"אות כתובה על קלף יכולה להימחק, אבל ה'אות' של יהודי אינה יכולה להימחק", הבהיר לו הרבי. "הקשר של יהודי עם הקב"ה כמוהו כאותיות חקוקות באבן, שאי-אפשר למחוק אותן
זו הייתה מטרת השליחות שהטיל הרבי על הרב לוויטין: "נסה לעוררו ולהזכיר לו את צור מחצבתו".
בבואו לשיקגו צירף אליו הרב לוויטין את הרב יוסף ויינברג, שהתגורר אז בעיר, ויחד יצאו לאתר את כתובתו של ליסנר. הם שאלו את הרב המקומי באיזה בית כנסת ליסנר חבר. "אני יודע באיזה בית כנסת הוא רשום כחבר", אמר להם הרב, "אך אינני בטוח שהוא אכן בא לשם...".
לאחר מאמצים איתרו הרבנים את כתובת משרדו של ליסנר. ביום שישי בצהריים הופיעו בלשכתו. מר ליסנר הניח כי הרבנים באו לבקש תרומה, אך הרב לוויטין הבהיר לו שלא לשם כך באו.
"על שם מי לרשום את ההמחאה?", שאל מר יחזקאל ליסנר את זוג הרבנים שהופיעו במשרדו שבשיקגו.
זה היה בשנת ת"ש. אדמו"ר הריי"צ (רבי יוסף-יצחק שניאורסון) מליובאוויטש הגיע זה עתה לאמריקה, ומייד החל לפעול לבניין היהדות ביבשת. בין השאר הטיל כמה משימות על החסיד הרב שמואל לוויטין, והורה לו: "כאשר תהיה בשיקגו, לך לפגוש את מר יחזקאל ליסנר".
ליסנר הזה בא ממשפחה של חסידי חב"ד. סבו, ר' מענדל-יצחק, היה מחסידי ה'צמח צדק', ורבו מינה אותו לשוחט ובודק בעיר ויטבסק, ובירכו באריכות ימים. הרבי הריי"צ שמע ממנו זיכרונות מימי קדם ורשם אותם ברשימותיו. הנכד היגר לאמריקה והתרחק מהחיים החסידיים.
זו הייתה מטרת השליחות שהטיל הרבי על הרב לוויטין: "נסה לעוררו ולהזכיר לו את צור מחצבתו".
בבואו לשיקגו צירף אליו הרב לוויטין את הרב יוסף ויינברג, שהתגורר אז בעיר, ויחד יצאו לאתר את כתובתו של ליסנר. הם שאלו את הרב המקומי באיזה בית כנסת ליסנר חבר. "אני יודע באיזה בית כנסת הוא רשום כחבר", אמר להם הרב, "אך אינני בטוח שהוא אכן בא לשם...".
לאחר מאמצים איתרו הרבנים את כתובת משרדו של ליסנר. ביום שישי בצהריים הופיעו בלשכתו. מר ליסנר הניח כי הרבנים באו לבקש תרומה, אך הרב לוויטין הבהיר לו שלא לשם כך באו.
הבעת תמיהה עלתה על פני האיש, והרב לוויטין פתח ואמר: "יש מנהג בקהילות ישראל שבערבי שבת הרב בודק את תקינותם של ספרי התורה בבית הכנסת". הוא המשיך בחצי חיוך: "למטרה זו באנו – לתקן אות שדהתה בספר התורה...".
הפתיחה הזאת מצאה חן בעיני ליסנר. הרב לוויטין המשיך: "המילה 'ישראל' היא ראשי תיבות 'יש שישים ריבוא אותיות לתורה'. כל יהודי הוא בבחינת אות בספר התורה. לעיתים קורה שאות בספר התורה נמחקת, וכך יש יהודי שהקשר שלו עם הקב"ה דהה ונמחק. באנו לכאן בשליחות הרבי לתקן ולחזק את האות שנמחקה".
ליסנר התרגש מהדברים, שנאמרו בחום ובכנות, ופתח את ליבו לפני אורחיו. בעקבות הפגישה הזאת התפתחה ביניהם ידידות גדולה. האיש החל להתקרב יותר, והתחזק בשמירת המצוות. כעבור זמן לא רב נתמנה ליושב ראש קרן הידידים לטובת ישיבת חב"ד בשיקגו.
כאשר חזר הרב לוויטין ודיווח לרבי על כל מה שהיה, סיפר בין השאר את מה שאמר בעניין תיקון האות שנמחקה. ניכר היה שהרבי לא היה שבע רצון למשמע הדברים.
"אות כתובה על קלף יכולה להימחק, אבל ה'אות' של יהודי אינה יכולה להימחק", הבהיר לו הרבי. "הקשר של יהודי עם הקב"ה כמוהו כאותיות חקוקות באבן, שאי-אפשר למחוק אותן. הדבר היחיד שיכול לקרות הוא שאות תתכסה בשכבה של אבק. צריך רק לנקות את האבק, ואז יחזור ויתגלה הקשר העמוק של יהודי עם הקב"ה. זאת העבודה שלנו – להסיר ולנקות את האבק שהצטבר על ה'אות'".
מאז החלה חליפת מכתבים בין הרבי לליסנר, ובאחד ממכתביו גולל הרבי סיפור מופלא על אבי המשפחה, שאותו שמע מסבו של ליסנר, החסיד ר' מענדל-יצחק:
אבי המשפחה היה ר' יחזקאל ליסנר, שהתגורר בעיר סטארודוב שברוסיה. הוא היה חסיד של רבי שניאור-זלמן מלאדי, בעל התניא. כאשר הגיעה השמועה על מאסרו של הרבי, טלטלה הבשורה הקשה את עצם נפשו של החסיד.
הוא זימן אליו את חבריו החסידים והכריז: "הריני מוסר מודעה לפניכם כי הנני מקבל עליי כל מה שנגזר על הרבי, ובכלל זה ייסורי מיתה בפועל".
מאותו רגע פתח ר' יחזקאל בהכנות לפרידתו מן העולם. הוא קיבל עליו תענית של שלוש יממות, שבהן עסק בתפילה, באמירת תהילים ובבכי של תשובה.
ביום השלישי לתעניתו התפלל מנחה גדולה, וביקש לקרוא שוב לחבריו. "בשמיים קיבלו את בקשתי להיות חליפתו של רבנו. בעוד זמן קצר אעזוב את העולם. בקשה אחת לי אליכם: כאשר ישוחרר רבנו, בואו לקברי, הביאו עימכם 'משקה', אִמרו 'לחיים' וצאו בריקוד חסידי".
לעיני חבריו הנדהמים קרא החסיד וידוי, עצם את עיניו ונפטר.
חלפו כמה שבועות. בבוקר י"ט בכסלו, כשבאו החסידים לבית הכנסת, הביטו הגדולים שבחבורה זה בזה בעיניים מביעות פליאה. התברר כי באותו לילה נראה אליהם ר' יחזקאל בחלום ובישר להם כי בלילה הכריז בשמיים המגיד ממזריטש (שי"ט בכסלו הוא יום ההילולא שלו) כי ביום הזה ישוחרר תלמידו רבי שניאור-זלמן ממאסרו. ר' יחזקאל הזכיר לחסידים את בקשתו מהם ביום פטירתו.
ואכן, כעבור זמן הגיעה הבשורה המשמחת לסטארודוב. שמחת החסידים הייתה עצומה, ומובן שלא שכחו למלא את בקשת חברם.
