלך זי"ע.

(קנין תורה קרח פ"ב)