"איך התקבצו כל עשירי העיר בברית של אברך עני ורש?"

"מורי ורבותי" פתח הרב בקול נרגש, "יש לנו כאן 'ברית מילה' מיוחדת במינה, סיפור שלא קורה בכל יום. כל אחד ממכם, נגידים יקרים, שילם סכום נכבד עבור ה'סנדקאות', לפי שורת הדין היא שייכת לכולכם".
מבטים המומים צצו על פני הנגידים, הם החלו להבין מה אירע כאן...
"אך בוודאי אתם מבינים, רבותיי, שאי אפשר לכבד את כולם לקיים את המצוה בפועל ממש, ולפיכך הרשו לי להציע לכם שאני אשמש בשליחותכם כ'סנדק', מה שלא יגרע בכהו זה מהזכות העצומה והסגולית שנפלה לידכם, לזכות ב'סנדקאות' באופן נדיר שכזה.
"מי שרוצה לחזור בו מהעסקה – יכול לגשת ולקחת את כספו בחזרה" הבהיר הרב, "אבל מי שמוכן להשתתף במצוה, הריני מבטיח לו בפה מלא שהוא לא יפסיד מאומה ואדרבה שכרו יגדל מאוד". - רטט של התרגשות עבר בין הנוכחים.

תפילת מעריב הסתיימה בשטיבל החסידי של 'ז'דונסקא וולא', העיירה הפולנית הקטנה, פלך לודז'.
שני אברכים צעירים יצאו מבית הכנסת, משיקים את סוליות מגפיהם בשכבת הבוץ החלקלקה שציפתה את הרחוב, סימן ההיכר של החורף המזרח אירופאי. "מגיע לי מזל טוב" אמר אחד מהם לחברו בחיוך קל, "נולד לי בן, ביום ראשון הבא אכניסו בבריתו של אברהם אבינו ע"ה".
"מזל טוב" הזדעק בלבביות החבר, "שיהיה לך הרבה נחת ממנו, ומכל יוצאי חלציך". "אבל אני עוד לא יודע איך אקנה את צרכי סעודת הברית" הוסיף אבי הבן בנשימה אחת, שהסבירה את הארשת העגמומית שעל פניו.
"מה אתה לא יודע?" נעץ בו החבר את עיניו בתדהמה, כאילו אגרטל זכוכית התנפץ זה עתה באוזניו.
* * *
משה יחיאל גלברט נולד עם כפית זהב בפיו, כלשון העולם.
אביו, הסוחר החסידי ר' מרדכי מענדל גלברט הוא אחד מעשירי העיר לודז', בעליו של אחד מבתי החרושת הענקיים בעיר. הילד מוישה'לה גדל כבן עשירים, בשפע של מותרות, משמלאו לו שמונה עשרה נישא והפך לאברך משי השוקד על התורה והעבודה, כשאביו, הנגיד, מחזיק אותו על שולחנו ומעניק לו את כל צרכיו, ובלבד שישב וילמד מבוקר עד ערב.
הקריסה הגדולה קרתה בשקט. ביום סגריר אחד, ללא רעש רב, פשט ר' מרדכי מנדל את הרגל, איבד את כל נכסיו במחי השקעה כושלת.
בתחילה עוד איכשהו נשמר הסוד.
חבריו הקרובים של ר' מרדכי מנדל ידעו שהאיש רעב ללחם, אך בציבור הרחב עוד התייחסו אליו כאל גביר אדיר. כמובן שבעיירה 'ז'דונסקא וולא' בה מתגורר בנו, האברך ר' משה יחיאל, טרם שמעו מילה על המהפך. אבל בחשבון הבנק של ר' משה יחיאל הורגש היטב השינוי לרעה.
תמו שנות השובע.
קשה לשער מי התייסר יותר, ר' מרדכי מנדל ה'יורד' בעצמו, או דווקא בנו, ר' משה יחיאל, שמעולם לא התנסה ולו בעבודת הכפיים העדינה ביותר, וכעת מצא עצמו נזרק אל ים החיים הסוער מסיפונה הגבוה של ספינת יוקרה. השלב הראשון, הקשה מכל, היה לצאת מהדירה השכורה בה התגורר על חשבון אביו ולחפש לעצמו מרתף כלשהו, לעבור לגור בו עם משפחתו.
לאחר אינספור חיפושים, שהיו מסכת ייסורים ובושה כשלעצמה ("ממתי בנו של נגיד מתעניין בחורבות ומרתפים זנוחים?") מצא ר' משה יחיאל דירה חשוכה בפאתי העיר לודז', באישון ליל גררה המשפחה הצעירה את מיטלטליה לדירה החדשה, אלא שגם עבור ה'נכס' החדש, מתברר, לא היה בידו מספיק כסף.
בעל המרתף דרש מקדמה של כמה מאות זלוט'ס עבור הדירה, בלית ברירה הסכים לחכות עוד כמה ימים עם התשלום. ומשמים, באותם ימים בדיוק, הצטרף למשפחת גלברט הצעירה תינוק זעיר שנולד למזל טוב, כעת נוספו להם הוצאות חדשות בדמות סעודת ברית והוצאות נלוות.
"אתה מבין" סיים ר' משה יחיאל לאחר שהנחית באוזני ידידו את התגלית המרעישה על מצבו הקשה, "אני עוד לא יודע מהיכן אמצא קורת גג, אז להכין סעודת ברית למוזמנים?".
החבר, ר' חיים אלתר ברגר שמו, אברך חסידי צעיר, מלא תושייה ומרץ, החליט שהוא מתגייס לעניין בכל הכוח. לפני הכל ביקש מידידו להמתין רגע ברחוב, הוא רץ בחזרה לבית הכנסת בו התפללו לפני כמה רגעים, ניגש אל ר' גרונם הגבאי המנהל את קופת גמילות חסדים המיועדת למקרים כאלו בדיוק, סיפר לו על האברך שנולד לו בן ואין בידו אפילו שווה פרוטה.
הגבאי שלף מהקופה את הסכום המקסימלי לפי התקנון, עשרה זלוט'ס. ר' חיים אלתר אץ החוצה ותחב את עשרת המטבעות בידו של ידידו שהקלה פורתא עלתה על פניו. שניהם ידעו שהסכום הזה לא 'מגרד' אפילו את הסכום הדרוש לו.
* * *
ר' חיים אלתר, אומר ועושה. עוד באותו ערב שם פעמיו לאחד הבניינים המפוארים בעיר, לביתו של הנגיד המפורסם ר' נתן דוד וישליצקי.
לחיצה על ידית מוזהבת הובילה את ר' חיים אלתר במסדרונות מפוארים עד למשרדו של ר' נתן דוד. יהודי חסידי בכל הופעתו והווייתו.
"אתם מכירים את ר' מרדכי מענדל?"
"בוודאי" השיב ר' נתן דוד.
"בנו, ר' יחיאל משה, עומד להכניס את בנו בברית והוא חפץ לכבד אתכם ב'סנדקאות'"...
"וכמה הוא רוצה בעד הסנדקאות?" קלטו חושיו המסחריים של ר' נתן דוד את הרמז.
"מצבו הכלכלי דחוק במיוחד, אתם בוודאי מבינים שמגיע לו נתינה הגונה בעבור כיבוד זה".
"אני אתן חמישים זלוטס" הכריז ר' נתן דוד "ובעזרת ה' בבוא העת אוסיף על כך כהנה וכהנה".
"בסדר גמור" דץ לו ר' חיים אלתר, "ביום ראשון הקרוב אתם מוזמנים בשעה עשר בבוקר לברית שתתקיים".
כשיצא ר' חיים אלתר מביתו של ר' נתן דוד החלו רגשותיו סוערים, רק עתה קלט איזה מטבע 'עוברת לסוחר' הייתה בידו. אם ר' נתן דוד הסכים לשלם כל כך מהר חמישים זלוט'ס עבור סנדקאות, הרי שהוא עלה על 'מתכון מנצח' לגייס סכומים נכבדים עבור ידידו השרוי במצב קשה.
אך מאידך, בסנדקאות, כידוע, אפשר לכבד רק בן אדם אחד. הוא המשיך לצעוד מהורהר ברחובות העיר החשוכים כשלפתע עלה במוחו רעיון נועז.
הוא טיפס במדרגות ביתו של ר' חיים ברוך, בעל בית החרושת לגרביים, עוד נגיד לודז'אי מפורסם, נקש בדלת והחל לספר באוזניו את כל הסיפור, על ר' משה יחיאל שהגיע למצב כספי נורא ועל ה'סנדקאות' שברצונו לכבד אותו, דווקא אותו, את ר' חיים ברוך.
"כידוע" זרק ר' חיים אלתר ברמיזה, "סנדקאות היא סגולה לעשירות"...
כעבור דקות ספורות יצא ר' חיים אלתר מהבית המפואר כשבאמתחתו סכום נאה מהנגיד שקנה את הסנדקאות בפעם השנייה.
בימים הבאים עלה וירד ר' חיים אלתר בבתיהם של עשירי לודז', מכר את הסנדקאות הנכספת שוב ושוב לשורה של כעשרה נגידים, בעלי הון ואמצעים, תמורת סכומים מכובדים, עד שסוף סוף היה בידיו סכום כסף נכבד, בן כמה מאות זלוט'ס, שיספיק לידידו לתשלום ה'מקדמה' עבור הדירה, לרכישת צרכי סעודה בסיסיים לכבוד הברית.
אלא שדווקא אז, לאחר שהצליח לכנס סכום נכבד שיש בו כדי להעמיד את ידידו על רגליו, החל ליבו נוקפו ומרעידו: "מה עשית, נכון, הייתה לך כוונה טובה, לשם שמים, אבל איך תיחלץ מהבור שכרית בעצמך? כל הגבירים יבואו לסעודת הברית ויאשימו אותך בהונאה, בהולכת שולל, אנא תישא את פניך"...
נבוך עלה ר' חיים אלתר לביתו של המרא דאתרא ד'זדונסקא וולא, הגאון רבי אליעזר ליבשיץ זצ"ל שנודע כחכימא דיהודאי. בביתו נכח גם חתנו, הגאון רבי משה בעער הי"ד, ת"ח וגאון עצום. "כבוד הרב" פתח חיים אלתר ושלף מכיסו צרור של מזומנים. במשך כמה דקות סיפר על ה'הרפתקה' אליה נגרר רק מתוך רצון לסייע לחבירו.
ארשת חריפה ומחויכת נפרשה על פני הרב. הוא היה המום מחד מהרעיון הנועז, אך בה בעת העריך והתפעל ממסירותו של אברך למען ידידו, רק בשלה מוכן היה להסתכן בצעד כזה.
"תנוח דעתך" שיבח אותו הרב על התעוזה והיוזמה, "טוב עשית, יפה פעלת, יכול אתה למסור לי את הכסף שאספת, ובעז"ה אני אדאג לחלץ אותך מהמיצר אליו נקלעת".

* * *
בבוקרו של אותו יום ראשון הלכו עשרת עשירי העיר לודז' להיטהר במקווה, להתכונן לקראת המצוה. כשאף אחד מהם, כמובן, אינו מעלה על דעתו שידידו אף הוא מתכונן לאותו מאורע בדיוק, לאותה סנדקאות ממש.
בשעה היעודה התמלא האולם הקטן בו נערכה הברית בדמויותיהם ממוסגרות צעיפי המשי ומעילי הפרווה של עשירי העיר לודז'. כל אחד מהם הגיע במיטבו, מוכן ומזומן למצוה הסגולית שרכש בדמים מרובים. מרגע לרגע נעשתה האווירה מביכה. המבטים חצו את החדר לאורכו ולרוחבו.
"רגע, מה גם אתה עושה פה?" שאל איש את רעהו, ללא אומר ודברים.
"איך התקבצו כל עשירי העיר בברית של אברך עני ורש?", ריחפה מאליה השאלה בחלל.
בירכתי האולם הצטנף לו האברך ר' חיים אלתר, מוכן ומזומן לכל התפתחות לא נעימה.
מי שהציל אותו, ברגע האפס, היה לא אחר מרבה של העיר, הגאון רבי אליעזר, שנכנס פתאום אל החדר והניח על השולחן ערימה עבה של שטרות. חיים אלתר הכיר היטב את השטרות שנאספו על ידו בעמל.
"מורי ורבותי" פתח הרב בקול נרגש, "יש לנו כאן 'ברית מילה' מיוחדת במינה, סיפור שלא קורה בכל יום. כל אחד ממכם, נגידים יקרים, שילם סכום נכבד עבור ה'סנדקאות', לפי שורת הדין היא שייכת לכולכם".
מבטים המומים צצו על פני הנגידים, הם החלו להבין מה אירע כאן...
"אך בוודאי אתם מבינים, רבותיי, שאי אפשר לכבד את כולם לקיים את המצוה בפועל ממש, ולפיכך הרשו לי להציע לכם שאני אשמש בשליחותכם כ'סנדק', מה שלא יגרע בכהו זה מהזכות העצומה והסגולית שנפלה לידכם, לזכות ב'סנדקאות' באופן נדיר שכזה.
"מי שרוצה לחזור בו מהעסקה – יכול לגשת ולקחת את כספו בחזרה" הבהיר הרב, "אבל מי שמוכן להשתתף במצוה, הריני מבטיח לו בפה מלא שהוא לא יפסיד מאומה ואדרבה שכרו יגדל מאוד".
רטט של התרגשות עבר בין הנוכחים.
הרגש הכספי, החוש העסקי, התחלף בן רגע בתחושה אחרת, מרוממת, של מצוה לשם שמים, נטולת כבוד ונגיעות אישיות, כזו הנובעת מעומק הנקודה היהודית. אף אחד מהנגידים לא ביקש חזרה את כספו, כולם הסכימו פה אחת להצעתו של הרב שהתעטף בטלית ותיישב בשליחותם על כיסאו של אליהו הנביא ועד מהרה הרעידו ברכותיו הרותחות של האב הטרי את החדר "אשר קדשנו במצוותיו... להכניסו בבריתו של אברהם אבינו"...
בין כך ובין כך פנה הנגיד ר' נתן דוד, 'המתחיל במצוה', אל האברך ר' חיים אלתר, תחב בידו עוד כמה עשרות זלוט'ס וביקשו לרוץ לקנות עוד כמה מטעמים, בקבוקי בירה, הערינג ומיני מרקחים, כדי שיספיקו בשפע לכל המשתתפים.
מי שלא השתתף באותה סעודת ברית, לא ראה סעודת ברית שמחה מימיו. נגידי העיר לודז' הסבו סביב שולחן אחד כשפניהם מאירות משמחה, על המצוה המיוחדת שהתגלגלה לידיהם. בתום הסעודה מסר רב העיר את הסכום הנכבד לאבי הבן, ר' משה יחיאל, שלא ידע את נפשו מרוב שמחה, דמעות של אושר זלגו מעיניו.
והלא כך אמרו חז"ל: "תינוק בא לעולם – בא וכיכרו בידו".

מתוך הספר 'ריקוד האש בבוכנוואלד' – זיכרונותיו של הרה"ח איש החסד, אוד מוצל מאש, רבי חיים אלתר ברגר זצ"ל (יש"כ להסופר הרב שמעון טיקוצקי)